מכתב לברל [כצנלסון] איש הרוח והמעשה

אוריאל בן עמי, סופר, משורר ואיש תקשורת

מכתב לברל

ברל כצנלסון 1944-1887
הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, ממנהיגיה של תנועת העבודה בארץ ישראל, ממקימי מוסדות ההסתדרות, עורך העתון ׳דבר׳ משנת 1925 ואת פטירתו, מחבר תפילת ׳יזכור׳ לזכר חללי מערכות ישראל.

ברל כצנלסון

אני כותב אליך ברל. אף שאתה מת מזה שמונים שנה. אינך מכיר אותי כמובן. נפטרת ארבע שנים לפני הקמת מדינת ישראל ו-11 שנים לפני הולדתי שלי. אני מכנה אותך "ברל" ולא בשמך המלא "ברל כצנלסון" – כי כך כינו אותך כולם, בשמך הפרטי. שם של איש שהוא שם דבר. בעוד ראשי הציונות ואישים נישאים נקראו בשם משפחתם: "הרצל", "בן גוריון", "אשכול", אתה נקראת "ברל". אפילו אניטה שפירא שחיברה את הביוגרפיה שלך בחרה בשם ״ברל״ ככותרת סיפרה (ברל: ביוגרפיה, עם עובד, תל אביב 1980; הדפסה חדשה ובה מבוא ׳ברל מקץ עשרים שנה׳, עם עובד, תל אביב 2000).

השם הזה, "ברל", הפמיליארי לכאורה, לא הקטין אותך, אלא ההיפך. מנהיג ציוני דגול ואהוב, סוציאליסט-יהודי חילוני ודבק במסורת ישראל, נלחם בחבריו החלוצים שמבקשים להתנער ממנה ומקפיד לשמור עליה, לקיים אותה. לדעת אותה כתודעה צרובה של דברי ימי ישראל ובו בזמן להיות אדם הומניסט חילוני גאה בזהותו היהודית. לא רק אדם. בן אדם. משוכנע שזו הדרך והתנאי שנתקיים בהם בארץ ישראל כבני אדם יהודים, לאומיים גאים. לא בורים ועמי ארצות, לא אפיקורסים מתריסים להכעיס ובוודאי לא לאומנים ופנאטים יהודים. איש רוח. המנהיג הרוחני של תנועת העבודה בה"א הידיעה, שמחבר בה את הרוח והמעשה היהודיים-הציוניים. בונה את "הקואופרציה", איגודי העובדים הראשונים בתנועה הציונית המגשימה. במוסדות כלכליים וחברתיים ושיתופיים עם אידיאולוגיה של תנועה רוחנית. עורך ומייסד את עיתונה "דבר" משך שנים רבות ואת ספריית "עם עובד" – לצד "המשביר" ו"בנק הפועלים". תורת העבודה היהודית המתיישבת ומתחדשת בארץ ישראל ונסמכת על פי תפיסת על מקורות ישראל. לא רק תורה. לא רק עבודה. ידיעת המסורת וְקיום הַחֲבֵרוּת הם הערך הנעלה, לפי משנתך, שיקיים אותן כאן בכוח היחד היצירתי והיצרני.

ולצד כל אלה אתה רומנטיקן יחיד ומיוחד ואיש אהוב ואוהב, שעוד נזכיר את אהבותיך.

אתה, חברו ושותפו לדרך של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שנועץ בך מקרוב. בן גוריון, מקים המדינה היהודית, שחלמתם עליה יחד והגשמתם, ארבע שנים לאחר פטירתך. "ברל הוא הארי שבחבורה ומורה הדור", אמר עליך בן גוריון והוסיף "איני מכיר בדורנו מישהו הדומה לו בתבונתו, בחזונו, בכנותו, בעוצמתו המוסרית והאינטלקטואלית, בעומק הבעתו ובברק סגנונו, בכתב או בעל פה, באומץ לבו, בחושיו, וכמובן במסירותו האין סופית", כך כתב עליך. תמונתך ניצבת עד היום על שולחן עבודתו, בקיבוץ שדה בוקר. גם הוא מת כבר יותר מ-50 שנה, חודש לאחר מלחמת יום הכיפורים.

***

 אז מה לי ולך, ברל? ולכל ציוני הדרך הקשורים בך? מה פתאום אני כותב לך עכשיו. אני הולך אחורה לגיל 17 שלי. נער תיכון בבית הספר "העמק המערבי", בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל. יש לנו שם מורה דגול ומיוחד בשם ישראל ביטמן ש"מרביץ בנו ציונות", ברוח שלך. הוא מלמד מקצוע שלא נלמד בשום תיכון אחר: "משנת הסוציאליזם". הוא מספר עליך ועל חברך א.ד. גורדון בהתלהבות עצומה. הוא מצטט אותך ואתה ממש בוקע מגרונו. אינני זוכר בדיוק מה אמר אז, כמו שהלהט הציוני שבו דיבר עליך, היה סוחף. ביטמן מורנו הדגול היה קיבוצניק אדוק. איש שפיו וליבו שווים. האמין בך וכמוך ביהדות ציונית הומניסטית וקיווה שגם אנחנו בני הנוער, נשמור על הדרך. הוא ידע את מחירה הכבד של הציונות במלחמות ישראל ושילם בחיי שני בניו שהיו לו ונפלו בהן. ובכל זאת, המשיך לדבוק בדרך שלך ובאמונתך, עד סוף ימיו. האמין באדם היהודי המגשים והמחויב לחברה תקינה. בלאומיות יהודית-ציונית-עברית.

וההרהורים עליו, החזירו אותי שוב אחורה, להיזכר בך כמורה דרך בציונות הרוחנית והמעשית.

דבר קשור בדבר. והנה אני כעבור זמן, כתב עיתון "דבר" בשנות ה-80, שאתה עורכו ומייסדו הראשון. חיים גורי אז, הוא כבר מזקני העיתונאים במערכת בירושלים. הוא יודע על חינוכי בעמק ובית גידולי בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ. הוא מעודד אותי בברכת הדרך לכתוב את סיפורם של חבריו, בני המייסדים של ארגון "השומר". גיורא זייד, בנו של השומר אלכסנדר זייד שנרצח בידי מנהיג כנופיות ערבי ויצחק חנקין חברו, שנקם את דמו והרג את הרוצח. אנשי רוח לחימה ומעשה ומוסר מלחמה בארץ הזאת.

אנחנו מתכנסים, כבר לפני 40 שנה, לסוף שבוע ארוך במטולה שממנו יוצא ספרי "שאגה אחרונה במטולה". הם מספרים לי על טרומפלדור וקרב תל חי ב-1920, הסמוך לכפר גלעדי, בימי ילדותם. זיכרון חי ונושם. וכך אני מגיע ל"יזכור" שלך, ברל. ה"יזכור" שכתבת לזכר טרומפלדור וחבריו שהיו לסמל הגבורה היהודית בקרב על הגנת תל חי. אלה שמונה מהראשונים שהגנו ונפלו על אדמתם, בהתקפת פורעים ערבים. אנשי העבודה והשלום שביקשו כאן, בין העמים.

ה"יזכור" שלך, לזכרם מהדהד מאז בכל בית ישראל:

"יזכּוֹר עם ישׂראל את הנשמוֹת הטהוֹרוֹת של בּניו וּבנוֹתיו:

שׁניאוּר שַׁפּוֹשׁנִיק

אהרֹן שֶֹר

דבוֹרָה דרַכלֶר

בּנימין מוּנטֶר

זאב שַֹרף

שׂרה צִ’יזִ’יק

יעקב טוֹקַר

יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבוֹדה והשלוֹם, אשר הלכוּ מאחורי המחרשה ויחָרפוּ נפשם על כּבוֹד ישׂראל ועל אדמת ישׂראל.

יזכּוֹר ישׂראל ויתבּרך בּזרעוֹ ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבוּרה וּקדוּשת-הרצוֹן וּמסירוּת-הנפש אשר נספּוּ בּמערכה הכּבדה.

אַל ישקוֹט ואַל ינָחם ואַל יפוּג האבל עד בּוֹא יוֹם בּוֹ ישוּב ישׂראל וגָאַל אדמתוֹ השדוּדה".

אדר תר"פ.

(“קוּנטרס”כ“ט, אדר תר”פ, עמוּד 1; “ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה”, שם. בּילקוּט צוּין: נכתב בּידי בּ. כּצנלסוֹן).

***

וה"יזכור״ הזה הופך לטקס זיכרון לאומי – עוד בטרם הקמת מדינת ישראל. אנדרטת "הארי השואג" ניצבת בגאון לזכרם והנה בתדהמה ומבוכה ואין אונים, אנו שוב עדים לגליל המותקף.

חיברת תפילה ישראלית-יהודית לעילוי נשמת עם ישראל מחדש, על אדמתו, עם קורטוב של נחמה: "עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל את אדמתו השדודה". וכמה אנו זקוקים שוב לניחומים ולעידוד שלך. להחזיק מעמד ולהמשיך.

הציווי על עם ישראל לזכור ולהיות ראוי לבניו ובנותיו שהקריבו ומסרו את נפשם בקרב ומאחורי המחרשה. אין חזק ומצמרר ממנו.

חולפות עשרות שנים מאז ה"יזכור" שלך, ברל. וגם הָאֵבֶל במדינת ישראל שקמה אחריך, מרחיב את צביונו. מדינת ישראל מאבדת במערכות חייה את טובי בניה ובנותיה ואזרחיה בארץ ובעולם. ה"יזכור" שלך, מחייב הרחבה. הוא הופך ל"יזכור" הממלכתי בכל יום זיכרון לחללי ישראל בארץ ובעולם. הוא שותף לחילונים ולדתיים. לכל המוכנים להקריב ולהתמסר למדינת יהודים ראויה. הוא הביטוי המאחד לאומה ולזיכרונו המשותף הנמשך של עם ישראל. עם הציווי וההתחייבות להמשיך ולזכור:

והנה האבל והשכול מרחיבים את גבולם, מבסיס ה"יזכור" שלך. הפעם הציווי הוא להותירם חתומים בלב ישראל לדור דור.

דומה שהאבל לצד ציווי החיים אינו פג תוקף. אנו מוּעָדִים, מתברר, להתמודד איתו. לא לשכוח אלמנות ויתומים וחברים, אבות ובנים וזקנים ונשים וגברים וילדים שחירפו נפשם. כולם בני ישראל. חובה לאומית לזכור אותם.

***

ודווקא מאווירת הזיכרון הכבדה הזו שציווית לנו, אני מבקש לחזור איתך לטעם קיומה. ראשית עם חיוך קטן. בימיך הראשונים בארץ, אני קורא בזיכרונות עליך, בילית כחלוץ, איש העלייה השנייה בחוות כנרת. דרכך כפועל לא צלחה כנראה. באחד מלימודי הציונות שלי סֻפַּר עליך כמי שנהג והוביל סוסה עם עגלת עץ וחביות מים, במורד הירדן. אך בעיקול הדרך נשר ממנה גלגל ולא ברור מה עלה בגורלן של חביות המים... אך כך, כנראה התברר בהמשך הדרך, שנועדת למנהיגות יהודית, רוחנית ומעשית. הוגה ומנהיג מוצלח יותר מאשר פועל חקלאי, שמנהיג רק עגלה עם סוסה...

ציוני הדרך שלך בתולדות הציונות, מזכירים לי את שירי הארץ, שזכו לתהודה רבה וליוו אותם כפס קול מזמר. הנה יסוד ה"יזכור" שלך לטרומפלדור וחבריו הנופלים בתל חי:

"בגליל, בתל חי", שבוצע בפי שמעון ישראלי ועופרה חזה ושלישיית שריד:

בגליל בתל חי  מילים: אבא חושי לחן: עממי

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי, טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל. 

בְּעַד עַמֵּנוּ בְּעַד אַרְצֵנוּ גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל. 

דֶּרֶךְ הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת רָץ לִגְאֹל

אֶת שֵׁם תֵּל חַי לֵאמֹר, לְאַחִים שָׁם: "לְכוּ בְּעִקְבוֹתַי".

"בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל רֶגַע תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי בְּעַד מוֹלַדְתִּי.

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי 

וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי

עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

חייך, כמו קבורתך שעוד נגיע אליה בכנרת, הפגישו אותך שם עם "האידיאה". עם ארץ החלומות על "שפת ים כנרת". המשורר יעקב פיכמן, חתן פרס ישראל לספרות, בן דורך, התפעל מאד ממנה. הוא כתב עליה עוד ב-1922 את השיר "אגדה". ראשית, הוא הופך את הכנרת בדמיונו ל"ים" עם ארמון רב תפארת. לא סתם אגם. הוא גם מְדַמֶּה שם ילד הלומד תורה היישר מפי אליהו הנביא... כלומר, אין סתירה בין המעשה החלוצי ללימוד התורה. זה עם זה:

אגדה  מילים: יעקב פיכמן לחן: חנינא קרצ'בסקי

עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶת אַרְמוֹן רַב-תִּפְאֶרֶת;

גַּן-אֵל שָׁם נָטוּעַ, בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.

מִי גָר שָׁם? רַק נַעַר, כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר;

לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא מִפִּי אֵלִיָּהוּ.

הַס! גַּל לֹא קוֹלֵחַ, כָּל עוֹף הַפּוֹרֵחַ

עוֹמֵד וְשׁוֹמֵעַ – תּוֹרַת אֵל בּוֹלֵעַ.

אני נזכר בשיר הזה, עוד כילד בשנות ה-60 בנהלל, כשמקהלת זקני הכפר, המייסדים, שרה אותו באדיקות וברגש. אני שם לב שהחיבורים האלה בתחנות חייך שמתחילים בארץ בין דגניה לכנרת, מעוררים געגוע. מזמרים את הזיקה שאתה כותב עליה בהגות, למה שחזית וקם והיה באמת. גם רומנטיקה היתה שם. הנה "היו לילות" של אורלנד וזעירא, שביצעה אסתר עופרים:

הָיוּ לֵילוֹת

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,

בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת, 

עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,

אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,

אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,

אֲנִי אֶנְהַג בְּיוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ...

הנה העגלה המלאה, שלא נשר ממנה הגלגל... הנה החלום שלך באמת התגשם. ועד כדי כך התגשם, שגם רחל המשוררת, חברתך לדרך, נאלצת לעזוב את קבוצת דגניה, הסמוכה, האהובה עליה. היא צעירה ובודדה וחולה מאד. אין בכוחה לעבוד וישנו חשש שתדביק אחרים במחלתה. החלום הוא גם אכזר. החברים תובעים ממנה לעזוב את דגניה. גם לה הכינרת, היא מקור השראה. היא רק בת 40 במותה בדמי ימיה, 10 שנים לפניך. חבריך לדרך סופדים לה - חלקם ברגשי אשמה, בהלווייתה על קברה - הסמוך לקברך בכנרת.

כעבור שנים ועד היום מתפרסמים שיריה, שהולחנו אחרי מותה. נכסי צאן ברזל של השירה העברית. האהבה וגם האהבה הנכזבת. רחל מְדַמָּה שהיא חיה בהזייה. לא מאמינה שכל זה אכן קרה לה:

וְאוּלַי, לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם

וְאוּלַי, מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן, לְעַבְּדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי...

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָהּ וּבְתֹם שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

ושוב פרדוקס, ברל. נעמי ספיר, בתם של חלוצי כנרת שהיכרת, גדלה גם היא שם. נולדה בי"ז בתמוז, ראשית בין המצרים, 3 שבועות לפני ט' באב ב-1930. נפטרה בז' בתמוז, בדיוק לפני 20 שנה. היא הופכת לנעמי שמר,

המשוררת הלאומית של דורנו ומוסיפה אריח על לבנה, מהתנ"ך ועד נוף ילדותה. "כְּשֶׁאִמָּא בָּאָה הֵנָּה יָפֶה וּצְעִירָה, אָז אַבָּא עַל גִּבְעָה, בָּנָה לָהּ בַּיִת" (חורשת האקליפטוס, מילים ולחן: נעמי שמר). האם הבית הזה הוא הארמון רב התפארת של פיכמן? האם זה הבית שאורלנד גם בנה ב"היו לילות"? או ה"אולי" של רחל? ונעמי שמר נזכרת גם היא ברומנטיקה של מי כנרת המתוקים וריח המלוח על המים... עכשיו גם היא שכנה שלך שם, על שפת ים כנרת.

***

הכל והקול עברי כל כך וכל גל נושא מזכרת. שמך העברי ברל, לא רבים יודעים, הוא בארי. ב-1946, מוקם קיבוץ בארי על שמך בהרף עין, בן לילה, עם "11 הנקודות" הראשונות בנגב. ה"נקודות" הן קיבוצי הנגב הראשונים, המשמשים מאז קו גבול והגנה על הישוב העברי, מפני המצרים, במלחמת העצמאות. מלחמה קשה ועקובה מדם שבסופה זוכה מדינת ישראל לגבולה הדרומי, בשקט יחסי ושלווה. הכל יחסי תמיד, בגלים ותקופות, מאז הקמתה. רוח היהודים האלה ועיקשותם להמשיך לעבד את אדמתם, מנצחת במלחמה. בארי הופך לקיבוץ מפואר ומבוסס בעבודת ושיתוף חבריו, מטובי הקיבוצים בארץ. קהילה חברתית מגובשת ואנושית הפועלת ברוח ואחוות היחד. במקצועיות ודייקנות, בחריצות ובגאוות חיים בכבוד ושייכות. הולמת את שמך.

ואז ברל, אחרי כמעט 80 שנה של שגשוג מתפתח, בא אסון גדול על קיבוץ בארי ומדינת ישראל בכלל. טבח נורא של פורעים ערבים הפולשים מעזה. יותר ממאה חברים, זקנים, גברים נשים וטף נרצחים ונחטפים לעזה. ואין לנו תשובות. ההלם עצום. רק אלפי שאלות פתוחות. כשבוע לאחר הטבח, תושבי הקיבוץ הפעילו מחדש את מפעל דפוס בארי. כחודש וחצי לאחר הטבח, החלו חקלאי הקיבוץ לזרוע חיטה בכ-3,000 דונם משדות הקיבוץ. חדר האוכל המשותף חזר לפעול, בצל החורבן וְהַהֶלֶם.

הדרך שלך ברל, ניצחה ללא ספק, אך ציווי ה"יזכור" שלך, שוב מתרחב בְּאֵבֶל בלתי נתפס. קהילת בארי על שמך, קרועה ושכולה, אך מתחייבת לבנות ולהיבנות מחדש, בדרך שהתווית לה. הכאב הבלתי נתפס על ההנהגה מזכיר לאחור את נאומך-מאמרך המכונן "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". כבר אז, כשנשאת אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940), הזהרת מהבטוחים והזחוחים. בני הנוער היו קרובים לליבך והכוונת מדריכיהם, היו בראש מעייניך. ידעת כבר אז שהנוער הוא העתיד שלנו במדינת ישראל. שיש להשקיע בחינוכו כדי לקיים חברה יהודית יצרנית שתבנה את הארץ.

ועכשיו יש שוב לחבוש וּלְחַטֵּא פצעים. להשיב ברוחך ובדרכך את החזון שלך שכבר הוגשם, במלוא התפארת למדינת ישראל. שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן שיש לעכל אותו וּלְחַבֵּק וּלְבַכּוֹת וּלְחַזֵּק עד עולם, את שַׁכּוּלָיו ופצועיו בגוף ובנפש.

***

ואני נזכר בעוד מאמר מכונן שלך, שכתבת וזעמת בו על "חורבן ותלישות", שפרסמת גם כן בעיתון "דבר". הימים הם בדיוק הימים האלה, יולי 1934, לפני 90 שנה. התברר לך שמדריכי הנוער ב"מחנות העולים" בחרו דווקא ביום ט' באב, יום חורבן בית ראשון ובית שני – להוציא את חניכיהם למחנה קיץ מְהַנֶּה. כאילו אין יום הזיכרון הזה אומר להם דבר. ואתה רתחת עליהם. זעמת ממש. איך זה שנשמט מהם היום הזה לחלוטין, שמשך מאות שנים היה ליום אֵבֶל לאומי. לא דתי. לאומי. יום זיכרון ותענית לזכר נפילת ריבונותה של ישראל. שִׁכְחָתוֹ, כאילו פג תוקפו ואין לזכור אותו – היא חרפת התודעה הכוזבת שחלילה לא יכול לקרות שוב. קריאת האזהרה לזכור ולא לשכוח היא אבן יסוד מכוננת במשנתך. והנה, מי היה מאמין, תוכחתך, כמו תוכחת הנביא ירמיהו מפני חורבן הבית, במגילת איכה – שבה ומקבלת תוקף של נביא אמת.

מי שכעס עליך אז, לא רצה לזכור. לא רצה שתזכיר לו. הם ידעו שאתה דובר אמת ואזהרותיך אינן קריאות שווא, אלא קריאה להתעורר תמיד. והנה אנו מתעוררים למציאות חדשה: ההיית ברל, או אנו רק חולמים עכשיו חלום רע במיוחד?

***

אני מוסיף לכתוב לך ברל, את המכתב הזה בחלקים ומגלה תוך כתיבתו, דברים שלא קישרתי. אינני יודע אם יש ביניהם קשר והם בכל זאת עולים וצפים בי.

סיפרתי לך בראשית הדברים על מורי האהוב ישראל ביטמן שחשף אותי אליך לראשונה כנער-תלמיד תיכון, לדבריך. ביטמן שהעריץ אותך, היה איש מיוחד. "האידיאולוג" של תנועת העבודה, כינו אותו החברים בקיבוצים בשנות ה-70 וה-80. שנים רבות אחרי מותך, המשיך לצטט אותך. יצחק רבין ראש הממשלה היה מקשיב ומתייעץ איתו לעיתים קרובות. ביטמן לא ביקש לעצמו אף פעם תפקיד בעסקנות המפלגתית. מורה היה ונשאר. הוא הלך לעולמו ב-21 בספטמבר 1993. בדיוק ביום הולדתי, 38 שנים קודם לכן. יצחק רבין, ראש הממשלה אז, בא להספידו. "תמיד אחשוב על דבריך ביטמן" אמר רבין מעל קברו והוסיף ואמר: "וכשאצטרך להחליט, אשאל תמיד את עצמי קודם: מה ביטמן היה אומר"?

כעבור שנתיים, בשנת 1995, נרצח ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין בידי לאומן יהודי.

וכך נסגרים לי תאריכים ומעגלים, שאינני יודע את פשרם: אז אלה הם חיי וחיינו כאן ברל, מאז ואחרי מותך. אני מעדכן אותך בגעגוע ליהודי כמוך, בן דמותך. כמה איש כמוך נחוץ לנו שוב, אחרי 80 שנה.

נפטרת איש צעיר, בן 57. בלבד. הבטחתי להזכיר את אהבותיך ואהובותיך. גם הן יוצאות דופן. בהלווייתך השתתפו רבבות. מסע ההלוויה החל מבית המוסדות הציוניים בירושלים, עבר דרך בניין הוועד הפועל בתל אביב ונמשך שעות ארוכות. אלפים בדרך, בוואדי ערה, עמק יזרעאל ועמק בית שאן, עוצרים את עבודתם וצופים בו בצידי הדרך. עד למנוחתך האחרונה בכינרת, שבה התחלת.

היית אב לתנועה שלמה שהקימה יסודות לעבודת הארץ בחיי שיתוף לחברה בריאה, בונה ויוצרת. אך ילדים משלך, לא היו לך. חבר קיבוץ אמר עליך "קדיש". חייך היו בין שתי אהובותיך לאה מירון ושרה שמוקלר. שתי חברות קרובות שחלקו אותך ביניהן באהבה מעוררת פתיעה והשתאות. תחילה חיית עם לאה. התברר לך שאתה מאוהב בשרה וחיית איתה, בברכתה של לאה. שרה נפטרה בת 30, בדמי ימיה וחזרת לשוב ולחיות עם לאה, שטיפלה בשרה ובך, עד יומך האחרון. לאה האריכה ימים ושבה בקברה, לצד שניכם.

קברו של ברל כצנלסון ולצדו קברן של אשתו, ושל אהבתו שרה שמוקלר

בית העלמין כנרת (יוצר: Yehudit Garinkol)

נתן אלתרמן חברך, כתב עליך ופרסם ב"דבר" שלך, שערכת עד יומך האחרון: "על מות"...

"לִי הוּא - אָמְרָה כִּנֶּרֶת - 

כִּי אֵלַי הוּא מוּשָׁב חוֹלֵם. 

הוּא דּוֹבֵב מַעֲשִׂים וַעֲצֶרֶת, 

רַק אִתִּי הוּא נִשְׁאַר אִלֵּם. 

וַאֲנִי עִגּוּלוֹ סוֹגֶרֶת 

בְּמוֹ אֶבֶן פְּשׁוּטָה עִם שֵׁם.

***

תם מעגל חייך. אז למה אני כותב לך בעצם ברל? רציתי לעדכן אותך מה קרה לנו כאן, מאז כשכבר לא היית. איך היה לנו טוב והיה לנו רע ואפילו היה לנו גם נפלא וגם נורא. מעולם לא כתבתי מכתב לאדם מת. בוודאי לא 80 שנה לאחר מותו. אני כותב, אולי, כדי לזכור את הציווי שלך "יזכור עם ישראל". אינני יודע בדיוק מיהו עם ישראל כיום לפלגיו, שבטיו, שסעיו, תהילותיו ואבדניו. אני מבין מה"יזכור" שלך, שחשוב לכתוב גם למתים הראויים. לדעת שהיו כאן באמת. להתגעגע אליהם ולקוות שוב ליהודי כמוך, בן דמותך בתוכנו.

אני רואה בכל המתים שהזכרתי בדרכך, את תחיית המתים הארצישראלית, הטובה, האוהבת והיוצרת. הם נשארו כאן נוכחים חיים מתמיד, אלה ששאבו ממך וכמוך את מי הכינרת המתוקים. מבלי לייפות, מבלי לרמות. גם כשהאמת הייתה מרה.

ואז עולה לי שיר משלי, שנקרא "הזיכרון". שיר שכתבתי בספרי "מנהלל ועד בכלל". והוא מתקשר לי עכשיו אליך בתהייה מה נשאר לנו. מה יישאר לנו, מכל אלה:

הַזִּכָּרוֹן

בַּסּוֹף, מַה שֶּׁנּוֹתַר הוּא הַזִּכָּרוֹן.

שֶׁנּוֹבֵעַ מִתּוֹדָעָה, שֶׁנּוֹבַעַת מִסִּפּוּר

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, 

אֲבָל אָהַבְנוּ לְהַאֲמִין לוֹ

וְאוּלַי לֶאֱהֹב אוֹ לִשְׂנֹא

כְּשֶׁהַזִּכָּרוֹן גַּם הוּא מִתְעַמְעֵם,

בָּאָה תּוֹדָעָה חֲדָשָׁה מִסִּפּוּר חָדָשׁ

הֹוֶה אוֹ לֹא הֹוֶה — שֶׁרוֹצִים שֶׁנַּאֲמִין לוֹ —

וּבָא גַּם זִכָּרוֹן חָדָשׁ לְלֹא קֶשֶׁר עִם הַקּוֹדֵם,

עִם שִׁלְטוֹן חָדָשׁ, שֶׁמֵּצִיף אוֹתוֹ.

וְרַק הַתָּנָ"ךְ לֹא מִתְחַלֵּף.

***

אולי בכתיבה אליך המת, אתה תשוב אלינו איכשהו לחיים. אם יקום לנו מנהיג, פועל וְעָמֵל, מן ברל חדש שמאמינים לו, כמו שהאמינו לך, שוב אהיה יהודי מאושר. ומי יודע, אולי גם יִשְׂמַח עם ישראל בראוי לו, בעגלה שתתמלא שוב. ובזמן קריב, אמן.

לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב

לָשִׁיר אוֹתוֹ בְּכוֹחַ, לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּכְאֵב

לִשְׁמֹעַ חֲלִילִים בָּרוּחַ הַחָפְשִׁית

וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית.

כמו שכתבה שכנתך מאז ולתמיד נעמי שמר. בהמשך טוב לך ולכם ולנו. המשך, שחייב לשוב לחיינו. אז תודה לך ברל, על כל אלה.