יום שני, 30 בדצמבר 2013

הבניית יציאת מצרים כזיכרון הלאומי המכונן


פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת בא - שמות  י, א - יג, טז
 Lawrence Alma-Tadema, The Death of the First-born, 1878
משה מצטווה ללכת אל פרעה כדי לזעזעו במופתים, ואידיאת הזיכרון הקולקטיבי של גיבוש האומה חוזרת ונשנית: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" (י, ב). המכות שמביא אלוהים על מצרים מגלמות את שליטתו המלאה בסדרי הטבע ואורחותיו במטרה לציין את השליטה האלוהית בטבע. אלוהים איננו אלוהי הטבע אלא הוא מעליו. הוא שולט בטבע.

וממש לקראת היציאה באות הוראות מפורטות לקיים טקס פולחני, שיהיה לזיכרון-עד הוא חג הפסח. יוקרב קרבן והאנשים יאכלוהו בחיפזון. הדגשת החג והטקסיות נובעת מעצם משמעות החג. חג הוא התקדשות לאומית סביב מאורע סמלי מרכזי בחיי העם - יציאת מצרים. אומה זקוקה לטקסים סמליים אלה. הם המאפיינים אותה כעם בעל מסורת משלו ומייחדים אותה מערב רב החי במקום גיאוגרפי מסוים ללא תשתית של זיכרון היסטורי או תרבותי. פסח הוא החג הראשון בהיסטוריה הלאומית והוא מעצב את תולדות העם סביב היציאה ממצרים דווקא. לא ההתגלויות לאברהם, לא העקדה אלא המאורע הלאומי של היציאה הלאומית לחופשי ליעד - הארץ, הוא הנחגג.
האירוע המצמרר המשמש נקודת המוצא לחג הוא מכת בכורות: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (יב, כט). הבכור הוא מיוחד, הוא היורש, הוא הממשיך העיקרי. מכת המוות של הבכורות היא מכה איומה ונוראה מכיוון שהיא מסמלת את קטיעת ההמשכיות. זו כבר לא מכת טבע כמכות הקודמות אלא אסון אישי של כל אם ואב. נהוג היה במזרח הקדום להקריב את הבכור כמתת אולטימטיבית ועקדת יצחק שומרת הד לכך. אבל כאן אלוהים הוא שנוטל את הבכורות. מבחינת קו הסיפור יש כאן מעין גמול סימטרי: פרעה חתר להמית כל בכור מישראל ועתה הוא ועמו ספגו את המכה.


מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013

אין תגובות:

פרסום תגובה