יום שני, 24 בפברואר 2020

אימהות לסביות בישראל: סקירה וביקורת על ספרה של אלונה פלג

אימהות לסביות בישראל - סיפורים של הורות תחת חובת ההוכחה, מאת אלונה פלג, הוצאת רסלינג, ישראל 2020

הוצאת רסלינג

סקירה וביקורת: נויה שגיב

קראתי בשקיקה את ספרה של אלונה פלג. גילוי נאות- אני עצמי אמא לסבית בישראל לשני בנים חמודים ביותר. לא אם יחידנית ולא אם בתוך מסגרת זוגיות לסבית (בשני דגמים אלה מתמקד הספר), אלא אמא בהסכם הורות עם חבר הומוסקסואל. אבל הספר, במובנים רבים, דיבר אותי ועלי. זה ספר חובה לכל אמא לסבית. אבל נדמה לי שהוא מדבר גם עלינו כחברה. 
הספר פותח בסקירה מרתקת של ההיסטוריה של הקהילה ההומו לסבית בעולם, בכלל על היווצרות המושגים הדיכוטומיים, הבינאריים הללו. סקירה מרתקת, ברורה, שעושה סדר "מדעי" בהיסטוריה של המושגים ושל הקהילה.
 לבו של הספר הוא ניתוח של עשרות ראיונות שערכה פלג עם נשים אמהות לסביות בישראל (יחידניות ובמסגרת זוגית). ההתחלה מעוררת הזדהות עם תחושת הכח. ההמשך, מעורר הזדהות עם תחושות מורכבות יותר של חולשה, דחיה, ומאמץ. בניה חכמה מאוד, לטעמי של המהלך.
נקודה ראשונה אחת שמעלה פלג, היא הפיכתן של נשים לסביות לאימהות, כסלילת דרך חזרה להטרונורמטיביות. מדימוי של הלסבית כ"לא אישה"- גברית, לא מפותחת, ל"אמא הלסבית". זה מעבר שפלג מתארת כמעבר היסטורי, אבל אולי במובנים רבים זה גם תהליך התפתחות אישית של לסביות. באופן מודע או לא מודע, זו דרכן של לסביות להתקבל על ידי המשפחה, על ידי החברה. אמנם לסביות – כלומר חריגות וגבריות, אבל אימהות – כלומר רכות ונשיות, ועם זה כבר יותר קל להתמודד. 
קריאה מעמיקה יותר של הראיונות, כפי שמציעה אלונה פלג, מעלה את ההיבט האפולוגטי שבאימהות הלסבית- הרצון שהילדים יהיו מאוד מוצלחים, הצורך להשקיע בהם, לעטוף אותם, לרצות שהם יהיו כמה שיותר "נורמליים", כמה שיותר מקובלים בחברה, מצטיינים ונהדרים ויוכיחו שאימהות לסביות טובות דיין ולא נחותות לעומת הורים "רגילים". עוד נקודה מעניינת שמעלה פלג היא היעדר רגשות שליליים ביחס לילדים. כלומר נשים לסביות שבחרו להוליד ילדים ועשו את המאמץ המודע, לא מעזות לכעוס על הילדים שלהם (אני עדה: זה נכון). הומופוביה מופנמת? פלג לא מהססת לדבר גם על זה.
בהמשך הספר, מרחיבה פלג את ניתוח הראיונות, ונחשפים היבטים של מורכבות וקושי, לא רק של הבחירה הפוליטית הגאה וההורות הנהדרת. הסביבה החברתית העוינת פעמים רבות לאימהות הלסביות, את כוננות הספיגה ל"סטיגמה המצופה" כלפי הילדים במסגרות החברתיות מצד הסמכות וגם מצד חברת ההורים (מרשים או לא מרשים לילד/ה שלהם ללכת לבית של האימהות הלסביות?), את הדרך בו המשפחה מקבלת או לא מקבלת את הילדים ואת בת הזוג כאם נוספת (מקבלה ועד  התעלמות, סנקציות כלכליות, נידוי ועוד). פלג נכנסת גם לתוך האינטימיות של המשפחה החדשה, ומתארת את המתחים הנוצרים בין בנות הזוג על רקע האם הביולוגית והלא ביולוגית, את הלחצים הכלכליים במשפחה שבנויה משתי נשים, או מאישה אחת וגם... מפנה מבט על הילדים עצמם. איך אמהות לסביות מתמודדות עם הדרישה של הילדים ל"אבא", עם החריגות של האמא ובעיקר של האמהות שלהם, כשהילדים עצמם נדרשים "לצאת מהארון" בכל פעם שמדברים על משפחה. פלג לא פוסחת גם על ההיבט היהודי-ישראלי. על הסטטוס של משפחות לסביות בישראל, ועל המורכבות שבהיבט היהודי (אמנם לא הלכתי, אבל החברתי). 
הסיפורים, המובאים בפסקאות שלמות כלשונם, הם סיפורי חיים מרגשים, אמיתיים, כנים. סצינת הראיון אפשרה, כפי הנראה, אינטימיות רבה, כנות והכלה של אמירות כנות שקשה לדבר עליהן, בטח בפני אדם זר. שווה לא רק לקרוא את פסקאות הניתוח וההסברים, אלא להקשיב לסיפורים. בהקשר זה, יש לציין שהשמות הבדויים לא מסגירים עוד מגוון של "חריגיות" שיכולות להתקיים במסגרת אימהות וזוגיות לסבית, דוגמת עולות חדשות, פערים עדתיים, פערים כלכליים, אמהות ערביות. הסיפורים, בכל אופן, לא מדברים על כך, ולטעמי היה לכך מקום, בדיוק מהטעם הפוליטי אליו אתייחס כעת. 

נקודת החולשה המרכזית של הספר, לכאורה, היא המגויסות הפוליטית שלו. בסיסו של הספר הוא עבודת הדוקטורט של פלג, וההיבט המדעי ניכר בו. הוא מבוסס על מאמרים, על מחקרים עדכניים, ועל שיטות מחקר שיש להן תקפות מדעית. ויחד עם זאת, ברור כי הספר, באופן גלוי לגמרי, מוטה. מי שפספסה את ההערות השזורות לאורך הספר, יכולה לקרוא את הפרק האחרון בו מדברת פלג באופן מנוסח וגלוי על הצעות למתווה להכרה, שוויון והכלה של משפחות חד הוריות. אין פוליטי מזה. ואני ברגע הראשון התקוממתי. מדוע לנצל את המחקר המדעי והמנומק הזה לצרכים פוליטיים? מדוע ללכלכך את המחקר בפוליטיקה? אבל אחרי הטהרנות המדעית, מהר מאוד התחברתי למציאות. הרי מחר, אם הספר יצליח כפי שראוי שיצליח, ישתמשו בו בדו"חות של הכנסת ובארגונים חברתיים. לא צריך לעטות גלימה טהרנית איפה שלא צריך. הספר הוא פוליטי לגמרי. וזה כוחו.  האם המגוייסות של הספר פוגמת בערכו ה"מדעי"? אחרי הרבה מחשבה, התשובה היא לא. כמו במעבר המחשבתי בין הבינאריות של המגדר והמיניות מ"זכר" ו"נקבה" למחשבה יותר פלואידית ונזילה, כך גם המעבר המחשבתי בין הבינאריות בין "מדעי" ל"פוליטי". אנחנו רגילים לתפוס את המחקר המדעי כנטול היבטים ערכיים, כנטול עמדות, וכנקי מפוליטיקה. וזה כמובן קשקוש ברוטב אלף האיים משנות השמונים. בוודאי שמחקר הוא פוליטי. כל מחקר. גם אם יש בו שימוש בכלים מדעיים. הבחירה בנושא, מימון המחקר, במות החשיפה, זהות הכותבים: הכל פוליטי. אלא שפלג מעזה להגיד את זה ולהכניס את זה לתוך הספר ללא כחל ושרק.
אני שואלת את עצמי בזמן קריאת הספר, האם האימהות שלי היא אקט פוליטי? והאם אימהות עבור אישה הטרוסקטואלית היא גם אקט פוליטי?  אני מודה שהתשובה לשאלה הראשונה היא כן, ונדמה לי שהתשובה לשאלה השניה היא לא. כי מעבר לרצון האמיתי שלי בילדים (גם את זה צריך לברר, האם הרצון הוא אמיתי או הענות לאינטרפלציה, אבל נניח לרגע שזה רצון חופשי שלי), ברור לי שזה אקט פוליטי. כמו כל דבר שאני עושה כאישה לסבית. כמו להיות מורה לתנ"ך, כמו שיש לי שיער ארוך ואוטו גדול. סוגיות שאישה הטרוסקסואלית לא מתמודדת איתן. רק אולי האישה ההטרוסקסואלית האל-הורית, שהחליטה באופן מודע לא להביא ילדים לעולם. גם זה, כמו אימהות לסבית, הוא אקט פוליטי. מדוע? כי כל מעשה חריג בחברה מצריך הסבר ואג'נדה מנומקת. גם לעצמנו, וגם לחברה הדורשת הסברים. ועד שלהיות לסבית, הומו, בי, טראנס, אל-הורי, יהיה נורמטיבי ולא חריג-  אנחנו מחוייבים להיות פוליטיים ופוליטיות. ומה לעשות, הילדים הפרטיים שלנו, היפים, החמודים, החכמים, הבריאים, יהיו לא רק שער לחדור אל החברה הדורשת מאיתנו להיות "נורמליים", אלא גם כלי נשק כנגדה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה