יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

וינייטת דרך עץ החיים: באוהלה של תורה ודרך ארץ

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות


מחלוקת מתגלעת בעולם אם 'תורה' ו'דרך ארץ' אחת הן, או אם יש 'תורה' בעולם ויש 'דרך ארץ' בעולם, שתי יתדות נפרדות לשתי יריעות אוהלים נפרדים בצלם עושה האדם ישר הדרך את חייו, זה ב'דרך ארץ' וזה ב'תורה'. או אולי ודאי לא כך, ולאלה גם אלה מצפה צילה של יריעה אחת, העושה אוהל אחד,  הקשור בחבל אחד, ליתד אחת  שכרתו אותה מענף אחד של עץ איתן אחד, ששורשיו וגזעו, ושרף העולה בו, ונופו עד צמרתו, מורכבים  "תורה עם דרך ארץ" וזה טבעו של אותו אילן.

 מלשון המשנה באבות פרק ב', ה', " רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים" -  נראה  לכאורה כי יש אולי חיבור מטפורי פיזי-מכאני מומלץ בין 'תורה' ל'דרך ארץ' ,אבל לא איחוי או מיזוג כימי כביכול,  אך מכל מקום ראוי לתמוך האוהל בשתי יתדות. אכן, די להתבונן בהגדרת המושג רב הפנים "דרך ארץ", או למעשה בתיאורו, על פי סיכומיה של 'האנציקלופדיה התלמודית' ,כדי להתרשם כי לדעתם של הרואים ב'תורה' ו'בדרך ארץ' שתי הוויות שונות, יש על מה לסמוך. " דרך ארץ בתלמוד וראשונים מובנו התחברות עם בני אדם בנחת ומוסר, תרבות, ישובו של עולם, מלאכה ומשא ומתן, נוהג טבעי, וכיוצא באלה" (אנציקלופדיה תלמודית כרך ז', ערך 'דרך ארץ') מסכמת האנציקלופדיה. המניין רב, אבל אינו שלם. חסרים בו 'דרך ארץ' שהיא נימוסים, כגון "ולא יכנס אדם לבית חבירו פתאום" (מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי פרק ג'), או הצנע לכת, כגון "ואל יהלך בקומה זקופה – בהתנשאות יהירה-דאמר מר: המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב: ,מלא כל הארץ כבודו" (ברכות מ"ג , ב'), 'המהלך' משמע כל אדם המהלך, על אחת כמה ואחת תלמיד חכם כפי שפסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה' הלכה ח'), מפני שמעצים כבודו כל כך  עד שהוא דוחק כבוד השכינה עצמה, ואיזה תלמיד חכם הוא זה.
 ועוד אמרו, שיש והתורה עצמה צייתה לכלל בדרך ארץ שקדמה לה, כגון " לימדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן קדירה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו" (שבת קי"ד,א') , שכן הכתוב אומר עליו על הכהן, "וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר" (ויקרא ו',ד').  מלבושיו שהם נאים בשעת עבודת הקרבנות אינם נאים בשעת הוצאת הדשן, שכך, לימדה 'דרך ארץ', דרכו של לבוש מהודר – הוא מוסיף הדר לנעלה, והדרו מתבזה בנקלה. גם הוראה של חוכמה זהירה יש ב'דרך ארץ', כמו " הוי דן את דבריך עד שלא תוציאם מפיך" ( מסכת דרך ארץ פרק א'). עצה טובה, יותר מעצה. אינו דומה מי שדן בעצמו בטרם יוציא דברים מפיו, שוקל, עורך אותם בליבו, למי שאומר מיד בלי בקרה מה שעלה על ליבו, ודן עם אחרים על מה שאמר לאחר מכן, ואם יש לו חן - מאמינים לו שדבריו 'הוצאו מהקשרם', ואם כבר אירע להם כך בעבר, גם  אם יש לו חן - שוב אין מאמינים לו. 
אין ספר חוקים ומשפטים ברורים ומבוררים ל'דרך ארץ'. אין מניין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, לא תרי"ג ולא כל מניין אחר, עד שאפשר לומר שמניינן מצוותיה ואיסוריה שלא נמנים רב מספור, משתנה עם הזמן, ועם המקום, ועם האדם, אבל קיים ולא בעננים, בארץ ובשמים עד שאמרו שהקדוש ברוך הוא עצמו נהג ב'דרך ארץ'  בשיחו עם האדם שחטא לו וכמו נקש על שערי גן העדן בטרם ידבר קשות עם האדם' "וילמוד כל אדם דרך ארץ מן הקדוש ברוך הוא שעמד על פתח הגן "וַיִּקְרָ֛א ה' אֱלֹהִ֖ים אֶל הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה"  (בראשית ג',ט', מסכת דרך ארץ פאר ה). 
כבר אמרנו למעלה, היא קדמה לתורה. המדרש (ויקרא רבא,פרשת צו,ט') אומר משמו של רבי ישמעאל " עשרים וששה דורות_-מאדם עד מתן תורה- קדמה דרך ארץ את התורה, דכתיב "ויְגָ֖רֶשׁ אֶת הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים" (בראשית ג',כ,ד), דֶּ֖רֶךְ זו 'דרך ארץ', ואחר כך עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים, זו תורה" (כאמור במשלי ג',י"ח "עֵץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר"). יש סבורים שבזמן קדמה 'דרך ארץ' לתורה, ומשניתנה היא קודמת. ויש מאמינים כי לא רק בזמן קדמה, אלא בכל זמן היא קודמת, ואם אמנם " יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" –  משמע כי בלי 'דרך ארץ' אין תורה. בעשרים ישישה דורות שקדמו למתן תורה שמרו אברהם, ויצחק, ויעק, את התורה כולה מתוך'דרך ארץ' שהייתה בידם, האמינו בבורא עולם, תיקנו מידות, נשאו ונתנו על פי דינים והלכות שלא ירדו מסיני  אלא אחריהם. במובן זה, קדמה 'דרך ארץ' - ועדיין היא קודמת-לתורה.  
הדרך הישרה – 'דרך ארץ'-  קודמת מפני שתכליתה של התורה היא להביא את האדם לדרך הישרה, ועל כן, הגיונית, גדולה התכלית יותר מן האמצעי.  במסכת ברכות, דף י"ז, עמוד א', מצטטת הגמרא דברים שאמרו קצת חכמים אחרי התפילה, או אחרי שעמדו מלימוד או מהוראה, או בסופו של יום. בכולם נראה בבירור כי 'דרך ארץ' קדמה לתורה. הנה  כי כן אומרת הגמרא " מרגלא בפומיה דרבי מאיר: גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכיי ולשקוד על דלתי תורתי" , תחילה לדעת את דרכיי, קודם דלתי חורתי בתר דרכיי. דברים שאמר  רבא חותכים עוד יותר. " מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה (תורה) - תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא  (לומד) ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר (תהלים קי"א,י') 'רֵ֮אשִׁ֤ית חָכְמָ֨ה יִרְאַ֬ת ה' שֵׂ֣כֶל ט֖וֹב לְכָל־עֹשֵׂיהֶ֑ם  תְּ֝הִלָּת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד" . על פסוק זה שבפיו של רבא אומר רבי דוד אלטשולר, בעל 'מצודת דוד' " הנכון הוא שבתחלת למוד החכמה ישריש האדם בלבו יראת ה' ולשכל טוב יחשב לכל העושים כן כי אז תהיה תהילתו עומדת לעד".
ביבנה, בה יסד רבי יוחנן את בית מדרשו אחר החורבן, אמרו חכמיה שגידרו עצמם בתורה  והבריות ראו בהם אנשי מעלה על אומנים ובעלי מלאכה ועובדי שדות שנחשבו לנחותים מעמדית כי לא עסקו אלא ב'דרך ארץ', " אני בריה ( י' קמוצה) וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר - והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי - והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי - כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה  (בתלמוד תורה) והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".  בחלוקה בין תורה ל'דרך ארץ', עלולה הייתה להישכח האמת התורנית הבהירה – תכלית התורה יראת שמים, ויראת שמים  היא היא  המעלה, ומעלה אינה נמדדת למטה, היא נמדדת למעלה, במקום אליה היא חותרת. אכן, בעלי 'דרך ארץ' מכירים בחין ערכה של תורה, אך יש סכנה כי אליטיזם תורני יכשיל תלמידי חכמים להמעיט בערכם של בעלי 'דרך ארץ' מפני שלדידם 'תורה' קדמה ל'דקך ארץ' והם, לא בעלי המלאכה נושאיה. חכמי יבנה חששו כי המרים עצמו מעם, מנחית עצמו בידיו מעם.
 לו חכמו הבינו כי התורה דורשת יותר 'דרך ארץ' מש'דרך ארץ' יכולה לדרוש תורה. חכם אינו מורה הלכה רק מן הדוכן. הוא מורה הלכה באורחו ורבעו. אותו רואים וממנו לומדים.  הוא ממונה על האהבת התורה על הבריות. במעלה העליונה קוראים לכך "קידוש השם". "לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, ... והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה .. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (רמב"ם הלכות יסודי התורה ה', י"א).  כל המידות  המנויות האלה הן מידות של 'דרך ארץ'. הן אינן מנויות במניין מצוות עשה. אבל גם מידות 'דרך ארץ' שתלמידי חכמים וגדולים בישראל עלולים להיכשל בהם אינם מנויים במניין מצוות לא תעשה, ואף על פי כן אומר עליהם הרמב"ם, " יש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, ... או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס..." ( שם). ואמרו חכמינו בתלמוד (שבת קי"ד, א') "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו - חייב מיתה, שנאמר ' כָּל־מְ֝שַׂנְאַ֗י אָ֣הֲבוּ מָֽוֶת' (משלי ח',ל"ו), אל תקרי מְ֝שַׂנְאַ֗י אלא משניאי ". מיתה על רבב נראית כמרחיקת לכת, אבל רבב שגדול בחכמי ישראל אינו מסירו, נעשה כתם, הכתם מתפשט מן הבגד על הגדול בישראל עצמו, וחילול השם, לא הרבב, הוא אכן עוון כבד מנשוא.
עד הנה הלכו דברינו על 'התורה' ועל 'דרך ארץ' יחדיו, אבל לחוד. 'תורה' הייתה צריכה להיזהר ב'דרך ארץ' ו'דרך ארץ 'הייתה צריכה להיזהר ב'תורה', ושניהם כאחד היו צריכים להיזהר  רלהשגיח בעולם, שעם שהוא נוהג כמנהגו תמיד - הוא משתנה ללא הפוגה,  ומתהווה, ובוחן כושרו של האדם לחיות בו על פי תביעותיו. השינוי היותר גדול שבא על העולם  בדורות האחרונים היה המדע. האדם החל להיות המחוקק של חוקי הטבע. עם השינוי הזה דהר העולם לתוך מציאות של טכנולוגיה מתוחכמת, ושל תיעוש, ושל תקשורת המונים, ושל בניין גשרי שפה ולשון שחיברו יבשות ועמים שהלכו ונתהדקו למה שנהגו לכנות 'הכפר הגלובאלי' ולמעשה הוא הרבה יותר 'המגה עיר הגלובלית'. האנציקלופדיה התלמודית לא הכלילה את כל אלה בהגדרת 'דרך ארץ', אבל 'דרך ארץ' הגדירה עצמה, ונשתנתה שינוי דרמטי. "יפה תורה עם דרך ארץ" של רבן גמליאל נשאר כלל זהב, אולם בעולם המשתנה, בו נשתנה בהכרח גם דימויו של האדם בעיני עצמו, בו נתבע אפילו בל כורחשהוערו אל תוכו, נתחייבה התאמה.  אם 'תורה' לא נתחלפה ולא נשתנתה, 'דרך ארץ' נשתנה. היו על כן שביקשו גם לשנות ה'תורה'. אבל 'תורה' לא נוצרה להשתנות. היו על כן שביקשו לשמר את ה'תורה' וביטלו את 'דרך ארץ', אולם המשמע היה פרישה מן העולם המתהווה לתוך מכלאה של שמרנות שאינה יכולה לפתור את מצוקתה אלא על ידי הנחה שאפשר לקיים 'תורה' ביד 'תופשי תורה' ו'דרך ארץ' על ידי אחרים, אנשי מדע ורפואה וטכנולוגיה, אך חלוקה מלאכותית זאת -רבים חללים הפילה. והיו שהבינו אחרת, ששוב אין תןורה לחוד ומדע לחוד, 'תורה' מזה ו'דרך  ארץ' מזה אלא שתורה ודרך ארץ  אחת הם, שדרך ארץ היא תורה ותורה היא דרך ארץ, ש'דרך ארץ' היא השכלה והשכלה היא 'תורה', ש'דרך ארץ' היא שפה ו'תורה' שניתנה בשבעים לשון -יפה גם עם שפת 'דרך הארץ'. רבי שמשון רפאל הירש (1808-1888) ב'אגרות צפון' ובספרו 'חורב'  הוא הפטיש שתקע את היתד שעצו מורכב  בקרקע הנעה  של זמנינו  והאוהל שהולך ונפרש בשמינו, קשור היטב אבל עדיין הרוח הנושבת תמיד, תובעת שנתפלל שהקש יתהדק עוד,  ויישאר מרותק ליתד הנאמן.

ערב שבת פרשת ראה התשע"ז

אין תגובות:

פרסום תגובה