יום שני, 27 באפריל 2015

שאול המלך

רות נצר
רות נצר, בדידות

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת שָׁאוּל 
בִּגְלַל הִסּוּסָיו  בִּגְלַל סְפֵקוֹתָיו  בִּגְלַל דִּכְאוֹנוֹ,
בִּגְלַל אַהֲבָתוֹ לְדָוִד  שֶׁאָהַב אֶת יוֹנָתָן.
וְאִישׁ לֹא אָהַב אֶת שָׁאוּל 
אֶת הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ הַמְּתֻלְתָּל
שֶׁהֻשְׁאַל לַמְּלוּכָה וְכָשַׁל –
מִלְּבַד שְׁמוּאֵל בְּרֵאשִׁית דַּרְכּוֹ,
שְׁמוּאֵל שֶׁאֲהָבוֹ 
וּזְנָחוֹ.

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הָאִישׁ
שֶׁאֱלֹהִים הִכָּה בְּרוּחַ רָעָה
שֶׁשָּׁאַל בָּאוֹב בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה
שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא אִישׁ פָּשׁוּט
וְלֹא כִּרְכֵּר לִפְנֵי אֱלֹהָיו
וּכְשֶׁהִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְהָפֵר אֶת דְּבַר אֱלֹהִים
זָרְקוּ אוֹתוֹ לַפְּלִשְׁתִּים

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת שָׁאוּל 
כִּי גַּם אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים
מַדּוּעַ הִשְׁאִילוּ אוֹתָנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה
וּבָחֲרוּ בָּנוּ לִמְלוּכַת הַנֶּפֶשׁ
וְאַחַר כָּךְ נָזְפוּ בָּנוּ
וְלֹא הִקְשִׁיבוּ לִכְאֵבֵנוּ
וְעַצְבוּתֵנוּ. אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים
אֶת שָׁאוּל וְלֹא נֶחְדַּל לִשְׁאֹל
לָמָּה דַּוְקָא זֶה שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ אֶת הַמְּלוּכָה
לָמָּה דַּוְקָא זֶה שֶׁהֲכִי קָרוֹב לְלִבֵּנוּ
הוּקְעָה גּוּפָתוֹ אֶל הַחוֹמָה.

2 תגובות:

  1. המלך האנושי כל כך, גיבור טרגי שנענש בשל היותו אנושי ולא ראה עצמו מורם מעם, יוצר מודל אתגרי מאד של מנהיגות, אשר מתי מעט אחריו, הן בתנ"ך והן בתולדות האנושות הצליחו לחקותו.
    השיר פורט בעדינות על מיתרים כאובים. כתוב נפלא.

    השבמחק
  2. שאול טשרניחובסקי אהב את שאול המלך. כשכתב את יצירתו "בעין דור" כתבה באהדה רבה לשאול ובהזדהות עם המלך שהוא נושא את שמו. לשאול לא היה סיכוי. שמואל, האיש החזק לא רצה בו, לא רצה בתחרות על המקום הראשון ודאג להכשילו במקום לעזור לו. ברור לנו שהעריכה הפרו-דוידית דאגה היטב לחידוד "הרע" ולמחיקת הטוב. טשרניחובסקי מסיים את השיר במילים שאני לא יכולה לשכוח: "באשמרת הבקר בלי קשת ושלח
    על סוס קל המחנה שב שאול המלך.

    ופניו חורו, אך בלבו אין מורא,
    ובעיניו מתנוצצות היאוש הנורא" מה יותר נורא מזה?
    ואוסיף סיפור. כשלמדתי בסמינר לפני האוניברסיטה הייתי צריכה לתת שיעור מבחן במקצוע נוסף על הביולוגיה. בחרתי ללמד את בעין דור בהשוואה לסיפור המקראי. באותו יום היה ביקור מפקחים בבית הספר וכולם הזמינו את עצמם לשיעור. (היה מפחיד). התחלתי בקריאת השיר. לא בקריאה- בהצגה שלו. ובע"פ. לאט לאט. בקצב העשן המתאבך ההולך וגובר. כשסיימתי, בדמעות בעיניים ובקול רועד ושקט לגמרי, הייתה דממה בכיתה. כולם היו בהלם. לקחתי רגע נשימה, סקרתי במבט את הילדים, והמשכתי בשיעור. אחד המפקחים אמר לי אחר כך שמבחינתו, הקריאה הספיקה. המסר היה ברור. עד היום השיר הזה שמור בזכרוני. לפני מספר שבועות נזדמנו בטיול להר שאול בגילבוע. ביקשתי את רשות המדריך, וככה מול הנוף המרהיב בלב הפריחה המשגעת, דקלמתי את השיר. הרגשתי איכשהו שסגרתי מעגל עם המקום הזה. ועל כך נאמר: ״גירסא דינקותא-גירסא”.

    השבמחק