פרופ' משה ציפור, אוניברסיטת בר אילן ומכללת גבעת וושינגטון
משא ומתן מייגע מתנהל בין ה', המנסה לשדל את משה לקבל עליו את השליחות להוצאת ישראל ממצרים, ובין משה, המנסה להתחמק מהתפקיד. תפקידו כרוך לא רק בשכנוע פרעה לשלח את ישראל, אלא גם בצורך לשכנע את ישראל שאכן הם עומדים לפני שחרור מעול מצרים ולפני בואם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם. משה אומר, "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בְּקֹלִי, כי יאמרו: לא נראה אליך י"י" (שמות ד', א), על כן נותן ה' בידו שלושה אותות (פס' ב-ט). מקרה דומה במידת מה הוא מקרהו של גדעון, שנשלח להושיע את ישראל, אבל היסס אם אכן ה' אתו וביקש על כך אות – אות גיזת הצמר (שופטים ו', לו-מ). המקרה האחרון שונה בכמה דברים: א. האות לא היה להודיע לעם שה' שלחו אלא אות לגדעון עצמו, ואין הוא מציג אותו בפני העם. ב. גדעון לא צריך היה לדבר בפני הקהל על דבר שעתיד לקרות.
הקורא על המופתים שקיבל משה יחוש שהמופתים שנבחרו אינם אקראיים, ונוסף להיותם הוכחה פורמאלית לשליחותו של השליח, מעצם היותם דבר פלא, יש בהם משמעות סמלית כזו או אחרת. זאת בניגוד למופתים הקשורים בגיזת הצמר, כפי שהציע גדעון, שאפשר היה להציע במקומם כל מופת מרשים אחר. [1]
מהי משמעותם הסמלית של האותות שניתנו למשה? מי היאור ההופכים לדם קשורים בוודאי לשעבודם של ישראל בידי המצרים, ואפשר לייחס להם משמעויות שונות: שהם מסמלים את מה שעשו המצרים לישראל; שהם מסמלים את המכות הצפויות למצרים או לאלוהיה, וכדומה. מי היאור מציינים את מקור החיים, והדם - את היפוכם. ואולי יש לבקש משמעות קרובה לזו גם במופתים האחרים: השמות 'נחש' ו'תנין' קרובים זה לזה במקרא (וגם בספרות המזרח הקדום) ומתחלפים זה עם זה; התנין-הנחש מסמל אולי את מצרים (ראו יחזקאל כ"ט, ג, וכן שמות ז', י). [2] גם את אות הצרעת אפשר לקשר עם מצרים – אולי כמקבילה לשחין, שתי מחלות הנחשבות כמכות משמים. [3]
מפתיעה אפוא עמדת המדרש (שמות רבה ג', יב, מהד' שנאן עמ' 134; מובא ברש"י לפרשה). פתיחת שאלתו של ה' "מה זה בידך?", כתובה בתורה כמילה אחת "מזה בידך", ועל פי המדרש יש בה רמז ל"מִזֶּה שבידך – המטה – עתיד אתה ללקות, על שדיברת בגנותם של ישראל ואמרת: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בְּקֹלִי". [4]
באותה רוח עצמה מפרשים חז"ל את משמעותם של אותות הנחש והצרעת: שני אלה יוצרים מיד אסוציאציה עם שימוש לרעה בפה, אם לדיבור בגנותם של אחרים (צרעת מרים; במדבר י"ב), או להסתה (הנחש, בראשית ג), ויש בהם רמז למשה, ש"תפס אומנותו של נחש" ודיבר בגנות ישראל; "לקח את שלו על שהלשין". לדעת המדרש, יש בשני האותות הללו שנתן ה' למשה גם מעין עונש או נזיפה. [5]
עמדה אידיאולוגית כמו זו מגלים חז"ל גם בפירושיהם למקראות נוספים, ונזכיר כאן שניים: על מותו של ישעיהו בן אמוץ מספר המדרש (יבמות מ"ט, ע"ב), שהוא נהרג בידי המלך מנשה; אמנם, כאשר שלח מנשה להורגו, בדרך נס נבלע ישעיהו בתוך ארז, אך במצוות המלך ניסרו את הארז, וברגע שהגיע המסור אל פיו - יצאה נשמתו. היה זה משום שאמר "כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב" (ו', ה). אילו אמר מה שאמר על עצמו - ניחא, אבל איך הרשה לעצמו לומר דברי בלע על ישראל?
בדרך קרובה לזו ראו חז"ל את המסופר על התגובה לדברי ישעיהו אלה: "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה... וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ, וְסָר עֲוֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ו', ו-ז) – "ובידו גחלת" לא נאמר כאן, אלא "רצפה", כאילו לומר: "רוץ (=רצץ) פֶּה שאמר דילטוריא על בנַי" (שיר השירים רבה א', לט).
רמז דומה לזה מצאו גם ב"עוגת הרצפים" שהאכיל המלאך את אליהו, בעת מנוסתו אל המדבר (מלכים-א י"ט, ה-ז): זאת בגלל הדברים הקשים שאמר כנגד ישראל; ראו שיר השירים רבה, שם, וכן ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז תו).
אכן, ברור לחלוטין הפשט, שכוונתו של ישעיהו הייתה שהוא בשר ודם, חוטא, החי בחברתם של בני אנוש כמוהו, והוא נתקף חרדה כשמצא עצמו פנים אל פנים מול הקדושה העליונה, ובחברתם של השרפים המקיפים את ה'. ואמנם, כאשר טיהר וצירף אותו אחד מן השרפים ע"י צריבה ושריפה באמצעות הרצפה הבוערת, סר עוונו וחטאתו נתכפרה, [6] ומעתה הוכשר להימצא בחברת השרפים. אבל המדרש שומע גם את המילים שנאמרו, ומגיב על כך: מי נתן לך רשות להתבטא בדרך זו כלפי ישראל? יש די והותר מי שעיסוקם דיבור בגנותם של ישראל! ועל כך נידון ישעיהו, לפי הסיפור שבמדרש, למיתה משונה.
אך יש לשים לב, שהדברים הללו אינם קשורים לעניין התוכחת שמוכיחים הנביאים את ישראל עצמם, כשהם מדברים אל העם, וללא חת וללא משוא פנים מונים בפני הציבור את המעשים הרעים, מתוך רצון שישמעו וייטיבו את דרכיהם. זהו תפקידם וזהו ייעודם. ואדרבה, לא אחת שומעים קובלנה של נביא, על התפקיד הזה שאינם רוצים בו. זו אינה 'מלשינות' והוצאת דיבת ישראל רעה בפני אחרים, אשר המדרש מוקיע.
התייחסות ביקורתית דומה מופיעה בספרות חז"ל גם כלפי חילופי הדברים שהיו בין אליהו לה' בהר חורב. לשאלתו של ה', "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" עונה אליהו: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים-א י"ט, ט-י; ושוב בפס' יג-יד). תגובה חריפה על כך מוצא המדרש בדברי ה': "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ... וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". משמעות הדברים – כך תופס המדרש: "שאין תלמוד לומר 'לנביא תחתיך' אלא שאי אפשי לא בך ולא בשליחותך". [7] כל זאת אף על פי שאת דברי הקטרוג על ישראל לא השמיע בפומבי ובאוזני כל אומות העולם, אלא רק בינו לבין הקב"ה.
את הנושא הזה העלו חז"ל גם בקשר עם חלקים אחרים בפרשתנו. החכם הממשל מלמד אותנו מה מצפה למי שמתערב בריב לא-לו (משלי כ"ו, יז). ובכל זאת יש מי שמעשה עוול חורה לו מאוד, ואין הוא יכול לעמוד מן הצד או לשים עצמו כמי שאינו רואה. כך נהג גם משה כשראה אדם מישראל מכה את רעהו, אך הוא ספג תגובה גסה ועוקצנית: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?" (ב', יד). נתיירא משה ואמר: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר!" מהו ה"דבר" אשר "נודע"? לפי פשוטו: אף על פי שלפני שהרג את המצרי משה פנה כה וכה וראה כי אין איש (שמות ב', יב), היו בכל זאת מי שראו את המעשה. אך המדרש מוצא בדברי משה גם רובד נוסף, סמוי: הטרידה אותו מאוד השאלה, מה חטאו ישראל שנשתעבדו לאומות, אבל כששומע משה את דברי אותו רשע, אמר: אכן נודע הדבר! הרי זה בגלל מלשינים ודילטורים שיש ביניהם (שמות רבה שם, ל; עמ' 91 -92). ואין זה פלא שפרעה שמע על הדבר הזה (שמות ב', טו). כיצד? שוב, לפי אותו מדרש: אותם 'שני עברים נִצִּים' הלשינו עליו לשלטונות. [8]
וכנגד זה עומד תיאורו של רב שמואל בר נחמני: "דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין, ולמה כן? לפי שלא היו ביניהן דילטורין" (ראו דברים רבה ה', ח; ירוש' פאה א' הל"א [ד' ע"ב], ומקבילות). הראיה לזה, שאליהו מצהיר, "אני נותרתי נביא לה' לבדי" (מלכים-א י"ח, כב), בה בשעה שעובדיהו אשר על הבית החביא "מנביאי ה' מאה איש, חמשים חמשים איש במערה" וכלכל אותם (שם, פס' ד, יג), כולם ידעו וכולם שתקו. ואילו בימי שאול היו דואג והזיפים (שמואל-א כ"ב, ט; כ"ג, יב-כד), לכן היו יורדין למלחמה ונופלין. וכך כותב ש"י עגנון: "אלמלא מלשינות ולשון הרע והתוודעות לרשות לא היתה ציפורן אחת מישראל ניזוקת". [9]
כידוע, המדרש מזהה את שני ה'נצים' הללו עם אלו שתקפו את משה ואת אהרן, והיו "נצבים" לקראתם לאחר ששליחותם אל פרעה לא עלתה יפה (שמות ה', כ-כא); עם דתן ואבירם אשר "יצאו נצבים" כנגד משה ואהרן במחלוקת קורח ועדתו (במדבר ט"ז, כז), וכמו כן עם האנשים שהותירו מן המן (שמות ט"ז, כ), ועם אלה שיצאו ללקוט מן ביום השבת (שם, פס' כז); וגם זו הייתה התרסה: וכי מפי משה הם חיים?... יש במדרש זה לכאורה מגמה ספרותית, אשר פרופ' י' הינמן מתאר כ"ריכוז" או "צמצום" של הדמויות. [10] אבל ללא ספק התערב כאן גם גורם אחר, והוא הלקח החינוכי שרוצים חז"ל להקנות לנו: יש אמנם בישראל רשעים; יש מלשינים או ממרידים. אבל לאמִתו של דבר מעורבים בכל המעשים הנלוזים הללו תמיד אותם אנשים עצמם, והם מיעוט שולי. יש "שלומית בת דברי" בישראל (ראו ויקרא כ"ד, יא, והמדרש המצוטט שם ברש"י), אבל רק אחת כזו. אסור לדבר בגנות ישראל, ובוודאי לא בלשון מכלילה.
הערות
1 לעניין זה ראו בהרחבה: סימון, סיפורי נביאים, עמ' 164 -170. אנו משתמשים כאן במונחים 'אות' ו'מופת' כמילים נרדפות.
2 השמות הללו מתייחסים בשירה הכנענית ליצורים מיתולוגיים, והם מופיעים במקומות שונים במקרא, לעתים כסמל; ראו למשל ישעיהו כ"ז, א; תהלים ע"ד, יג-טו, ואכמ"ל.
3 ראו מ' בר אילן, "על המחלות הקדושות", קורות טו (תשס"א-ס"ב), עמ' כ-סב.
4 המילה "הן" משמשת במקרא גם בהוראה של "אִם", כגון ירמיהו ג', א, וגם כאן דומה שהכוונה להוראה זו, אבל הדרשן תופס אותה בהוראה הרווחת של מילת אימוּת: 'והרֵי'.
5 שמות רבה שם, יב-יג עמ' 134 -138; ראו שם לעניין ההבדל שבין אות המים שנהפכו לדם לבין שני האותות הללו.
6 לדימוי זה ראו מלאכי ג', ב-ג: "כי-הוא כאש מצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבסים. ויָשב מצרף ומטהר כסף, וטהר את בני לוי, וזקק אתם כזהב וככסף". וכן ישעיהו מ"ח, י, ירמיהו ט', ו, זכריה י"ג, ט ועוד.
7 ראו מכילתא בוא, מסכתא דפסחא, פתיחתא, מהד' האראוויץ-רבין עמ' 4.
8 ביסוד הזיהוי הזה של המלשינים עם ה"נצים" עומדת תכיפות האיום המוסווה שבדברי אותו רשע עם היוודעות הדבר לפרעה.
9 ש"י עגנון, "כיסוי הדם", בתוך: לפנים מן החומה, ירושלים ותל-אביב תשל"ה, עמ' 65 -66.
10 י' הינמן, דרכי האגדה2, ירושלים תשי"ד, עמ' 28.
* על פרשת שמות ראו גם:
י' גתי, השקיעה וההתנוונות במצרים והתפנית-משה - מחשבות ופוטנציאל חינוכי
י' גתי, השקיעה וההתנוונות במצרים והתפנית-משה - מחשבות ופוטנציאל חינוכי
ל' מזור, סיפור הולדת משה (הרצאה בווידאו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.