אוריאל בן עמי, סופר ומרצה לתולדות הארץ ותנ"ך
יאיר שלג החוט המשולש: קיצור תולדות הציונות הדתית, כנרת זמורה, תשפ״ד, 224 עמודים
מילות מפתח: הציונות הדתית. הנהגה. חילוניים. דתיים. הרב קוק. התנחלות. האוכלוסיה הפלסטינית. אוסלו. רצח רבין. יאיר שלג.
ספרו של יאיר שלג מאתגר ומפענח את סודות כוחה ושאיפתה של הציונות הדתית להנהגה הלאומית.
זה ספר חובה לכל חילוני שמבקש לדעת ולהכיר באמת את האבולוציה ומורכבותה של הציונות הדתית – וכמובן לכל ציוני-דתי, בני ובנות כל הזרמים – לתהות על זהותם ותפקידם במעשה ובאחריות להנהגת מדינת ישראל. המנעד בתוכם רחב ביותר והספר עשוי לגרום גם להם להכיר יותר את דקויות זולתם – בתוך המטריה הרחבה, שהם תוססים בשמה.
כמוטו לשם ספרו הוא מביא את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו... שלושת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקרותה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל. השנייה היא הלאומיות החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטייה הלאומית שואפת אליו, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטיית אומה, החפצה לחדש את חייה הלאומיים... השלישית היא הליברלית, שהייתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים״ ("אורות התחיה" פרק יח). והוא מסביר בעמ' 12: "הנפש הציונית־דתית בנויה על משיכה סימולטנית לשלושה קוטבי זהות, שלכל אחד מהם משיכה רומנטית־אידיאולוגית משלו: הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי, וברוב המקרים גם הקוטב האוניברסלי־ליברלי".
יאיר שלג מסייע בספרו להבין מה סוד כוחה של הציונות הדתית, מאז הקמתה לפני כ-120 שנה. כיצד מתקיים בה מנעד עצום בתחום הדתי, מחרד"לות (חרדיות לאומית) קיצונית ועד "דתיי־לייט" ודתל"שים (דתיים לשעבר), לצד מונוליטיות ימנית מובהקת בתחום הפוליטי ומדוע בחר האגף החרד"לי, הקיצוני יותר מבחינה דתית, להדגיש מכל מצוות התורה דווקא את הלכות צניעות.
שלג, איש הציונות הדתית בעצמו, מזכה את הציבור בידע רחב אופקים, הבקי במכלול החברה הישראלית לעומק שורשיה ורזי החברה הדתית המגוונת, לפרטיה. מהיותה "המשגיח בקרון הרכבת (שהיה נהוג בעבר) ועד הגשמת שאיפתה להיות נהג הקטר".
משך כ-40 שנה הוא עוסק בכך כעיתונאי וכחוקר מומחה, החל בעיתון "נקודה" של המתנחלים בשנות ה-80, ימי תנופת ההתיישבות היהודית הגדולה ביו"ש וגם המחתרת היהודית שהשפיעה על דרכם הפוליטית. משם כעיתונאי מוערך ב"הארץ", ובהמשך כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, וכעיתונאי פעיל ב"מקור ראשון" וכחוקר במכון הרטמן. כל אלה בשבעה ספרים שכתב ומאות מאמרים שערך וכתב.
אני מציין, בראשית הדברים את "הרזומה" שלו, כמי שחי בין כל העולמות ויש לו שיג ושיח איתם ודעותיו הביקורתיות המנומקות, נשמעות היטב, בכל המחנות.
"אם תצליח הציונות הדתית להשתחרר מן הטעות ההיסטורית שלה ולהכיר בכך שהאידיאליזם השלמות הרעיונית שאליהם היא שואפת אמורים לבוא לידי ביטוי לא במקסימליזם תלת־ראשי, ( דתי-לאומי-ליברלי – א.ב.) אלא באיזון מדוקדק וזהיר בין שלושת המרכיבים — היא תזכה לא רק לעמדת ההנהגה שעליה חלמה, אלא להישג חשוב הרבה יותר: יכולת להוביל את העם היהודי כולו להתמודדות מוצלחת עם האתגרים המורכבים המאיימים עליו במאה ה־ 21 , אתגרים שאף הם מתבטאים במתח שבין שלושת מרכיבי הזהות. הציונות הדתית יכולה אפוא להפוך לאסון הגדול ביותר של מדינת ישראל והעם היהודי, או למקור התקווה הגדול ביותר שלהם. עוצמתה מאפשרת לה את שני התרחישים. הבחירה בידיה."
כך כותב שלג בסוף ספרו, לאחר סקירה מדוקדקת על התפניות שעברה הציונות הדתית מראשיתה, עוד טרם הקמת המדינה – ועד המאבקים והמתחים הפנימיים הקשים שתוססים בה עד היום בין הקצנה למתינות. בין יציאתה לחרדיות לאומית, לבין הדתל"שים, הדתיים לשעבר שיוצאים ממנה. אלה גם אלה לא מוותרים על הזיקה אליה והמכנה המשותף לרובם אינו עומק הדת, האמונה ושמירת המצוות, אלא דווקא היות 90% מהם, רובם ככולם מזוהים עם הימין הלאומי.
מהערצת החלוצים החילונים לשאפתנות להחליפם
הספר קריא מאד וסוקר בבהירות תהליכים מרתקים וגם מרתיעים בציונות הדתית ובכוחנות הפוליטית-דתית שלה. ועם זאת יורד לפרטים שיודעי ח"ן הנמנים עליה, יודעים היטב להתווכח על טיבם והשפעותיהם הדתיות, האמוניות.
שלג מכנה כאמור את ספרו "החוט המשולש" בהשראת הרב קוק הרא"יה, אברהם יצחק קוק, שדיבר על שלושת מרכיבי היהודי: הדתי-הלאומי והאוניברסלי. הרב קוק העריץ את החלוצים בני דורו וקבע שרק הם החילונים, אנשי העלייה השנייה, מייסדי המושבות והקיבוצים, יכלו להביא למהפכת "המרד הקדוש": להביא גאולה מעשית, בחזרה לארץ ישראל ויישובה בידי יהודים. הם ולא הדתיים השמרנים. אך באותה נשימה אומר הרב קוק בחזונו שהמשך המהפכה ייעשה במעשה הדתי.
חזונו התקיים כעבור שנים, לאחר מכן, אחרי מלחמת ששת הימים. בנו, הרב צבי יהודה קוק, מנהיג ישיבת "מרכז הרב", היה לממריץ העיקרי של בני הציונות הדתית להתיישב בכל הכוח ביהודה ושומרון . תפיסתו המשיחית הייתה שהגיע הזמן לממש את חזונו של אביו וליטול את ההנהגה הלאומית לידיהם, ברוח הגאולה וההלכה. תלמידיו השאפתנים להנהגת המדינה כולה, ראו בכך הזדמנות להתחיל ולרשת את תנועת העבודה ולתפוס את מקומם בחבל הארץ השנוי במחלוקת.
משך שנים רבות חשו רגשי נחיתות כלפי החילונים המיישבים את הארץ בקיבוצים ובמושבים, כשהם תנועה יישובית מצוינת וערכית, אך משנית לצידם. הם ניסו לטעון שהם ממשיכי דגניה וכינרת, למרות שמדובר בתקופות שונות. החלוצים המקוריים פעלו כמובן להקים מדינה, בלי צה"ל השומר עליהם יומם ולילה בכוחות מאסיביים ובלי תקציבי עתק ממשלתיים לאזור גיאוגרפי ודמוגרפי נתון במחלוקת.
עם ניצחון מלחמת ששת הימים וכעבור 6 שנים בשבר מלחמת יום הכיפורים, הם ראו את האות להתיישב בכוח בשטחים אלה בעומק האוכלוסייה הפלסטינית, נגד החלטות ממשלת "העבודה" שחששה להפרת המאזן הדמוגרפי עם הפלסטינים ואיום על רוב יהודי ריבוני במדינת ישראל. בעשור שלאחריה הקימו אנשי הציונות הדתית תנופת התיישבות עצומה של כ-100 ישובים ביהודה ושומרון. מלווה באמונה, אידיאולוגיה וכוחנות פוליטית לכפות עמדתם על צה"ל והממשלה.
הם קיוו להתנחל בלבבות כלל החברה הישראלית, אך נכשלו בכוחנותם. המתונים שבהם השתלבו בה בתרבות ובאומנות ובתקשורת, אך המחלוקת על יהודה ושומרון ומחיר החיים והחיכוך עם הפלסטינים – הותירו אותם במידה רבה סקטור מזוהה עם ההתיישבות היהודית ביו"ש,
שאינו מסוגל להתעלות לרמת הנהגה לאומית, למרות מרכזיותם הניצברת בפוליטיקה, בחינוך, בכוחות הביטחון ובמערכת המשפט.
המתח והתסיסה בתוך הציונות הדתית
בספרו המפורט של שלג בולט היעדר תפיסתה של הציונות הדתית לזרמיה ל"בעייה הפלסטינית". אין זו אשמתו של שלג. הציונות הדתית איננה מעזה להתייחס בקול רם ל"בעייה הפלסטינית", כאילו איננה קיימת. מה ייעשה באוכלוסייה? בזכויות האזרח שלה? בחינוך ובתשתיות ובביטחון? האם כל חזונה הדתי, המשיחי, והדתי והפרגמטי-בטחוני המתון – נשען על צה"ל? האם לראות באוכלוסיה הפלסטינית אוייב, שצה"ל הוא הריבון בו, כשטח צבאי, לפי החוק הבינלאומי?
לעומת זאת הם עוסקים בדיונים נוקבים על שמירת מצוות וההתמודדות עם החרד"לים המקצינים עמדות תורניות ולבוש צנוע, עד לפלפולי פסיקה על גובה השמלה מתחת למרפק ולברך.
ויחד עם זאת, התמודדות מאתגרת עם הדתל"שים, הדתיים לשעבר, שיצאו מתוכם ונוסעים לבקר את ההורים הדתיים בשבת ביישוביהם הדתיים. הדילמה של הציונות הדתית היא עקבית בין שלום בית לבין הגמשת העקרונות הדתיים בבית למען בני המשפחה. בין הכיפות הקטנטנות שנותרו כרמז זיהוי למוצאם על ראשם, לבין הכיפות העצומות ופאות הפרא, המאפיינות את נוער הגבעות, אך גם ציבורים נוספים בתוכם.
הציבור הדתי, בה בעת מקצין עמדותיו במתח הזה עד לקצה של עזיבת המצוות או עד להחמרה במצוות שלא ניתן לגזור אותה על חברה ערכית נאורה ומתקדמת, המעורבת בכלל חיי הרוח והמעשה ואינה מתבדלת מהם. ובתווך, הוא מתבלט בתקשורת, בשירה ובספרות, בקולנוע ובזמר עברי ופיוטים – הכובשים את גם את הקהל החילוני.
טעות נפוצה היא להכליל אותם שכולם חובשים את אותה כיפה. עם זאת הכיפה הכוחנית והקולנית שלהם משתלטת עליהם מבפנים, בשיח הפוליטי ומאפילה לטעמי את האנשים המצויינים הרבים בציבור הזה.
הבריתות ההיסטוריות שהתחלפו במבחן הכוח והכוחנות
"נקודת החולשה המרכזית של הציונות הדתית מימי לידתה, ובמידה רבה עד היום, היא תחושת הנחיתות שלה כלפי העולם החילוני, ובאופן מובהק כלפי אליטות ההגשמה של הציונות החילונית: אנשי ההתיישבות והביטחון. כבר ראינו שתחושת הנחיתות הזאת היא גורם מפתח להבנת תהליכים שונים בהיסטוריה של הציונות הדתית. בעיניי, היא גורם מפתח גם בסוגיה שלפנינו.
משום כך טיפחה הציונות הדתית אידיאל גברי־אקטיביסטי מאוד, שהשפיע אפילו על נשות הציונות הדתית: הן אמנם בלטו בדבקותן באופנות לבוש ועיצוב שיער נשיות , גם כשנשות העולם החילוני החלו להתהדר בסממני לבוש ועיצוב שיער גבריים, אבל בו־זמנית גם חונכו לאקטיביזם גברי לעילא ולעילא. משמעות האידיאל האקטיביסטי הייתה, בין היתר, בוז עמוק לפסיביות של העולם החרדי, שזוהתה עם הפסיביות הגלותית השנואה", כותב שלג בעמ' 109.
שלג מפרט ב"תקציר תולדות הציונות הדתית" המפורט שלו, את תהליך הבריתות הפוליטיות בינה לתנועת העבודה ולאחר מכן להליכתה עם הליכוד, שמעולם לא הייתה לו זרוע מבצעת משלו. (למעט ישובים בודדים). "גוש אמונים", התנועה הדתית רוחנית שלהם פרצה לחלל הזה בהקמת התיישבות יהודית ביו"ש וחדל להתקיים לאחר משבר המחתרת היהודית, שבה נטלו אנשיה את החוק לידיהם בחבלה בראשי ערים פלסטינים ובניסיון המופרע לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית, עם נשק ותחמושת צה"ליים, שכבר היו מוכנים להפעלה. המשימה, סוכלה ברגע האחרון. ישובים רבים ביו"ש עברו אבולוציה בין "התנחלויות" דתיות ל"ישובים" ונדל"ן איכות חיים. הם שואפים לכך היום עבור כלל האוכלוסייה בישראל, להכרה כלל ישראלית באזור.
בתוך התהליכים הרבים שסוקר שלג, הוא מתייחס לאירועים מכוננים שבין הציונות הדתית הנאבקת בממשלה בימי המחתרת היהודית ולמעשה מראשית ההתיישבות, כשהרב לוינגר נכנס ברמייה למלון "פארק" בחברון, לקיים בו את ליל הסדר 1969 והמשיך להתבצר בו עם אנשיו.
המשך הדרך יאפיין אותה כאמור בפילוח הפנימי הרחב, שאינו בהכרח הולם את ניראותה וקיצונותה הדומיננטית בציבור. תלמידי הרב צבי יהודה קוק ב"מרכז הרב" ותלמידי ישיבת "הר המור" שהתפצלו מהם, נאבקים ביניהם בין השקפת עולם רציונלית פרגמטית שמחוייבת להלכה לבין אנשי "הר המור", המבקשים לאמץ חיים של קדושה וטהרה יתירות, מעבר לדרישות ההלכה.
בתוך מתחים אלה, ניכרה השפעה נמשכת של רצח רבין ב-1995 והסכמי אוסלו. החברה הדתית חשה נאשמת בביקורת קולקטיבית כלפיה מצד השמאל כתומכת ברצח בידי יגאל עמיר. הדבר הביא להקצנת העמדות גם בתוך הציונות הדתית, בין העלבון וזעם בהכללת ההאשמה הזו. גם ההינתקות מגוש קטיף בידי אריאל שרון ראש הממשלה פטרונם הגדול, שפעל כבולדוזר להקים את ישוביהם ביו"ש – ואחר כך החריב אותם, מזעזע אותם עד היום. הם נחרדו מהכוחנות והבוגדנות שלו לטעמם ולמדו שהיא יכולה לפעול גם נגדם, משיקולים פוליטיים. הם לא העזו לצאת נגדו בכוח פיזי עם 8000 התושבים שגרו שם בעת הפינוי. הם ידעו ששרון יכריע אותם בכוח צה"ל.
אז מה הוא הפרופיל "הציוני דתי" בפעל?
במחקר כמותי הגדול ביותר על הציונות הדתית, שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשות פרופ' תמר הרמן נמצא ש-12% הם "תורניים לאומיים" המכונים גם חרד"לים – חרדים לאומיים, 24% מגדירים עצמם "דתיים ליברלים" ושיעור המגדירים עצמם "דתיים" באופן כללי היה הרוב: 64% כמעט שני שלישים, מכלל אוכלוסיה זו, שהם "הרוב הבורגני הדומם".
שיעורם של כלל המגוון הזה בציבור הדתי מגיע לכ-12% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל.
חשוב, לפיכך לציין, שמפלגת "הציונות הדתית", עלולה להטעות את כלל הציבור, שאינו מבחין בינה למגוון הקיים בציונות הדתית. רבים ממנו מצביעים כיום למפלגות חילוניות כמו "הממלכתית" של גנץ ו"יש עתיד" של לפיד – ולא למפלגות דתיות.
הספר מונה עוד סוגיות מרתקות נוספות על עירוב הדת בפוליטיקה להשגת תקציבי שלטון, סוגיות החינוך המועדף על הציבור הדתי לזרמיו, המהפכה הנשית של העלאת כוחן של הנשים שלומדות תורה, רבניות פוסקות הלכה וקוראות בתורה כחזניות. השירות הצבאית של בנות דתיות המגיע ל-40% מכלל ציבור זה ואחרות ממנו שותפות לשירות הלאומי. זוהי מהפכה של ממש במעורבות בכלל הציבור בישראל.
אין ספק שאלה תמורות עצומות במגמות ההשתלבות של החברה הדתית בהנהגה הלאומית, בתרבות הכללית ובמשק הישראלי כולו.
על כל סוגייה ששלג מעלה בספרו ניתן לתהות בשאלות פתוחות: מהי "הבעייה הפלסטינית" בעיני הציבור הדתי והאם הוא בכלל רואה בה בעייה מוסרית-בטחונית-דמוגרפית, קיומית, בינלאומית. למי יישמעו החיילים ומפקדי הגדודים בצה"ל, שרבים מהם דתיים אידיאליסטים. האם ביום פקודה יישמעו לרבנים שלהם או למפקדיהם הבכירים בצה"ל? האם כשיהיו - והם כבר- בפיקוד העליון של צה"ל, יישמעו לקול הממלכתי, או לקול הפוליטי-משיחי הרבני, שיפסוק עבורם מהי ממלכת ישראל, איך לנהל אותה בתבונה ואחריות לאומית ואיך להימנע חלילה מצבא המציית להנהגה לאומנית, שמלחמתו היא דתית.
שאלות אלה ורבות נוספות העולות מספרו של יאיר שלג מעודדות הידברות בין דתיים לחילוניים, המאמינים שרק בכוח משותף, תתגבש הנהגה לאומית חדשה ויציבה בישראל. אלה שאינם מאמינים בכך, מיותרים לדיון אפשרי.
מהן התשובות לכך? הלוואי וידעתי. אולי הן תופענה בספרו הבא של יאיר שלג, שאני מחכה לו.
תודה רבה על התיאור המרתק של הספר, והנגשתו.
השבמחקתודה!
מחקמאמר מעולה. תודה. גילי חסקין
השבמחקמאת יוסף עוזר- סקירה חשובה, עניינית, מפורטת וראויה לספר וראויה למחברו יאיר שלג. בממשלה יושבים מי שמחשיבים עצמם משוייכים לציונות הדתית וכגודל הציפייה גודלו המזוויע של השבר בכל תחום- באימון בהנהגה, בהבנת חומרת השעה, באי לקיחת האחריות, ויד ימין שאינה יודעת מה עושה... יד ימין. ואנה אנו באים -
השבמחקתודה!
מחק