יום שישי, 17 בפברואר 2012

עין חרוד והתנ"ך שבליבי

סמדר כרמי גיברמן, מוסיקאית: נגנית פסנתר ועוגב, מורה ומרצה, ומנצחת מקהלה

שורשים
מאז  ומתמיד  היתה  עין  חרוד  חלק  בלתי  נפרד  מחיי.  בגיל  17  וחצי עזבתי  אותה,  אבל  אף  פעם  לא  התרחקתי ממנה.  הייתי  קשורה  למשפחה  הענפה  שנמצאת  בה,  לנופים,  שהם  נופי  הילדות  שלי,  והעיקר -  לחגים,  שבהם  אני  לוקחת  חלק  פעיל  ורציף  על  פני  עשרות  שנים. יש מלים  שהאסוציאציות  שלהן  בשבילי  הן  חד  משמעיות.  למשל  המלה  הר -  היא  כמובן  הר  הגלבוע. גבעה  -  היא  כמובן  גבעת  קומי.  מעיין  -  הוא  מעיין  חרוד,  ומערה  -  היא  מערת  גדעון . רגבים  -  הם  רגבי  אדמת  העמק  הכבדה, רגבים  חומים  כהים,  שבחורף  נהפכים  לבוץ  טובעני  וטורדני ובקיץ  הם  גושים  אילמים,  קשים  או  מתפוררים שנושמים  את  שירו  של  יהודה  הלוי:  "הידעו הדמעות מי שפכן? ויידעו הלבבות מי הפכם? הפכם בוא מאורם, תוך רגבים. ולא ידעו רגבים מה בתוכם”. וגם  כמה  מלים  של  אבא  שנחרתו  עמוק  בלבי:  ". . . עמדתי  בשדה  לבדי,  רכנתי  לאדמה  וחפנתי  בכפות  ידי  את  הזהב  החום  הזה,  את  הרגבים  החומים  האלה,  והאזנתי  לרחשם . . .". במשך  שנים  חשתי  שהשורשים  שלי  מתחברים  לשורשי  עץ  התאנה  שבפתח מערת  גדעון שממנה  נובע  מעיין  חרוד.  כמו  מפינה  חבויה  זו  מתחילים  כל  החיים  הגשמיים  והרוחניים  גם  יחד.  והשורשים  עמוקים  מאוד.  הם  מגיעים  עד  מרכז כדור  הארץ, ושום  רוח  סופה  או  סערה  לא  תוכל  לעוקרם.

ואולם  לפני  שנים  אחדות  באתי  אל  מעיין  חרוד,  ולתדהמתי  גיליתי  שעץ  התאנה  נגדע ואיננו.  היה  לי  עצוב,  אבל  עובדה  זו  לא  שינתה  במאומה  את  התחושה  המטפיסית  שלי.  בשבילי  עץ  התאנה  עוד  קיים  שם.  אני  רואה  את  מתווה  ענפיו  הרחבים המצלים.  אני  יכולה  ללכת  דרכם,  להיות  בתוכם,  להיות איתם,  חלק  בלתי  נפרד  מהם,  להיות  הענפים  עצמם,  כמו  הנימפה  דפני שהפכה  לשיח  דפנה,  או  הנימפה  סירינקס  שהפכה  לקני  סוף .

עצים  
וזה  מזכיר  לי  את  עץ  הרימון שנטע  אשכול,  אחי הבכור,  בין ביתנו  הישן ובין  בית  הפעוטות.  אבא  ואמא  היו  תמיד  מזכירים לי  שאת עץ הרימון  הזה נטע  אשכול.  לימים עברתי שם,  והעץ  -  איננו .  לא  נשאר כל  זכר.  אפילו  לא גדם  גזע. הכל  מדרכות,  מבנים  חדשים,  "נלבישך בשלמת בטון ומלט".  
והיה  עץ  התאנה  שנטעה  אמא  (עבריה)  ליד  הבית  האחרון  שבו  גרנו, במעלה  הגבעה. העץ  הזה  גדל לתפארת.  ענפיו מילאו את נוף  חלוני.  אמא  היתה  מסבירה  לי  חזור  והסבר איך  צריך  להשקות  עץ  תאנה.  יש  לחפור  גומה רחבה ביותר, הרחק  מהגזע,  היא  קראה לה  "צלחת",  שתהיה  כרוחב  הענפים  הרחבים  ביותר.  ובאמת  העץ  שגשג  והתרומם  לתפארה.  אך גם  עץ  התאנה  הזה  נגדע  ואיננו.  אולי  הוא  הסתיר  את  הנוף  ליושבי  הבית  שבאו  אחרינו.  אבל  בזכרוני  העצים  האלה  עומדים  וקיימים  במלוא  תפארתם .  
והיו גם   עצי  האקליפטוס  העצומים  ליד  המעיין,  שבהיותנו  בכיתה  ד'  או  ה'  בנינו  בצמרתם  של  שלושה  עצי  אקליפטוס  גבוהים  "רצפת  חבלים"  קטנה,  לא  יציבה  ומסוכנת,  וטיפסנו  אליה  וישבנו  שבעה  ילדים  בכל  "קן"  כזה,  במשך  חצי  יום, שנקרא  אז  "יום  קופים",  ואכלנו  מרק,  ושיחקנו  בחידונים  מילוליים  בתחרות  בין  שלושת  הקינים.  לכאורה  חיינו  כציפורים  בצמרות  העצים.  אך  היה זה די מפחיד.  כל אימת שאחד הילדים היה זז מעט,  מזיז  רגל או משנה תנוחה, כל הקן היה רועד כמו מאיים להפילנו ארצה.  נראה  לי  שהיה  זה  תרגיל  בחישול  והתגברות  על  רגש  הפחד.   תרגיל  בהישרדות.  עצי האקליפטוס  עומדים  שם  עד  היום,  ומזכירים  לי  את  אותו  יום קופים, ואת  אותה תחושה  של  חרדה.   

קבלות  שבת 
עין חרוד  בשבילי  היא  גם  קבלות  השבת,  שחסרו  לי  מאוד  מאז  שעזבתי  את  העמק.  קבלות  השבת  של  חברת  הילדים  היו  רגעים  של  התעלות  הנפש. תמיד  הייתי  בועדת  התרבות,  והייתי  בוחרת  איזה  שירים  יקראו  (ביאליק, זרובבל,  טשרניחובסקי, רחל  ואחרים),  ואיזה  שירים  ישירו,  ובאילו  הרמוניות  אלווה  את  השירים.  היו  אלה  רגעים  של  קדושה.


החגים
בכלל  נדמה  לי  שהרגעים  הגדולים  של  הקיבוץ  הם  בחגיו. בחגים  רציתי  לעשות  הכל:  לשיר,  לרקוד,  לנגן,  לקרוא.  זאת  החגיגה  האמיתית.  לא  להיות  צופה מן  הצד,  אלא  להיות  חלק  מן  העשיה  האמנותית.  
ומסביב  מתגייסים  חברי  המשק  (כך  בילדותי)  לתרום  לחג.  
חג  החנוכה,  עם  הסביבונים  הענקיים  שבנה  חגי  אדר (אם  אינני  טועה)  שחברי ועדת  הקישוט  היו  תולים  על  המנורות  הגדולות  התלויות  מהתקרה, והיו  מפיצים  אור  צבעוני  אפלולי  ומסתורי  על  קירות  חדר  האוכל  של  הילדים,  והצלליות  השחורות  על  הקיר   שמעל  למחיצה  שבין  שני  חלקי  האולם,  שתיארו  את  חמשת  האחים  החשמונאים  הגיבורים,  והנסורת  הזהבהבה  שהיתה מפוזרת על הרצפה הכהה,  מחמת  הגשמים  שתמיד פקדו  אותנו  בימי  החנוכה אותה  נסורת  שהביאו מן הנגריה, הפיצה אור חמים באולם חדר האוכל של חברת הילדים,  כאשר בחוץ  חושך  וגשם  וחורף וקר.  וכמובן כל  שירי  החנוכה  היפים  שליוויתי  בפסנתר,  והנרות  שהאירו  באורם  הקסום  את  חלל  חדר האוכל.   
וחג  הפורים,  שזכור  לי  שפעם  חיפשתי  שמלה  "בארוקית"  מפוארת  עם  נוצצים  ועם  חישוק  שהופך אותה  למלכותית  כל כך,  ומישהו  אמר  לי  שלנוסיה  יש  שמלה  כזאת.  הלכתי  אליה  וביקשתי  את  השמלה  לפורים.  והיא  מיד  נתנה  לי אותה  ורק בקשה  שאשמור  עליה.  לקחתי  את  השמלה,  אמרתי  תודה,  וחשבתי  לי:  הנה  כל  הקיבוץ  משפחה אחת  גדולה.  אתה  צריך  משהו  - רק  תבקש.  
וחג  הביכורים  המפואר  עם  התפאורה  הכי  יפה  בעולם:  הרי  הגלבוע . עם  כל  הענפים  ויבוליהם  -  גאוות  עובדי  הענף  וגאוות  כל המשק,  והשירים  שמחברים  אותי  לילדות.  אלה  השירים  ששרנו  עוד  בגן  ומאז  בכל  השנים, והמסורת  נמשכת,  וגלגל  ההיסטוריה  ממשיך  להתגלגל,  אבל  הקשר  קיים. וכמובן  הריקודים, שיש  בהם  גם  פשטות  וגם  תמימות  (וחוסר  מקצועיות,  שמוסיפה  חן  וטבעיות  לתנועות  הבנות).  ובסוף  הבלונים  והיונים  . . . 
ומעל  כולם  -  חג  הפסח,  שמביא  אותי  כל  שנה  לעין  חרוד  לימים  אחדים  של  חזרות  עם  המקהלה,  והרקדנים,  והילדים, והתזמורת.  כל  התכונה  הזאת  סוחפת  את  כל  המשתתפים  ברצון  להכין  משהו  יפה  וגדול,  שמרומם  אותנו  מעל  הבלי  היום  יום.  
ליל  הסדר  של  עין  חרוד היה  גולת  הכותרת  של כל  החגים,  עם  הציורים  הנפלאים  של  חיים  אתר,  הקישוטים  העשויים  משיבולים  -  המגל  והאלומה,  כל  פרחי  הבר:  החרציות  הצהובות, והתלתן  הסגול - ורוד,  האפונה  הריחנית  הצבעונית,  והפרגים  האדומים,  הצוחקים  מכל  השולחנות,  והמוסיקה  של  פוסטולסקי, וזו  של  יהודה  שרת,  וכל  המשתתפים:  ילדים  ומבוגרים,  זמרים ונגנים  ורקדנים  וקריינים.  וטקס  קציר  העומר  בשדה,  שתמיד  מחזיר  אותי  לעולם  המיתולוגי  של  הימים  הקדמונים,  כאשר  עבודת  האדמה  והאומנות  היו  קשורות  קשר  בל  ינתק.  
איפה  אפשר  למצוא  שילוב  כזה  אם  לא  בקיבוץ, ולא  בכל  קיבוץ,  אלא  רק בקיבוץ  עין  חרוד!  מי  יכול  לגייס  כל  כך  הרבה  כוחות  מכל  הגילים  ליצירת  המסכת  הנשגבת  הזאת?  אין  משפחה  שיכולה  להתמודד  עם  מטלות  אמנותיות  כה  רבות . 
ומולו  עומד  יום  הכיפורים  -  שבחוכמה  רבה  הגה  מישהו  את  הרעיון  להפוך  אותו  ליום  לימודים.  רעיון  נפלא.  וגם  הוא  מביא  אותי  כל  שנה  לעין  חרוד: לשמוע  ולהשמיע.  בכלל  להימצא  בספירה  של  לימודים  זהו  מצב  אידיאלי.  אתה  מרגיש  צעיר.  תלמיד.  מגלה  עולמות.  
ופעם  פעם  היו  גם  ריקודים  עד  אור  הבוקר.  וזכורה  לי  ההליכה  לחדר  אחרי הריקודים  האינסופיים המשכרים האלה,  לאור  הירח  המלא,  עם  אורו  המכשף.  לא  הייתי  יכולה  להרדם.  אויר  הלילה  לפנות  בוקר  היה  צלול  וקסום,  ולא  יכולתי  להיפרד  ממנו  ומזוהר  הירח.  לא  יכולתי  להפסיק  להביט  בו,  ולעצום  את  העיניים.  אני  זוכרת  את  עצמי  עומדת  ליד  החלון  הפתוח,  ממוגנטת  אל 
אור  הירח  הבוהק  ואל  נצנוץ  הכוכבים,  עם  צינת  השחר  העולה  ומתבהר.

כוכבים
ואם  מזכירים  את  השמים,  ראוי  להזכיר  את  הכוכבים,  שאבא  לימד  אותי  ואת  כל  ילדי  עין  חרוד  להכיר  את שמותם  ומסלוליהם  וזמני  הופעתם.  
ושמתי  לב,  שרק  בעין  חרוד  הכוכבים  נמצאים  במקום  הנכון  בשמים. . .  כוכב  הצפון  מעל  גבעת  קומי,  מזל  קשת  מעל  לגלבוע,  קבוצת  אוריון  ואחריה  סיריוס  הגדול  וסיריוס  הקטן  מתרוממים  מעל  הרי  גלעד,  והכוכב  קנופוס  ידידי, שהיה  מתגלגל  לו  על  רכס  הרי  הגלבוע  ושוקע  בדיוק  בזמן  שהייתי  הולכת  לישון  (כשהייתי  בגן).  הם  נשארו  ידידי  עד  עצם  היום  הזה.

בית  הספר 
וישנו  בית  הספר  המשותף  לעין  חרוד  ותל  יוסף.  
אהבתי  את  בית  הספר.  אהבתי  ללמוד  (גם  אם  המורים  היו  לפעמים  ככה  ככה),  פשוט  אהבתי ללמוד. 
ויזכרו  לטובה  גינות  בית  הספר  המטופחות  שהיו בשעות  הערב  והלילה  פינת  חמד  לרומנים  הראשונים.  כשהיינו  קובעים  פגישה  רומנטית,  היה  זה  (לגבי)  תמיד  בבית  הספר.  ובהליכה  בשבילי  בית  הספר,  ליד  גינות  הפרחים,  לאורך  המדשאות  הגזורות  בקפידה,  (והדשא  היה  כה  רך),  בזוית  העין  הייתי  רואה  את  חלונות  הכתה  שבה  למדתי  תנ"ך,  והכתה  שבה  למדתי  ספרות .  וזכרונות  הסיפורים  היו  עולים  ומשתרגים  בשיחות  הרומנטיות  ובמגעים  הרוטטים . . .   
אתם  מכירים  עוד  בית  ספר  כזה ? 
. . .  נדמה  לי  שהיום  הוא  כבר  לא  כל  כך  כזה .  אבל  פעם  . . .

עבודה 
יותר  מכל  אהבתי  את  העבודה  בגינת  בית  הספר  בהדרכת  אמא,  ואת  העבודה  בכרם  בתקופת  הבציר.  היינו  קמים  בארבע וחצי  לפנות  בוקר,  עם  חשכה.  העגלה  הרתומה  לטרקטור  היתה  מורידה  אותנו,  הבוצרים,  כבר  ברבע  לחמש  לכרמים  שליד  הגלבוע . כל  אחד  היה  לוקח  מבצרה  (מזמרה  מיוחדת  לבציר) וסלסלה,  ובוחר  לו  שורה  ומתחיל  לבצור.  כדי  שלא  נבצור  ענבי  בוסר  נאמר לנו  לטעום  מידי  פעם  עינב  או  שניים  מכל  אשכול,  מה  שהיה  חביב  עלי  ביותר.  הענבים  היו  מכוסים טל  קריר מערפילי  הלילה  וטעמם  -  טעם  גן  עדן .  לקראת  השעה  שש  שמי  המזרח  מעל  הרי  הגלעד  היו  מתחילים  להתבהר  בקשת  צבעים  איטית  ומרהיבה  -  סגול,  ארגמן,  אדום,  כתום,  צהוב,  יותר  בהיר,  עוד  יותר,   ואז  היה  ניצת רגע  הזריחה, ואור  גדול  היה  נשפך  על  פני  כל  העמק .  וכל  אשכול  שהייתי  בוצרת,  הייתי מעלה  אותו  לנוכח  אור השמש,  והענבים  הסגולים  (מוסקט),  או  ענבי  תמר,  ואלה  מזן  השסלה,  המדלן  והאחרים,  היו  מנצנצים  בזהרורי  אור  השמש  על  רקע  השמים  ונוף  הגלעד, והיו  ממלאים  אותי  שמחה  גדולה.  
רגעי  היופי האלה  היו  מפצים על  החום  והברחש  וכאבי  הגב  והשמש  הקופחת . 

חיי  הקיבוץ  במיטבם  
הריהם  כמו  המוסיקה  של  באך!  -   יש  בהם  פוליפוניה, כלומר  רב  קוליות.  אכן  בקיבוץ  נשמעים  קולות  רבים  ושונים.  יש  בהם  קונטרפונקט,  כלומר  הולכת  קולות  עצמאיים.  אין  כאן  דיקטטורה  של  קול  יחיד  שליט  וכל  השאר  מלווים  אותו.  אלא  כל  קול  הוא  עצמאי,  שהולך  בזמנו  שלו,  בקצב  שלו,  בכיוון  שלו,  ואל  המטרה  האינדיבידואלית הפרטית  המיוחדת   שלו,  כמו  במוסיקה  של  באך.  גם  יש  דיסוננטים.  גם  אצל  באך  וגם  בקיבוץ.  אבל  אצל  באך  כל  הדיסוננטים  באים  לידי  פתרון  בסופו  של  דבר,  ותמיד  יש  הרמוניה  בין  הקולות .  ובקיבוץ ?  כאן  אנחנו  נתקלים  לפעמים  בדיסהרמוניה,  שעשויה  אפילו  להביא  לפילוג .  זהו  המבחן .  האם  יכולים  החברים  לחיות  בהרמוניה ?  זו השאלה .  יש  ממי  ללמוד -  
מהמוסיקה  של  באך !

לימוד  מוסיקה  עם  אבא
הצעדים  הראשונים  שלי  בעין  חרוד  מימי הילדות  היו  תמיד  עם  אבא. היינו  הולכים  בשבילי  עין  חרוד  יד  ביד, ואבא  היה  מספר  לי  סיפורים  ומלמד אותי  דברים,  על  העצים  והציפורים,  על  השפה  העברית, על  סיפורי  התנ"ך, על  הכוכבים  ועל  המוסיקה.  היינו  הולכים  ושרים  ביחד  שירי  חגים,  שירי שבת,  שירי  המלחינים  הגדולים  והכל לא  במלים  אלא  בשמות  התווים! ובערב  כשהיינו  באים  לגן  לפני  השינה,  היינו  יושבים  שנינו  ליד  הפסנתר  (דווקא  בגן  הירוק)  היינו  מנגנים  ביחד  שירים.  כל  אחד  ביד  אחת.   וזה  לא  היה  במקום  שיר  לפני  השינה.   גם בגן  הכחול  היה  פסנתר, ובמסיבות  השבת  הייתי  מנגנת  את  שירי  השבת  בשתי  הידים  אותה  המנגינה .
הערה: אבי, משה כרמי (ינובסקי), היה מחנך ומורה אגדי לתלמידי בית הספר המשותף של עין-חרוד ותל-יוסף. היה איש אשכולות שחשף את תלמידיו למוסיקה, לספרות, לשפה העברית, לשפה הערבית,  לתנ"ך, לטבע ולידיעת הארץ, והוליכם בטיולים רבים בשבילי ישראל. 

עם  דליה,  והנגינה  בסדר  פסח 
רק  בגיל  12  נסעתי  אל  דליה  אחותי  אשר  בירושלים,  והיא  לימדה  אותי  את  יסודות  ההרמוניה,  וכיצד  ללוות  שירים.  ומאז  ליוויתי  את  המסיבות  בחברת  הילדים  ואת  החגים  הגדולים  ובראשם  חג  הפסח.  ומאז  ועד  היום,  במשך  57  שנים  אני  מנגנת  בפסח  בעין  חרוד.  20  שנים  ראשונות  ניגנתי  באיחוד,  ודליה  אחותי  הודיעה  קבל  עם  ועדה  שהיא  "בלתי  מפלגתית",  ולכן  הסכימה  לנגן  במאוחד.  ואז  אחרי  20  שנה,  כאשר  בני  תומר  הגיע  לגיל  6  ומותר  היה  לו  להשתתף  בסדר  (פעם  הילדים  הורשו  להשתתף  בסדר  רק  מגיל  6  ומעלה)  הוא  ביקש  להיות  יחד  עם  בת  דודתו  דנה,  בתה  של  אילה,  שהיתה  ב"מאוחד".  שאלתי  את  דליה  אם  היא  מוכנה  להתחלף  איתי,  והיא  הסכימה.  ומאז  דליה  מנגנת  באיחוד  ואני  במאוחד.  לפיכך  הייתי  מספרת  שהסיבה  שבגללה  חל  הפילוג  היתה  כדי  לאפשר  גם  לדליה  וגם  לי  לנגן  בסדר  פסח בעין  חרוד.
הערה: דליה אחותי היא כיום פרופ' דליה כהן כלת פרס ישראל - בתחום חקר המוסיקולוגיה, התרבות והאמנות, לשנת תשע"ב.

טיולי  ילדי  הגן  לגלבוע  ובושם  פרחי  השיטה 
זכורים  לי  טיולים  של  ילדי  הגן  בעיקר  בימות  החורף  והאביב  היפים  עם  הגננות  נטלקה, אסתר בודקו, חווקה  ורות  ליבנה  לגלבוע .  היינו  מבקרים  בבית  האריזה  ורואים  את  העבודה  הקדחתנית  של  האורזות,  במיוחד  אני  זוכרת  את  עדינה  דורסיני  וידיה  הזריזות  עוטפות  את  האשכוליות  ומניחות  אותן  בארגזים  למשלוח  לאנגליה  ("המלך  ג'ורג'  יאכל  אותה,  וגם  אשתו  העדינה,  וכל  שריו  הבטלנים  יעשו  ממנה  מטעמים").  אחר  כך  היינו  יוצאים  לחצר  וניגשים  אל  שדרת  עצי  השיטה  שהיתה  מקבלת  את  פנינו  בחיוכי  כדוריה  הצהובים.  ותמיד  הייתי  קוטפת  לי  שלושה  או  ארבעה  כדורי  פרחים  צהובים  אשר בושמם  מתוק  מתוק , ומריחה אותם  בנשימה  עמוקה  וארוכה  בעצימת  עיניים ובהתמכרות  לקסם  הריח  הנפלא .  והוא  נשאר  בזכרוני  עד  היום  כריח  האביב  האמיתי. 

גבעת  קומי 
שאלי  דגן  סידר  בה  פינת  חמד,  שכל  גובהה  אולי  50  או  100  מטר  מעל  לפני  הים.  על  המפה  היא  אינה  מרשימה  כלל.  ואולם   כאשר  יושבים  על  הגבעה,  ומביטים  על  כל  העמק  הנפרש  לרגליך,  וסביבו  הרי  הכרמל  במרחק,  הרי  הגלבוע  בדרום,  הרי  הגלעד  במזרח  וגבעת  בית  השיטה  מצפון, המשך  בגבעת  קומי,  כאשר  מאחור  שומרים  עליך  גבעת  המורה  והתבור,  יכולה  להיות  לך  הרגשה  שאתה  על  פסגת  העולם.   האברסט  לפחות.  במיוחד  בלילות  ירח  מלא  בשעת  חצות.  כל  הבריכות  ומאגרי  המים  מנצנצים  לאור  הירח  וכל  העמק  זרוע  אורות  -  ככוכבי  השמים  ממעל.  
תנסו.

הטיול  לתבור
ואם  הזכרנו  את  התבור,  אי  אפשר  שלא  להזכיר  את  המסע  השובב  שלי  בגיל  12  ברגל  לבד  לתבור  ובחזרה.  
היתה  חופשת  חנוכה,  ימי  חורף  יפים  וצלולים.  בשבת  יצאנו  אמי  (בוכנר, גרדי),  ארזה  (אוסטרן)  ואני  אחרי  הצהרים  לטיול  בכיוון  גבע.  בתחילת  הדרך  היצעתי  לשנות  מסלול  וללכת  לגבעת  המורה.  הבנות  הסכימו.  אך  לגבעת  המורה  לא  הגענו. זה  היה  רחוק  מדי,  וכבר  היה  מאוחר.  חזרנו  עם  הבטחה,  שמחר,  כאשר  יצאו  כיתות  ו'  ז'  לטיול  נשכנע  את  המדריכה  נינה  גורן,  שבמקום  ללכת  לגלבוע,  כמימים  ימימה,  נלך  לגבעת  המורה. הבנות  הסכימו.  למחרת  התאספו  כל  הילדים  ב-8  בבוקר  ונינה  הודיעה  שהולכים  לגלבוע.  פניתי  אליה  והצעתי,  שאולי  הפעם  נשנה  את  המסלול  הקבוע,  ונלך  לגבעת  המורה.  נינה  סרבה.  כל  הילדים  הלכו  עם  נינה  לגלבוע.  אך  אני  לא  יכולתי  להתכחש  לתשוקה  שהיתה  לי  ללכת  לגבעת  המורה  (שמשום  מה  היתה  לי  תחושה  שהגבעה  נקראת  על  שם  אבא  שלי שהיה  מורה).  לקחתי  אתי  שני  תפוזים,  תחבתי  אותם  בשני  כיסי  הבטלדרס  ויצאתי  לדרך.  אף  אחד  לא  התנגד,  לא  מחה,  לא  אמר  מלה.  התחלתי  לצעוד  בכיוון  גבעת  המורה.  חציתי  את  השדות  המעובדים  בתלמים  ישרים  וארוכים.  האדמה  היתה  רכה  וידידותית.  היבטתי  בעקבות  הברורים  שהשאירו  נעלי,  וחשבתי  שקל  מאוד  יהיה  להתחקות  על  עקבותי.  חשבתי  על  קארל  מאי,  ועל  ג'ק  לונדון,  ועל  שרלוק  הולמס .  
ככל  שהתקרבתי  לגבעת  המורה,  נגלה  לפני  יותר  ויותר  התבור  בכל  יפעתו,  בעגילותו  וחמוקיו ונחמדותו.  הוא  פשוט  פיתה  אותי.  קרץ  אלי,  קרא  לי   בואי  אלי!   לא  יכולתי  לעמוד  בפתוי.  שיניתי  מסלול  ועברתי  לרגלי  גבעת  המורה  דרך  הכפר  נעורה.  פגשתי  בכפר  ילדים,  אימהות,  וקצת  אבות .  אמרתי  להם  שלום .  הם  ענו לי:  שלום.  חלפתי  על  פני  הכפר והגעתי  לעמק  כסולות.  גם  כאן  חציתי  את  השדות  ישר  אל  דבוריה.  לא  נכנסתי  אל  הכפר,  רק  חלפתי  בפאתי  הכפר  על  פני  בקתות  הבוץ  הפשוטות,  שנראו  לי  נחמדות  למראה .  
התחלתי  לטפס  על  התבור  ישר,  לא  בכביש  המתפתל.  בתחילה  הפיתולים  של  הכביש  ארוכים  למדי.  אבל  משליש  גובה  ההר הפיתולים  מצטמצמים   והמדרון תלול,  אז  הלכתי  בכביש.  הגעתי  לראש התבור  בערך  ב 12:30.   פגש  אותי  נזיר  אחד,  ופנה  אלי  בעברית  עילגת:  "אתה  רוצה  ביסקוט" ?  חייכתי.  הוא  נתן  לי  שני  ביסקוויטים  וגם  תפוח.  הודיתי  לו.  עליתי  אל  גג  האגף  הדרומי  של  הכנסיה.  שם  הייתי  כשנתיים  או  שלוש   קודם  לכן  עם  אבא  והכתה  שלו  (חסיה  ונוגה  מלץ  ושרהל'ה  בן  עזרא)  ושמעתי  את  כל  ההסברים  שלו  על  הנוף,  הישובים,  ההרים  והעמקים.  העליתי  בזכרון  את  כל  סיפוריו  אשר  זכרתי.  וגם  את  סיפור  שאול  בעין  דור.  שמעתי  אפילו  את  קולו  מתנגן  באוזני  ומספר  את  סיפוריו.  הוא  היה  אתי  לאורך  כל  הדרך.  
אחרי  זמן  מה  חשבתי  שהגיע  הזמן  לחזור  הביתה.  התחלתי  לרדת  מן  ההר.  אך  הפעם  לא  ירדתי  דרך  הכביש  בכלל,  אלא  ירדתי  בריצה  במורד  התלול  של  ההר,  עם  האבנים  המתגלגלות,  מסלע  אל  סלע,  כמו  בריקוד מעופף.  תוך  זמן  קצר  הגעתי  לתחתית  ההר.  הלכתי  אל  כביש  כפר  תבור  -  עפולה,  וחשבתי  שאולי  הפעם  כדאי  לקצר  את  הדרך  והרמתי  יד  לטרמפ .   עד  מהרה  נעצר  לידי  טנדר  עם  פועלים  ערבים  שנסע  לעפולה.  עליתי  מאחור  ונסעתי  אתם.  בעפולה  הלכתי  לטרמפיאדה  שמובילה  בכיוון  לעין  חרוד.   גם  פה  חיכיתי  אולי  חצי  שעה .  השמש  כבר  שקעה .  החשיך.  והנה  נמצא  לי  טרמפ  שנסע  לבית  שאן .  הוא  עצר  לי  בסיבוב  לעין  חרוד,  ועליתי  בכביש  העולה  למשק .  הגעתי  לחדר  האוכל  של  חברת  הילדים  בחמש  ורבע.   שמחתי .  לא  אחרתי  לארוחת  הערב.  היה  כבר  חושך .  כשהתקרבתי  לחדר  האוכל,  נשמעו  פתאום  קריאות:  הנה  היא!   הנה  היא!   קמה  מהומה  בחדר  האוכל:  איפה  היית?  המשטרה  מחפשת  אותך!   רוצי  לחדר,  אמא  שלך  דואגת  נורא.  שפרוני  יכעס  עליך.  המשטרה  בעקבותיך.  
מילא.  ויתרתי  על  ארוחת  הערב.  הלכתי  לחדר.  אמא  ישבה  בקצה  המיטה,  והחזיקה  את  ראשה  בשתי  ידיה.   כשנכנסתי  היא  הרימה  את  עיניה  ואמרה  באיפוק  רב:  איפה  היית?   עניתי  בתמימות:  הלכתי  לתבור.  אבל  לא  אחרתי  לארוחת  הערב.  אמא:  כל  היום  חיפשנו  אותך.  בצהרים  עופר  ומנחמקה  אריאב  יצאו  על  סוסים  לחפש  אותך.  אך  באמצע  הדרך  מנחמקה  הצטנן  והם  חזרו  כלעומת  שבאו.  וגם  המשטרה  מחפשת  אותך .  
פתאום  נזכרתי  שיש  לי  הערב  חזרה  בתל  יוסף  על  הצגה  שהכינה  חיה  שליטא.  התנצלתי  לפני  אמא,  ואמרתי  שאני  ממהרת  לחזרה.  אסור  לאחר.  
הלכתי  לתל  יוסף  דרך  חורשת  הזיתים.   בינתיים  הודיעו  למשטרה  שחזרתי  הביתה.  הם  נסעו  מיד  לעין  חרוד  כדי  לפגוש  אותי  ואולי  גם  לנזוף  בי.  אבל  אני  הייתי  כבר  בתל  יוסף.  עד  שנודע  להם  שאני  בתל  יוסף,  והם  פנו  לשם,  כבר  נגמרה  החזרה,  ואני  חזרתי  דרך  חורשת  הזיתים  לעין  חרוד.  המשטרה  הגיעה  לתל  יוסף  ושוב  החמיצה  אותי.  בשלב  זה  הם  כבר  התייאשו  מהמרדף וחזרו  לעפולה  וויתרו  על  המפגש  אתי.  (הפסידו). 
והחיים  חזרו  למסלולם.     
סמדר ליד עוגב "זילברמן"

צלילי  עין  חרוד
הצלילים  ששמעתי  בעין  חרוד  קשורים  בעיקר  בעופר  אחי,  דליה  אחותי,  וגלילה  יזרעאלי  (ריבנר).  זכרון  מיוחד  מעלה  לפני  תמונה כמעט  סוראליסטית. היה  זה  קצת  לפני  מלחמת  השיחרור, או  עם  תחילתה.  הוחלט  במשק  שיש  להגן  על  הגנים,  ולרסס  אותם  בצבעי  הסוואה.  זכורה  לי  שעת  צהרים  אחת, כאשר  אנחנו  הילדים  היינו אמורים  לנוח  את  מנוחת  הצהרים,  העמידו  מול  הגנים   מכונה  רעשנית  שהשפריצה  צבעי  הסוואה  ירוקים,  חומים, צהובים, וכתומים  על  קירות  הבניין, ובאותה  השעה  מחדר  האוכל  (הסמוך)  עלו  צלילי  פסנתר  בנגינתה  של  גלילה. התגנבתי  בחשאי,  שהמטפלת  לא  תרגיש,  ורצתי  לחדר  האוכל  ונעמדתי  בפינה,  שאיש  לא  ירגיש  בי,  והקשבתי  לנגינתה  של  גלילה:  לאטיודים  של  שופן,  לנוקטורנים,  לוולסים,  ולמחול  האש  של  מנואל  דפליה.  זה  האחרון  כה  הדליק  את  חושי,  שחלמתי  גם  בשינה  וגם  בהקיץ,  שפתאום  יבוא  הרגע, ובלי  כל  מאמץ  אוכל  לנגן  את  היצירה  הזאת.  (עברו  עוד  הרבה  שנים  עד  אשר  התקרבתי  אליה  וניגנתי  אותה).   
עופר בתקופה  מסויימת  התאמן  בביתנו,  ודרכו  הכרתי  את  היצירות  החשובות שנכתבו לכינור,  ובמיוחד  זכור  לי  השאקון  לכינור  סולו  של  באך,  שעופר  עבד  עליו  הרבה.  הוא  נשמע  לי  כמו  פסגה  של  הר  גבוה  מאוד, שקשה  מאוד אך  ראוי  מאוד  לטפס  עליו. ובסופו  של  הטיפוס  המאומץ, המתמיד,  העקשני,  אך  גם  המרגש  והמסעיר,  כמו  בדבקות  רליגיוזית  עמוקה  ובאמונה  שלמה,  מגיעים  אל  הפסגה.  ואז  נפתחים  מרחבי  אין  סוף  של  הרוח  האנושית  והיצירתיות  הגדולה,  שפיעמה במוחו  הגאוני  של  באך.

* בסרט הווידאו (יוטיוב) סמדר מרצה על מזמורי תהלים במוסיקה.

** בתמונה:  סמדר ליד עוגב "זילברמן" בקאפלה המלכותית שבדרזדן, גרמניה. את העוגב בנה בונה העוגבים הנודע מזמנו של באך, זילברמן. עוגביו נחשבים לסטרדיבריוס של העוגבים. סמדר ניגנה עליו באחד מהטיולים של הקבוצות המודרכות "בעקבות באך".


*** חלק מהדברים פורסמו ביומן המשק של עין חרוד, בגיליון חגיגות ה-90 שלו.  

לאתר של סמדר כרמי גיברמן

                                                     


אין תגובות:

פרסום תגובה