יום שבת, 15 בפברואר 2020

וינייטת התורות והמידות: תורה שומרת על המידות או מידות שומרות על התורה בעקבות יתרו מול הר האלוהים

יצחק מאיר, משורר סופר והוגה דעות

חכמי התלמוד והמדרש ופרשני המקרא, שבהם עד למחדשים בני נימינו חולקים בהבנת תיבה אחת, פשוטה ובהירה לכאורה הפותחת את סיפור ביקורו הקצר  של יתרו כהן מדין חותן משה במדבר, איננו יודעים מן הכתוב הרבה על האיש. מן המשתמע, נראה כי אף על פי שהיה כהן במדין שכנתה  הקטנה של מצרים, יצא שמעו למרחוק. בנוסו מפני שוטרי החרש של פרעה ומפני גואלי הדם של המצרי שהכה את אחיו העברים חסרי המגן, בא משה אל מחוז אליו לא העזו רודפיו להיכנס כדי ללכוד אותו, אם מיראת אלוהיו של הכוהן הנודע, אם מפני שהיה  גם גברא רבא, שליט על שדות מרעה גדולים, עליהם פרש חסות והעסיק  שכירי חרב להגן על גבולותיו. הנחה כי משה תעה בדרכי המילוט והגיע במקרה אל מחוז יתרו  היא רחוקה. הייתה לו "כתובת", כמו לכל הנסים במחתרת אל מקום הצלה. כשבא לאותו מחוז ישב על הַבְּאֵר, הישועה, לא על באר מקרית, באר שפליטים ידעו כי שם נאספים מבקשי ההצלה.

 "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן"(שמות ב',ט"ז). היו לו גם בנים, כפי שמעיד הכתוב בספר שופטים " וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" ( שופטים א', ט"ז). שבע הבנות, מספר מיתולוגי, נשלחות לעמוד בראש רועי צאן האב, מעין מודעה רבה, כי  חומס המנכל לצאן מתעמת עם הבעלים אדירי הזרוע. פגיעה בבנות, שמגדר שלהן מעניק להם הגנת מה, היא פגיעה שאין לה כפרה מאביהן. גם לבן, שמדרש תנחומא יודע לומר עליו כי היו  לו בנים, שילח את רחל לרעות את צאנו. הבנות לא באו לבדנה. הן היו מוקפות שומרים. הכתוב מדבר עליהן בלשון נקבה, "...וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן" ( שם,ט"ז) אך פתע משנה הכתבו ללשון זכר ואומר על הרועים צאן אדונים אחרים " וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם – לשון זכר, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן- את הבנות  וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם - של השומרים הרועים את צאן יתרו.
 המאבק הזה על המים, היה מאבק יום יומי. הוא נמשך כל יום שעות הרבה. שומרי הצאן הקיפו את הבנות שמילאו את הרהטים והשקו את הצאן. הסתפקו בשמירה. את המלאכה עשו הבנות. לא כל יום נזדמן להם איש מידות כמשה שסייע בידיהן. הן לא היו סבילות. אבל מתוך צייתנות לאב, מתוך צניעותן  המקובלת של בנות, הן לא דיברו עם המציל המסייע מטוב ועד רע, שבו אל אביהן שהתפלא על שהן שבות מוקדם מן הרגיל. הוא גער בהן, צניעותן וביישנותן לא הייתה צריכה לדידו למנוע מהן לבקש מן האיש להתלוות אליהן,  וגם מחמת צניעות אין מפקירים הלך לפורענות המדבר. " וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שם, כ'). יתרו איננו המציל המאכיל את הנס ומשגר אותו אל גורלו.
 הוא קולט אותו לביתו. הוא, כהן מדין. אבל הוא בן חורין. משה, איש מצרי. אבל הוא פליט. פליט הוא אדם. לא מדייני ולא מצרי. כך יתרו. גם משה. "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ" ( שם כ"א).  בחירת המקרא בפועל "וַיּוֹאֶל" מרמזת על היסוסים, על התגברות על חרדה מסוימת. להינצל זה דבר אחד. לשבת בביתו של כהן מדיין ולאכול בו לחם, זה עניין של חיבור עמוק מדי, מעורר חששות. אך  אין זאת כי הפיחות של יתרו יצרה פתח של פתיחות גם במשה. הדדית עמדו שני האישים זה על מידותיו של זה, ועל כן, " וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" ( שם). 
ימים רבים ישב משה בבית יתרו. ילדיו נולדו לו שם. אבל הוא לא נטמע. הוא נשאר משה הפליט.  ביטוי לכך נתן בשם שקרא לבנו בכורו, " גֵּרְשֹׁם  כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שם,כ"ב). מדי חבקו אצת בנו, חבק את ארץ מכורתו הרחוקה. גם בשמו של הבן השני הנולד לו , שמר משה בגלותו בבית יתרו על זהותו. " וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שם י"ח,ד'). מחד יש בפסוק ציון העובדה כי משה לא שכח לרגע כי יתרו הציל  אותו. אולם יש בפסוק גם עדות מעוררת השתאות. משה היה תינוק  כשבת פרעה משתה אותו מן היאור. הוא גדל כנסיך מצרי. אם כי בת פרעה עצמה אמרה לנפשה במוצאה את הילד כי מילדי העברים הוא זה, אין עדות כי סיפרה זאת למשה , אולי סיפרה ואולי לא . יודעים אנחנו כי משה ראה  בעברים את אחיו. אבל האם ידע את אביו? והנה בבית יתרו הוא נותן שם לבנו ואומר "אֱלֹהֵי אָבִי", לא בשמו, יהיה שמו אשא יהיה, שם של אדם שאני בנו, שם של אדם שאלוהיו איננו אלוהי חותני יתרו,  שהוא כהן לאלוהיו ואני פליט לאלוהיי. משה מוצא את זהותו במקום בו רוב בני האדן נופלים קרבן למחיקת הזהות. לא משה, לזכותו, לא בבית יתרו, לזכותו של יתרו.
עוד יודעים אנחנו  על יתרו זה, שליבו פתוח לרדת לעומקם של התחושות  המשתלטות על אדם המחפש לעצב את חירותו.  כוחות שאין משה יכול לעמוד בפניהם מושכים אותו לשוב מצרימה, להתערב במציאות הגורסת את אחיו לעבדות, להקדיש עצמו לעמוד בראש הלוחמים על הפדות. לצפורה,  אשת משה  הוא מעניק בית אחר שילוחיה. את הבנים הוא מגדל. אין עדות לאיבה כלפי האיש שכך עולל לבת וכך לילדיה נ-כדיו. הוא שומר עליהם בעבור חתנו ליום בו יידע זה לאחד בין היותו קודש למשימתו לבין היותו קודש לביתו.  
 יתרו, מרחוק, נשאר קרוב. אחרי צאת ישראל ממצרים, הוא קם ועושה דרך ארוכה במדבריות  ובערבות ובישימון כדי לפגוש את חתנו, ואולי ביותר כדי לאחד אותו שוב עם משפחתו. זה האיש. משה לא ציפה לכך. הוא הופתע. "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל-מֹשֶׁה  אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.   וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ.   וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" ( שם י"ח, ה'-ז'). יתרו מתוודע למשה כחתנו. הפרידה הארוכה, שילוחי הבת, לא הפרו את הזיקה המשפחתית העמוקה שנוצרה בין כהן מדיין לבין מושיעם של ישראל, שלוחו של אלוהי העברים." אֲנִי חֹתֶנְךָ", הייתי, נשארתי, שבתי. הבאתי עמי את בתי אשתך. עכשיו שהושלמה שליחותך שקרעה אותך מעל משפחתך, אני בא להשיבך ולהשיבם.  קשים היו חייה בלעדיך. שני בניה- בניך, "עִמָּהּ:, לא עמי. היא גידלה אותם. הגיעה העת לחיבור. משה, עכשיו לא פליט, עכשיו מנהיגו של עם, יוצא לקראת יתרו ומשתחווה לו. זה לא כבוד לאורח. זה לא כבוד למי משהיה מיטיבו. זה לא כבוד לכהן . זה כבוד לאיש שגדולת נפשו שוב נתגלתה מעצם המסע הארוך שעשה  למען הפגישה המחודשת הזאת במדבר, לאנושיות מעוררת ההשתאות של כהן מדין הבא מרחוק אל הר האלוהים של עם אחר, ולו כדי להציב שוב משפחת בתו לגבולה הראשון. ההשתחוויה הזאת איננה עדות לכניעה לפני יתרו. "וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם" ( שם,ז')  שווים עם שווים. איש מזה, רעהו מזה.
 הפגישה היא אינטימית. אישית. לא קבלת פנים המונית של העברים את כהן מדין נשוא הפנים. "וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" ( שם) פנים אל פנים, בפנים,  מספר משה כל אשר עבר עליו מאז שב מצרימה. את העלילות הגדולות הוא מייחס לאלוהיו. " וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם " ( שם, ה'), לא הוא, אלוהי העברים, אהיה אשר אהיה. הוא מספר על התלאה שמצאה את העם בדרך. הוא אומר " הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם", לא על התלאה שמצאה אותי.  יתרו שומע, לא רק מרותק, אלא נרגש, "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" ( שם ט') ישותו התמלאה מודעות עמוקה על הטובה שעשה אלוהי העברים עם עמו, אמונתו הגדולה באלוהיו והתפעלותו הגדולה ממעשי אלוהי ישראל התאחדו בתוכו. חכמי ישראל אמרו כי "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ", משמע שבשרו נעשה חידודין חידודין, מהתרגשות עצומה, מפחד אלוי ישראל גדול העלילה. היינו הך. אז, אחרי הפגישה האינטימית, האישית, ההתגלות של הספור הניסי החד פעמי, עושה משה פומבי לפגישה. יתרו כהן מדין ואהרון כהן ישראל מקריבים עולה וזבחים ואוכלים לחם לפני אלוהי ישראל. משה נשאר משה. יתרו נשאר יתרו.  החיבור הוא בין שניים מיוחדים המכירים איש בגדולת רעהו. אחרי אותה פגישה ואותם ימים קצרים, ישלח משה את יתרו אל מדין ארצו, וילך הוא לבדו מארצה כנען. קרבה אינה טמיעה.
למחרת, יום של חול רגיל. עם גדול בו אין עסקים שובתים לעולם. משה יושב לשפוט את העם. "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב',"(שם, י"ד),  ואו אז מציע לו יתרו למשה לא מת מערכת משפט מהפכנית." וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" ( שם כ"א).
את התובנה כי במידות האלה תלויה מערכת משפט אמינה, הביא עמו יתרו ממדין. אלה היו המידות שנתגלו בשבתו של משה בביתו בימי פליטתו. זה היה האיש. זו הייתה תורת חייו. לא האמונה באלוהים זה או אחר יצרה את התובנה העמוקה כי המשפט תלוי בשופטים הגונים, אנשי חיל בלתי תלויים בסיוע ממי שאותם יצטרכו לשפוט, אנשים שאין עליהם לא מורא מלך ולא מורא מצביא אלא מורא שמים בלבד, אנשים שתוכם כברם, שאמת שבפה שלהם היא אמת שבליבם, שונאי בצע, לא רק אנשים שאינם בוצעים לעצמם בצע, אלא ששונאים את עצם התופעה שמכשירה מיני משא ומתן של תן וקח בו כל צד בוצע לעצמו דבר כדי שחברו, הבוצע לעצמו גם הוא דבר, לא יקפיד עליו. 
 ועוד זאת הביא עמו כהן מדין ממקומו. את המופלאים האלה, "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם" ( שם, כ"א) לא העם יחזה, אתה תחזה, לא העם יבחר, אתה תבחר על פי המידות שלהם. השופטים אינם נציגי העם. אי אפשר להיות נציג העם השופט את העם. ניגוד אינטרסים מעין זה  הוא בחינת לא יתכן. אנתמה! השופטים אינם נשיאי העם. הם לא מייצגים אותו. לא מושלים בו. הם מייצגים את הצדק. את היושרה. את המשפט.  הם באים מן העם, אבל אחרי שנבחרו על פי מודד הסגולות שלהם, הם לא כפופים לעם. העם כפוף לדין ולמשפט.
אחרי הדברים האלה, יכולים אנו לשוב את המילה האחת, הפותחת את הסיפור וחכמי ישראל נחלקים בפירושה. "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"  (שם, א'). מה שמועה שמע, שואלים חכמים. הכתוב לא אומר. חכמים אומרים  ממסורת שבידם מה שמע.  " רבי  יהושע אמר קריעת ים סוף שמע ר' לוי אמר מלחמת עמלק שמע, רבי  יהודה בי רבי אמר מתן תורה שמע" (תלמוד ירושלמי מגילה פרק א). על פי מחלוקת זאת, נחשפת המחלוקת העמוקה יותר, לא מה שמועה שמע, אלא מתי שמועה שמע, קריעת ים סוף או מלחמת עמלק, לפני מתן תורה, או שמע מתן תורה, כלומר לא בא למדבר אלא לאחר שישראל קיבלו תורה.
 זו אינה רק מחלוקת על העמדת הדברים על האמת ההיסטורית.  זאת מחלוקת הנוגעת למהות  מקומו של החוק בחייו של עם , בחיי היחיד. רב סעדיה גאון פוסק כי בא לפני מתן תורה. אבן עזרא, אחר מתן תורה. שניים אלה מייצגים חכמי תלמוד ומדרשים ופרשנים שאמרו זה בכה וזה בכה. ביסוד המחלוקת הזאת לא עומדת האבחנה ההיבטורית המדויקת אלא הבנת פסוק יסוד שאמר יתרו  " וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שם כ'). מכאן   אזהרה כי החוקים והתורות אינם ערובה למעשה אשר אדם עושה. השמירה על החוק איננה מישרת את הדרך. חוקים - מושתים על האדם, אם על ידי האלוהים אם על ידי מערכת המשפט. אבל הדרך והמעשה תלויים בבחירה האישית של האדם הריבוני. "ונמצא חן בעיני אלוהים ואדם" משמע שראוי  למצא חן גם בעיני האלוהים שנתן חוקים וגם בעיני האדם עצמו שקבע את דרכו וקיבל על עצמו את המעשה. 
יש קוראים את הפסוק הזה על פי סדר הכתוב. הקדים יתרו את הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת, על כן אחרי מתן לתורה בא,  אחרי שקיבלו אותה, עדיין ואולי משום כך, אומר יתרו וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, ויש קוראים אחרת. את החוקים ואת התורות הענק לעם רק אחרי שהודעת להם את  הדרך. אם כן לפני מתן תורה הגיע יתרו. לפני מתן לתורה  צריך להכין עם לקבל את התורה. ההכנה הזאת כרוכה בהבנה כי הציות לטוב ולישר, להלכה ולמעשה, מכשירים את האדם לקבל מערכת חוקים ולציית לרוחה. יתרו איננו מציע למשה להטיל את המשפט על אישים יודעי חוק . הוא מציע להטיל את האחריות לעשיית דין וצדק על אישים שנבחנים על פי המעלות שלהם. על פי המידות. כך גם לימד רבינו בחיי הספרדי בן המאה השלוש עשרה . " וכל זה להורות כי אין עיקר החכמה אלא יושר המדות, כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי" ( על שמות י"ח).
בין בא לפני מתן תורה , בין בא לאחריה, צריך עיון גדול בשאלה  אם החוקים והמשפטים הם ערובה להשלטת המידות, או אם המידות הם ערובה לשמירת החוקים, או בפשטות, בלשון מקומנו, אם התורה שומרת על עולם המידות, או המידות שומרות על התורה ורוחה.
 ואיש על פי רוחו , ייבחר אם הוא קרוב אצל יתרו שבא לפני מתן תורה או אם הוא קרוב אצלו לאחר שבא. כל אדם הוא בן חורין לפסוק לעצמו,  כתרו זה, מתי הוא בא.



אין תגובות:

פרסום תגובה