פרשת 'וילך' - מקרא ומדרש מודרני: פרידתו של משה לאור המקרא ולאור 'שונא הניסים' של שולמית הראבן

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

א. פרשת 'וילך' - אחריתו של משה, חילופי מנהיגות וחזות קשה

סיפור חייו של משה מגיע לקיצו עם קץ הנדודים במדבר כשבני ישראל מגיעים לערבות מואב אל גבול הארץ המובטחת. ’ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו, לא כהתה עינו ולא נס לחה‘ (דברים לד 7).
פרשת 'וילך', שהיא הקצרה שבפרשות השבוע (רק פרק לא בספר דברים), עוסקת בשנה האחרונה בחייו ובהכנות שעשה בה לקראת הסתלקותו. חמש פעמים ניזכר מותו בפרשה, ובאופן מתעצם והולך. תחילה אומר משה לבני ישראל שהוא נחלש מפאת זקנתו ושאינו מסוגל עוד להנהיגם: 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא' (לא 2); בהמשך ה' אומר לו במפורש שימיו מתקרבים לקיצם: 'הן קרבו ימיך למות' (14); אחר כך לא מדובר עוד על 'הימים' אלא על המות: 'ויאמר ה' אל משה הִנך שכב עם אבֹתיך' (16); ולבסוף משה מתייחס לארועים שיתרחשו אחרי מותו: 'הן בעודני חי עמכם היום מַמרים היתם עם ה', ואף כי אחרי מותי... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון' (27, 29). מאחר שבני ישראל עתידים להשחית את דרכם ה' מצווה על משה לכתוב שירה שתהיה להם לעֵד. ההקדמה לשירה נמצאת ב'וילך' וגוף השירה ב'האזינו'. ב'האזינו' וב'זאת הברכה' מסופר על מותו של משה. ה' ציווה על משה לעלות אל ההר שבו ימות (לב 49-50),  משה ברך את בני ישראל לפני מותו (לג 1), עלה לפסגת הר נבו ומת שם (לד 7-1).

‏וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחו

סיפור אחריתו של משה (לא-לד) הוא חטיבה מיוחדת בתוך ספר דברים, שחותמת את ספר דברים ואיתו את סיפורה של התורה כולה. היא מנוסחת כסיפור המשובץ בנאומים, דברי שירה ונבואה בעוד ששאר ספר דברים הוא ברובו נאומים של משה לעם.

על משה, שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים, נאסר לחצות את הירדן (ג 27; ד 22-21; לא 2) ולהכנס לארץ ההבטחה שאליה הוא הוביל את העם במדבר. משה ידע שהוא עומד להשאיר אחריו עם שעדיין אין לו ארץ ועם שזהותו האמונית טרם הופנמה. כיצד תשרוד האמונה הצעירה באל אחד בסביבה אלילית מבוססת? כיצד ישמור העם על תורת ה' כשהמנהיג שנתן אותה לעמו לא יהיה עוד? פרשת 'וילך' עוסקת בהכנות הקדחתניות של משה לזמן שאחריו, והן מתמקדות בשלושה נושאים: ההנהגה, הכיבוש והתורה.

נוהג הוא במקרא לשים דברי פרידה בפי מנהיגים קודם להסתלקותם מן העולם. יהושע ושמואל נפרדו מהעם בנאומים (יהושע כג; שמואל א יב), דוד סיים את חייו בצוואה לשלמה, יורשו בהנהגה (מלכים א ב 9-1), ויעקב נפרד מבניו בדברי שירה נבואיים ל'אחרית הימים' (בראשית מט). בפרשת 'וילך' מקובצים כל טיפוסי הפרידה הללו: יש בה נאומי פרידה מהעם ומראשיו (דברים לא 6-1, 13-9, 26-24), צוואה ליהושע, יורשו בהנהגה (8-7), והקדמה לדברי השירה הנבואיים ל'אחרית הימים' (82-92). ריכוז כל טיפוסי הפרידה בתיאור קורותיו של מנהיג אחד הוא איסטרטגיה ספרותית עריכתית להטעמת יסודיותן של ההכנות והקפן הרחב. 

התכונות הללו מתבטאות גם בחוט העלילתי של הפרשה: משה מינה את יהושע לממשיכו, כתב את דברי התורה על ספר, הפקיד אותו למשמרת אצל הלויים עם הוראות לאיחסונו, נתן לכהנים בני לוי הנחיות לקריאה מחזורית של התורה באזני כל ישראל, דחק בעם לשמור את מצוותיה, לימד את בני ישראל שירה נבואית שחובה היתה עליהם להעבירה בעל פה מדור לדור, וכינס את כל העם לאסיפה גדולה שבה אמר באזניו את דברי השירה.

שלושת הנושאים העיקריים שבהם עסק משה - ההנהגה, הכיבוש והתורה, מופיעים בפרשה בהדגשים שונים. בראש הפרשה הדגש הוא על שתי הבעיות הבוערות ביותר באותו רגע: ההנהגה והכיבוש. משה מודיע לעם על עזיבתו, ממנה את יהושע למחליפו (2, 3ב, 7-8), ותוך כדי כך מעודד את רוח העם ויהושע לקראת כיבוש הארץ (3א, 6-4, 7-8). 

משה מודיע לעם שחילופי ההנהגה הם על פי הוראת ה': 'וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה' (2) ו'יהושע הוא עֹבר לפניך כאשר דבר ה' (3). השווה ג 28-27 לפרק לא 2, 3, 7.

בסוף ספר דברים יסופר שמשה עלה 'אל הר נבו ראש הפסגה' (לד 1) ומת שם, וספר יהושע יפתח במילים: 'ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר משה עבדי מת ועתה קום עבֹר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנכי נֹתן להם לבני ישראל' (א 2-1).

ההקשר בדברים ג מסביר את הסיבה ל'לא תעבר את הירדן הזה' (לא 2). ה' מנע ממשה את האפשרות לחצות את הירדן כעונש על חטא המרגלים. 'ויתעבר ה' בי למענכם' (ג 26, וביתר פירוט בְּא 38-22). עונשו של משה, על פי הסבר זה, הוא חלק מעונש קיבוצי שהטיל ה' על דור המדבר. אבל יש בתורה גם הסבר אחר. על משה (ואהרון אחיו) נגזר לא להכנס אל הארץ כעונש אישי בגלל פרשת מי מריבה (במדבר כ 13-8; כז 14-12; דברים לב 52-49). על שני ההסברים הללו נוסף בפרשתנו הסבר שלישי. משה לא יוכל להכנס אל הארץ בגלל זיקנתו המופלגת (לא 2). כאן אין עונש על חטא. הסיבה לחילופי ההנהגה ערב כיבוש הארץ היא טבעית-ביולוגית. 

בעניינים מרכזיים בחשיבה המקראית התפתחו לא פעם מסורות שונות, וכמו שהתפתחו כמה הסברים לאי ההגעה של משה אל הארץ כך נוצרו גם כמה מסורות אודות מינויו של יהושע. מינויו של יהושע על פי לא 8-2 היה מינוי פומבי שנעשה לעיני כל ישראל. משה הגדיר את תפקידו: להביא את העם אל הארץ ולהנחילה להם, וחיזק את רוחו: הוא הבטיח לו שה' יהיה עימו, והוסיף לכך סיסמאות עידוד.

ב'וילך' יש מסורת נוספת על מינויו של יהושע ועל פיה יהושע מונה ישירות על ידי ה' ובנוכחות משה בלבד. 'ויאמר ה' אל משה: הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו ]= אמנה אותו[. וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד. וירא ה' באהל בעמוד ענן, ויעמד עמוד הענן על פתח האהל' (15-14). המשך סיפור המעשה בא בפסוק 23: 'ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך'. (על הסברה שארעה כאן תאונה טקסטואלית שהפרידה בין הדבקים ועל ההסטוריה הספרותית-היסטורית של הפרשה כולה ראו אלכסנדר רופא, 'חיבורה של פרשת "וילך" ', מבוא לספר דברים, ירושלים תשמ"ח, עמודים 215-198). 

השתלשלות העניינים המתוארת בפסוקים 15-14, 23 נשמעת כסיפור אגדה על התגשמות חלומו של משרת לרשת את מעמד אדוניו. מהמסופר בשמות לג למדים שיהושע היה משרת משה ושתפקידו היה לשמור על אוהל מועד שהיה מחוץ למחנה (11). באוהל הזה היה ה' מתגלה למשה מפעם לפעם ומדבר אליו 'פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו' (שם). והנה כשקרבו ימיו של המנהיג-הנביא למות, נקרא יהושע אל אוהל מועד, ה' התגלה אליו שם ומינה אותו להיות מחליפו של אדוניו. ההתגלות והמינוי האלוהי הישיר העלו את יהושע למעלת מנהיג-נביא.

האופי הפרטי והכמעט חשאי של מינוי יהושע באוהל מועד עומד בניגוד מובהק למסורת בְּלא 8-7 וכן לכל שאר הפרשה המאופיינת בפעילויות פומביות רבות עַם ורושם:  משה נושא דברים באזני כל ישראל (6-2, 30), מדבר אל הכהנים בני לוי ואל כל זקני ישראל (13-9), מלמד את השירה את בני ישראל (22), מצוה את הלוים (27-25) ומקהיל אליו את כל זקני השבטים והשוטרים (28). 

מסורת נוספת על מינוי יהושע יש בספר במדבר. על פיה משה ביקש מה' מנהיג שיבוא תחתיו וה' הציע את יהושע. ההסמכה של יהושע להנהגה נעשתה בטקס פולחני. משה סמך עליו את ידיו לפני אלעזר הכהן וכל העדה ונתן עליו מהודו (כז 23-21).

שתי המסורות על מינוי יהושע בפרשת 'וילך' נושאות אופי צבאי מובהק. במינוי באוהל מועד אמר ה' ליהושע: 'חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך' (דברים לא 23), שזו גרסה תמציתית של הדברים שעל פי המסורת הקודמת משה השמיע באזני יהושע: 'חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת' (8-7). מאוחר יותר יסופר כי אחרי מות משה חזר ה' והשמיע באזני יהושע את דברי ההבטחה והעידוד: 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך. חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם' (יהושע א 6-5). 

גם דברי משה לעם (דברים לא 6-2) נושאים אופי צבאי, והדבר נגזר מן ההקשר העלילתי. העם עומד לצאת למלחמת כיבוש ויש להפיח בו אומץ, התלהבות ואמונה ביכולתו לגבור על אויביו (השוו כ 4-1). נאום משה שופע סיסמאות עידוד והבטחות לעזרת ה'. כהמחשה וכאות לבאות מצביע משה על הנצחון על סיחון ועוג מלכי עבר הירדן שהתרחש זה מקרוב. גורלם של עמי כנען צריך להיות כגורלם של עמי סיחון ועוג. על ישראל יהיה להשמיד את עמי כנען ולעשות להם 'ככל המצוה אשר צויתי אתכם' (לא 5 וראו ז 4-2; כ 16).

ההכנות שעושה משה לקראת הסתלקותו מתייחסות לשני שלבים בזמנים שיבואו אחריו. השלב הראשון עוסק בעתיד המיידי שהוא כיבוש הארץ, והשלב השני בעתיד היותר רחוק כשעם ישראל ישב בארצו. הבעיה אז תהיה השמירה על הזהות האמונית. על העם יהיה לירוא את ה' ולשמור את מצוותיו אך משה יודע שהוא לא יעמוד בכך ולכן תמצאנה אותו רעות גדולות. 

אחרי הנאום לישראל ומינוי יהושע, משה עוסק בשימור תורת ה' למען הבנים שלא ראו בעיניהם את מפעלות ה' (13, וראו גם יא 9-2). הוא כותב את התורה ואת השירה הנבואית (19, 24, 22) ומעצב דרכים להטמעתן בתודעת הדורות הבאים. על הכהנים בני לוי הוא הטיל את התפקיד להקהיל את העם אחת לשבע שנים ולקרוא באזניהם את התורה ('מצוות הַקְהֵל'). האנשים, הנשים, הטף והגרים יתכנסו במקום שבו תרוכז עבודת האלוהים ('המקום אשר יבחר'), ישמעו את דברי התורה וילמדו לירוא את ה'. 

למשה לא היו אשליות לגבי העתיד. הוא ידע שהעם הוא קשה עורף וממרה ולכן יפר את הברית הכרותה עם ה' וילך לעבוד אלהים אחרים. התוצאה תהיה שה' יסתיר את פניו מן העם ותבואנה עליו רעות גדולות. משה כותב את השירה, מלמד אותה את העם ומדריך אותו להעבירה לדורות הבאים ('כי לא תשכח מפי זרעו', 21) כדי שתהיה לו 'לְעֵד' (19, 21).

הנאומים משקפים את התפיסה שההיסטוריה מודרכת על ידי עקרון הגמול: נאמנות לה' תבטיח את המשך קיומו של העם על אדמתו ועבודת אלוהים אחרים תגרור עונשים כבדים. השירה והתורה צריכות ללמד את העם שהצרות הגדולות אינן נובעות מאזלת ידו של ה' אלא מחטאו של העם.

פרשת 'וילך' שהתחילה בהתלהבות גדולה, בדברי עידוד ובהבטחות להצלחת הכיבוש מסתיימת אפוא בחזות קשה. אין שום התייחסות לאפשרות של חזרה בתשובה. אין סליחה, אין נחמה.

ב. הומניזציה של המיתוס ב'שונא הניסים' של שולמית הראבן

[הספר הועלה לרשת בפרוייקט בן יהודה]

הנובלה 'שונא הניסים' של שולמית הראבן היא מדרש מודרני על פרשת יציאת מצרים והנדודים במדבר, שניזון הן מן המקרא והן מספרות המדרש. הנובלה פורסמה לראשונה בשנת 1983 ואחר כך בשנת 1996 כחלק מהטרילוגיה המקראית, 'צימאון - שלישיַת המדבר' (כל המובאות להלן הן מתוך 'צימאון').

הוצאת כנרת זמורה ביתן

'שונא הניסים' בנוי משתי עלילות השזורות זו בזו: עלילה היסטורית שבמרכזה משה ועלילה ביוגרפית שבמרכזה דמות פרטית של אחד מיוצאי מצרים, אשחר שמו. הסיפור הביוגרפי הפנימי הוא עיקר הנובלה והוא מתפתח על התשתית של העלילה ההיסטורית.

המסורת המקראית מתארת את יציאת מצרים, התהוות ישראל לעם והבשורה המונותאיסטית 'מטעם ההנהלה' (=ה' ומשה). מנקודת הראות שלה ישראל היה עם קשה עורף, נרגן וממרה. הראבן, לעומת זאת, מציגה את הארועים מנקודת ראותם של האנשים שעל גבם נעשתה המהפכה הגדולה. היא מתארת של אנשים שנדדו שנים על גבי שנים במדבר - דלים, עיפים, רעבים וגוועים בצמא ובחולי, בלי להבין את התהליכים ההיסטוריים הגדולים שהם היו חלק מהם. האנשים עסקו בהשרדות בהווה ומשה דיבר אתם על הנצח ועל הסנה. 'אבל הם לא הבינו. מפני הנימוס, הנהנו בראשם ולא התווכחו. רוצה סנה, יהא סנה' (עמוד 17).

מול משה, גיבורה של הסגה המקראית מציבה הראבן את אשחר, האיש הדחוי שחי בשולי החברה 'משקיף ואינו מתערב' (עמוד 42). שמו מעיד על דמותו: שיח סרק שיש כמותו לרוב בחורש הארץ-ישראלי. 

אם 'גיבור' הוא דמות רבת השפעה בחברה ובהיסטוריה, ו'אנטי-גיבור' הוא דמות הגזורה על פי מידות אדם שעיקר מעייניה פנימה, הרי שמשה הוא גיבור ואשחר הוא אנטי-גיבור מובהק. אנטי-גיבור זה הוא הדמות הראשית בנובלה. 

ליבת 'שונא הניסים' היא סיפור אהבה אדיפלי בין אשחר לבין בַּיְתה שהיתה לו כאם, אחות ואשה נחשקת. ביתה גידלה את אשחר מאז לידתו, והיא אז בת חמש, והם גדלו יחד כגוף אחד. יחד הם יצאו ממצרים ונדדו במדבר עד שביתה הגיעה לפירקה ואנשי השבט השיאוה לבחור משבט אפרים, זבדי שמו. מתוסכל וזועם נס אשחר אל העדרים הרחוקים ושנה או שנתיים אחר כך יצאה ביתה לחפש אחריו. הנסיון הכואב לממש את אהבתם הסתיים בכי רע. ביתה פחדה פחד מוות מהוריה, מזבדי וממשה 'שיש לו דרכים לדעת את כל המתרחש בכל מקום בעולם' (עמוד 47). סופה שנפלה למשכב ומתה. המפגש האחרון בין האוהבים התרחש בחלום. ביתה נפרדה מאשחר לשלום, לא לפני שנתנה את ברכתה לקשר שהתחיל להתרקם בינו לבין דינה. אשחר ודינה יצרו בהדרגה משפחה יציבה, ובן נולד להם - יותם שמו. ואתו ועם שאר ילדיהם הם חצו את הירדן ונכנסו אל הארץ.

סיפורו של אשחר וקשריו עם שתי הנשים שבחייו הוא רב רבדים ומסמל את מורכבות הקשר של יוצאי מצרים לשתי המולדות: למולדת הביוגרפית מזה (מצרים) ולמולדת ההיסטורית מזה (ארץ האבות). ביתה מסמלת את ארץ המוצא, ודינה את ארץ היעד. לא מקרה הוא שדינה נושאת את שמה של דמות מתקופת האבות, וש'ביתה' הוא משחק מילים על 'בִּתיָה' בת פרעה (דברי הימים א ד 18) שלפי המדרש משתה את משה מן היאור (ראו למשל, מגילה יג ע"א; סנהדרין ל"א ע"ב). 

מסורות הנדודים במדבר שבויות בהערכה שמצרים היתה בית עבדים אכזרי ושגעגועי העם למצרים היו כפיות טובה (למשל שמות טז 3-2, 13; במדבר יא). הנובלה קוראת תיגר על ההערכה הגורפת הזאת ופותחת פתח גם לתחושות העם: לגביו מצרים היתה ארץ זבת אור ודבש שאדמתה פוריה ומימיה שופעי דגה (עמודים 10, 13). העם אהב את מצרים אבל הוא לא היה יכול להתחבר אליה ממש ולעשותה לשלו משום שהוא היה גוף זר בתוכה, כעין גבנון, כמו אשחר שנישא על גבה של ביתה בעודו תינוק (עמוד 14). אשחר אהב את ביתה בכל נימי נפשו אבל רק עם דינה הוא היה יכול להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, משום שבינו לבין דינה היה קשר קדמוני - אבות קדומים חיברו ביניהם (עמוד 26 וראו גם עמוד 01). לעומת זאת, בינו לבין ביתה-מצרים לא היה קשר דם כי היא לא היתה אמו הביולוגית. מקומו הטבעי היה לפיכך בארץ האבות העתיקה שהמתינה לו ב'קץ המסעות' (עמוד 86). 

הנובלה רומזת לעקרון-על המנהל את ההסטוריה - הזיקהה נסתרת שבין הראשית לבין האחרית. המסעות במדבר לא היו רק 'מסעות אל...' אלא גם מסעות של 'ניתוק מ...'. לפתח אשחר, העם, ומשה רבץ כל העת סינדרום אשת לוט - מי שיסב פניו לאחור יקפא על עומדו ולא יוכל להגיע אל ייעדו-ייעודו. אשחר הגיע אל הארץ. משה - לא. 

מבין שלל ההסברים שהמקרא מצביע לאי הגעתו של משה אל הארץ בחרה הראבן את ההסבר הטבעי - זקנתו המופלגת, ומוסיפה עליו הסבר מהותי-פנימי בהשראת המדרש - משה לא זכה להכנס אל הארץ משום שהוא נשאר קשור למצרים. הטרגדיה של משה היתה שהוא הצליח להוציא את ישראל ממצרים אך לא הצליח להוציא את המצריות מעצמו: 'אמר ר' לוי - אמר לפניו: רבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ, ואני איני נכנס לארץ!? אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו. מנין, גברתו אומרת (בראשית לט, יד) "ראו הביא לנו איש עברי וגו' " ולא כפר אלא (שם מ, טו) "גנב גנבתי מארץ העברים" - נקבר בארצו. מנין, שנאמר: (יהושע כד, לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". אתה שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך. כיצד - בנות יתרו אומרות: (שמות ב, יט) "איש מצרי הצילנו מיד הרֹעים" והוא שומע ושותק. לפיכך לא נקבר בארצו' (דברים רבה מפורש בידי משה אריה מירקין, תל-אביב תשכ"ז 1967, פרשה ב, סימן ח).

משה מוצג ב'שונא הניסים' כדמות על אנושית, א-מינית, א-משפחתית וא-חברתית. העם לא הבין אותו. היו 'נכנסים לאהלו של משה בקדמת המחנה ומעירים אותו באישון לילה. שלא יתבדל. שלא תהיה כאן מצרים. שלא יחשוב עצמו לפרעה' (עמוד 22). סיפרו עליו אגדות. 'היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא יישאר לו זכר. נשבעו שראו את הצלקת על חזהו. עכשיו קשה היה למצוא בו דבר מצרי מובהק. אבל גם עברי לא היה ככולם. מצרַים בטקס, במלים נמלצות, בנימוס, והוא בכובד-פה, ושפת העברים שפיו כבדה ]...[ לעתים היתה משתרבבת לו מלה מצרית, והיה מסמיק כולו' (עמוד 16 וראו גם עמוד 22).

הראבן מדגישה את השפעת הילדות המצרית על חייו ועל עיצוב זהותו: 'ילדותו המצרית העיקה עליו, ולא עלה בידו להשתחרר ממנה. ניסה לדבר אתם על הנצח, נצח החיים ונצח המוות, וידע לומר זאת רק במצרית' (עמוד 17). 

נושא הנצח העסיק גם את אשחר והוא בא אל הזקנים שיבהירו לו אותו: 'יודע הוא היטב שאמונת מצרים שוא היא, שאין אצל העברים בא וקא הבאים לקחת נשמתו של אדם, אבל בכל זאת השאלה מציקה לו והוא רוצה לדעת אם יש בעולם גלגלול נשמות אחרי המוות, או אין' (עמוד 27). אשחר הצליח להשתחרר מהאמונה המצרית, משה - לא. בעת זקנתו 'דעתו התחילה מתבלבלת עליו. לפעמים נדמה היה לו שבאו בָּא וקָא ליטול את נשמתו, והוא צועק עליהם שלא מצרי הוא אלא איש עברי, שילכו להם למקום אחר. לפעמים צעק שמוכרח הוא להיכנס לארץ, מוכרח, שמים וארץ יהפוך וייכנס. ברגעים צלולים יותר היה מנסה לתת להם עוד ועוד חוקים, תורה שאינה נגמרת. אבל מקורביו כבר אפילו לא רשמו אותם. ידעו ששעתו קרובה, וממילא כבר נעשה הכל על פי פקודת יהושע' (עמוד 65). 

הראבן דחסה לפסקה הזאת עולם ומלואו. קריאתו הנואשת של משה שהוא מוכרח להכנס אל הארץ נשענת על הכתוב בדברים ג 26-23. משה מתחנן אל ה' שירשה לו לעבור את הירדן כדי לראות את הארץ מקרוב ואלהים מסרב לו ואומר 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' (26). אבל משה, לפי הנובלה, מוכרח. 'שמים וארץ יהפוך וייכנס' (עמוד 65). מוטיב השמים והארץ בוויכוח לקוח מהמדרש: 'וכיון שראה משה, שנחתם עליו גזר דין, גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר: איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזרה! באותה שעה מה עשה משה, לבש שק ונתעטף באפר ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא עד שנדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית' (דברים רבה, שם, פרשה יא, סימן י). וכן: 'כיון שראה משה שאין משגיחין בו הלך אצל שמים וארץ אמר להם בקשו רחמים. אמרו ליה, עד שנבקש רחמים עליך נבקש רחמים על עצמנו...' (מדרש תנחומא על חמשה חומשי תורה מאת חנוך זונדל, ירושלים תשכ"ב, ואתחנן, ו).

בפרשת 'וילך' מסופר שמשה מינה את יהושע ואחר כך סיים לכתב את דברי התורה: 'ויאמר ה' אל משה: הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו' (דברים לא 14). המינוי מתואר בפסוק 32 ואחריו נאמר 'ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם ויצו את הלוים...' (25-24). משה מצטייר כאן ובכל פרשת 'וילך' כאדם המצוי בשיא כוחותיו הרוחניים - צלול, מתכנן, פעלתן, יוצר ומבצע.

בנובלה מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. יהושע כבר מזמן היה האיש הקובע והעם לא שעה עוד למשה ולתורתו משום שנתבלבלה דעתו. גם כאן נסמכת הראבן על המדרש. על דברים לא 14 כתוב בתנחומא, שם, ואתחנן, ו: 'אמר לו כך עלתה במחשבה וכן מנהגו של עולם דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני ועכשיו אבד חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת ]...[ והלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמוד תורה ]...[ יצתה בת קול ואמרה להם למדו מיהושע וקבלו עליכם לישב וללמוד מיהושע. ישב יהושע בראש ומשה בימינו ובני אהרן משמאלו. והיה יהושע יושב ודורש בפני משה. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בשעה שאמר יהושע ברוך אשר בחר בצדיקים נטלו מסורת חכמה ממשה ונתנו ליהושע ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מישיבה אמרו למשה סתם לנו את התורה. אמר להם איני יודע מה אשיב לכם. והיה משה רבינו נכשל ונפל. באותה שעה אמר משה ריבון העולמים עד עכשיו בקשתי חיים ועכשיו נפשי נתונה לך.'

ואיך קרה שיהושע הגיע לתפקידו? לפי הראבן, יהושע נכפה על משה: 'יום אחד בא נון אל משה. דיבר מצרית. שידל ושידל. תחב ידו באבנטו של משה, שחייב הוא להעתר לו. את בנו יהושע הוא מביא, יקח נא אותו משה ויהיה לו לנער ולשומר ראשו מפני כל ההמון הרב הזה, שמרוב טובה וחיבה וחופש עוד מעט והרגו נפש. משה לא רצה, אבל לבסוף נעתר. מאותו יום כל החפץ לראות את משה חייב היה לעבור על פני יהושע היושב פתח האוהל' (עמוד 22 השוו שמות לג 11). 

אשחר חפץ לראות את משה ומשבא לשחר לפתחו מצא את יהושע חוסם בפניו את הגישה אל משה ואל הצדק. 'יהושע ישב בפתח האוהל הגדול, ופניו לבנים ורחבים כירח ]...[ בגדו לבן, והביט בשמץ של בוז באשחר הצנום, המזוהם, אשר דמעות ועפר מעורבים על פניו ]...[ פֶּרֶץ של מלים פָּרַץ מפיו של אשחר ]...[ צדק, צדק, צדק, צדק. הביט בו יהושע, חיוך דק מן הדק חולף על פניו הצוננים, חיוך של שפתים ולא של עינים, ואמר: 

- נסים אנו עושים. הצדק אינו עניננו. 

אמר וקם, וכבר פניו הלבנים הגדולים, פני-ירח, מלאים את כל שדה ראייתו של הנער. לרגע ביקש אשחר להלום באגרופו בפנים החצופים האלה, ולא העז' (עמודים 29-28). יש כאן ניגוד שחור-לבן כשהצבע הוא הפך המהות. מי שצח וזך הוא אשחר השחור, ומי ששחור בנשמתו הוא יהושע שפניו ובגדיו לבנים. בתיאור נשמעים הדים מהכתוב התלמודי המשווה בין משה לבין יהושע והטוען שיהושע נחות במעלתו ממשה: ' "ונתתה מהודך עליו" (במדבר כז, כ) - ולא כל הודך, זקנים שבאותו דור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה' (בבא בתרא עה ע"א). 

פרשת 'וילך' מסתיימת בחזות קשה לעם שמתואר כממרה וכקשה עורף, ובפרשת 'האזינו' מסופר שה' ציווה עליו לעלות אל ההר שבו ימות ואומר לו 'מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא' (דברים לב 52). בנובלה של הראבן, לעומת זאת, מתואר קץ המסעות במדבר באופן רך ומפוייס. אשחר רואה את הארץ מנגד ואליה בא: 'אשחר עמד מנגד. הארץ השתרעה מולו, מלוא האופק' (עמוד 65). לפתע חש בנוכחות זרה מאחוריו ופחד להסב פניו לאחור. 'מישהו מחייך וארך-אפיים ציפה ממנו לדבר-מה ולא ידע מה ]...[ קרוב אתה, אשחר, קרוב מאד, עוד רק מאמץ קטן אחד ותבין. אבל הוא לא יכול היה להבין ]...[ אחר-כך התחיל לצחוק פתאום, צחוק חרישי של אדם שהרבה מאד שנים לא צחק' (עמודים 66-65). רק אז הגיעה שעתם של אשחר, דינה והילדים להיכנס. 'עברו ועברו, בית אב לבית אב, משפחה למשפחה, גברים ונשים וילדים רבים, אלה שנולדו במדבר, ומעטים שהלכו עוד ממצרים. עברו היטב, סועדים אלה את אלה, טובים ורעים ואכזריים ואדישים, עושי החוק ושומעיו' (עמוד 67). 

אצל הראבן, בהבדל מפרשת 'וילך', אין שום הקשר צבאי לכניסה לארץ, אין שום הכנות למלחמת כיבוש והשמד, ואין גם ניסים. הראבן היא שונאת הניסים. כשישראל נכנסו לארץ מי הירדן לא נעמדו נד אחד, בני ישראל לא עברו בחרבה וארון ה' וכהניו לא הלכו לפניהם. האנשים פשוט עברו בתוך המים ועלו אל החוף. וכשהגיעו לתוך הארץ ניסו לספוג אותה אל תוכם דרך הצבעים, הריחות והקולות שהיו כל כך שונים מחווית המדבר: 'הכל היה חדש, נוצץ, טרי. כל החושים טבעו בהלם הפתאומי של שִלהב והרדוּף, דבורים ויונים, ריחות עזים ונביחות כלבים ]...[ היו פרפרים. היו צפרים עפות נמוך-נמוך ושוקעות בעצי הפרי. האנשים הביטו והביטו, דוממים, ולא יכלו לשׂבּוֹע' (עמוד 68). 

הראבן סבורה ש'מיתוסים הנשארים זמן רב בפשוטם דרכם שהם מתרוקנים מתוכן, או חדלים להיות רלוואנטיים, ובסופו של דבר גם מזדלזלים' (משיח או כנסת: מסות ומאמרים, תל-אביב תשמ"ז 1987, עמודים 109-108). כדי לשמור עליהם לבל יפוג תוקפם יש לדרוש אותם. על האינטלקטואל לעסוק בבדק בית של מיתוסים. 'הדרש המתמיד וחובת הפירוש היא מן העניינים שבתחומו הברור והטבעי' (שם, עמוד 109).

'אנו זקוקים עתה להומניזאציה של המיתוס הזה, להבנתו במונחי בני אדם' כתבה הראבן על מיתוס הר סיני (שם, 108) ואת קריאתה זו יישמה הלכה למעשה בנובלה 'שונא הניסים'. היא סיפרה מחדש את סיפור יציאת מצרים, מהיציאה ועד ההגעה אל הארץ, מתוך התעניינות מיוחדת באנשים הפשוטים שבשביל סופרי התורה היו קולקטיב מחוק פנים שנקרא 'בני ישראל'. אם הדגש בתורה הוא על היחסים שבין העם למקום הרי שאצל הראבן הדגש הוא על היחסים שבין אדם לחברו. מהאופן שבו היא מתייחסת לדמותו של יהושע ניכר היטב התיעוב שהיא רוחשת לכוחניות הדורסנית. רחמיה הם על החלשים שלא נשמע קולם: על הדחויים, על בעלי המום, על הנבגדים, על המוזנחים, על הילדים ועל תועי הדרך.

בחכמה, בלשון מופלאה מהודקת ומוסיקלית, וביכולת רבת השראה לפתח עלילה ולעצב דמויות היא מספרת בדרך מקורית משלה את הגדול שבסיפורים - סיפור יציאת מצרים. 

* גירסה מעובדת של מאמרי: ’פרשת וילך  פרדתו של משה לאור המקרא ולאור "שונא הנסים" של שולמית הראבן - מקרא ומדרש מודרני‘, בתוך: נ‘ רוטנברג (עורך), הוגים בפרשה; פרשת השבוע כהשראה ליצירה ולהגות היהודית לדורותיה, תל-אביב: משכל; ירושלים: מכון ון ליר, 2005, עמ‘ 629-616