ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
החיים מפגישים אותנו עם קרעי חיים של אחרים. סיפורים לא שלמים. פיסות עלומות ממשהו שלעולם לא נדע.
תזמורת ברחוב
יום חמישי אחרי הצהרים (אוגוסט 2025) על ׳המרפסת׳ של בניין כלל בירושלים. מרחב ציבורי צנוע ובעל חזון ערכי. במרחב הבלתי שגרתי הזה הופיעה תזמורת כלי מיתר. נגנים ונגניות צעירים בבגדי יום-יום מנגנים בניצוחו של עידו שפיטלניק (המייסד של התזמורת ומנהלה האומנותי) עיבודים רבי השראה, רגישים ומרגשים, ללחנים שרובם של יוצרים ישראלים עכשוויים. הפרשנות המוסיקלית של המנצח, הנגינה הנקיה ונגינתה המעולה של הכנרת הראשית יצרו חוויה מעניינת. מדי פעם הנגנים הפסיקו כדי לכוון את כלי המיתר שלהם, בכל זאת, חם ולח. בין שפעת הצמחיה, על ספסלים מרופדים ועל הרצפה שרועים/יושבים כארבעים מאזינים. ילדים ומבוגרים. דתיים וחילוניים. שני נערים מציירים בזמן ההאזנה למוסיקה. הכניסה חופשית. אין כרטיסים ואין ׳פיקוח׳. פשוט באים ומאזינים. קולות מהרחוב חודרים למרחב מטשטשים את הגבולות בין האומנות לבין החיים העירוניים היום-יומיים.
אודה ולא אבוש שהייתי שמחה להאזין לנגינה הזאת בתנאים אופטימליים כדי שאוכל להתענג על כל הניואנסים של ההלחנה והביצוע, אבל הכוונה כאן היתה שונה לחלוטין - יצירת מפגש בלתי פורמלי במודגש במרחב הציבורי בין קהל עירוני מזדמן בעיצומו של יום עבודה למוסיקה אומנותית מושקעת. כמו שבסביבה העירונית מפוזרות יצירות אומנות חזותיות (פסלים, אנדרטאות, פסיפסים וכדומה) כך תזמורת הרחוב מעשירה אותה במוסיקה.
בעבר, המוזיקה האמנותית הייתה נחלתם של חצרות מלכים ואצילים, והיא נוגנה באולמותיהם המפוארים כמסמל יוקרה, כוח והשכלה. המלחינים והמבצעים שירתו את המעמד העליון, ולעיתים הוזמנו במיוחד לכתוב יצירות לחגים, לטקסים או לאירועים רשמיים. המוסיקה יצרה בידול חברתי-מעמדי. מוסיקה למעמדות העליונים ומוסיקה לפשוטי העם. אלה יכלו להנות ׳ממוסיקה עממית׳, מכלייזמרים וכדומה.
הכנסיה ׳ניצלה׳ את התשוקה האנושית לאומנות גבוהה בכך שיצרה בתי תפילה שהם מבנים ארכיטקטוניים מרשימים, מעוטרים מן המסד ועד הטפחות באומנות חזותית, והעשירה את הטקסים הדתיים בנגינה בעוגב ושירת מקהלה. אין לי ספק, למשל, שמי שזכו להאזין לבאך מנגן מיצירותיו בקתדרלה בלייפיג בוודאי חש חוויה רוחנית כמו-דתית (רבים יאמרו שניתן למחוק את ה׳כמו׳).
כיום, אף שהמוזיקה האמנותית פתוחה עקרונית לכלל הציבור, חלק גדול מהקונצרטים מתקיימים באולמות יוקרתיים ויקרים, עם אדריכלות מרשימה ואקוסטיקה מוקפדת. בכך נשמר ממד של יוקרה וייחודיות, שממשיך את ההקשר ההיסטורי של מוזיקה כפעילות תרבותית "גבוהה".
ההבדל המרכזי הוא שבעבר ההנאה מהמוזיקה הייתה פריבילגיה של מתי מעט, ואילו כיום – לפחות באופן עקרוני – כל אדם יכול לרכוש כרטיס ולהיכנס, גם אם המחיר הגבוה מצמצם את הנגישות.
המיזם של תזמורת הרחוב הירושלמית יוצר דמוקרטיזציה של המוסיקה האומנותית. פותח אותה לכל. גם לכאלה שחסרים כל השכלה מוסיקלית פורמלית. מנגיש אותם לרבים במרחב הציבורי, חינם אין כסף, ומוסיף להם ממד רוחני חשוב. ניכר שהמיזם הוא תוצר של חזון חברתי עמוק — להפוך תרבות גבוהה לנגישה, חווייתית וקולקטיבית.
מעשה בנסיעה ברכבת
בעקבות התקלה ברכבת ישראל (אוגוסט 2025)
זה סיפור מסמר שיער שראשיתו החלטה אומללה וסופו נסיעה מירושלים לאחת מערי השרון תוך החלפת שלוש רכבות! על ההתחלה התברר לנו שהקשר בין תכנון הנסיעה לבין המציאות לא היה מאד הדוק. הגענו לרציף הנכון, רכבת היעד הופיעה על הלוח האלקטרוני, אבל בהמשך היא נעלמה מהלוח ומהמציאות גם יחד. בצוק העיתים התחלנו לאלתר בשיטת ׳הבה נתחכמה לו׳ הזכורה לטוב מעידן שיעבוד מצרים, ודילגנו בין רציפים מוכי יאוש מהול בתקווה לקראת רכבות שהגיעו מיעדים מפתיעים.
בין לבין חשבנו בהערצה על עובדי רכבת ישראל שעמלים לתפעל את הרכבת בתנאים קשים מנשוא, מנסים להמציא לנוסעים פתרונות-דרך מקוריים ורבי השראה. ראינו אחד שדחק נוסעים בקול גדול להכנס לקרון שנראה כבר מלא עד אפס מקום באנשים שעמדו בו צפופים כסרדינים. ראינו שניים שקראו שוב ושוב לממתינים להתרחק משפת הרציף. הם סיפרו לנו שנהגי הרכבות נכנסים לתחנות לאט מאד ובזהירות רבה לבל יפגעו בנוסעים שעומדים הכן לזנק לקרונות. בקהל הדחוס היו המון חיילים וחיילות, צרורות על גבם ונשק בידם, חלקם מילואימניקים מיוזעים עם תלבושות מאולתרות: מכנסי חקי צבאיים וחולצות אזרחיות; ראינו גם גברים בתלבושת אחידה: מכנסים שחורים וחולצות לבנות כשלג (מעדת ׳נמות ולא נתגייס׳?); נשים חרדיות עם עגלות ועוד כמה זעטוטים עצמאיים לצידן; נצפו גם כמה יעלות חן לבושות בצמצום חסכני להפליא המבליט את הנכסים הביולוגיים המרשימים שהתברכו בהם, ושאלנו את עצמנו מה היה חושב איש ירוק קטן שהיה נוחת מהחלל החיצון ישר לרכבת ישראל. לדעתנו הוא היה חושב שקיום המדינה המוזרה הזאת הוא נס ברמה גלקטית.
מעשה ביום קיץ לוהט ואיך זה בכלל קשור דוד בן גוריון?
כמו רבים מבני עירנו תותבב״א שמתי היום פעמי לענייני בצהרי היום הלוהט תחת שכבת האובך הכבדה. הגעתי באוטובוס לתחנה המרכזית ומשם חכיתי נוטפת זיעה לאוטובוס שני שיובלני למחוז חפצי. לא חלפו יותר מעשרים דקות בדוחק הדביק והגיע האוטובוס הגואל. בני עירנו קפצו על הפתחים במיומנות אתלטית אבל אנחת הרווחה שנפלטה מהגרונות התגלתה כמוקדמת מדי. האטובוס התחיל לנסוע בדרכים פקוקות ועקלקלות שאין בינן לבין מסלולו הקבוע ולא כלום. הנוסעים הרגישו שנחטפו על ידי נהג מסתורי אך הגיבו באפטיות מיוזעת. מה רע? יש מיזוג! אחרי נסיעה של כשלושת רבעי השעה הנהג עצר ב׳תחנה׳ בלתי מוכרת שהיתה רחוקה רק כקילומטר וחצי ממחוז חפצי. למרות שכבר איחרתי בגדול זינקתי קל מהרה מהאוטובוס והתחלתי לרוץ בעליות ההרריות של עירנו, באובך הלוהט. ואז, צפירות מחרישות אוזנים, שיירת מכוניות ארוכה עם צ׳קלקות מהבהבות (נחשו של מי) חלפה בכביש ששוטרים וחיילים פינו למענה. התברר שחסמו את רחוב קינג ג׳ורג׳ שהוא רחוב מרכזי כדי שמכובדינו יוכלו להגיע לטקס פתיחת מוזיאון הכנסת הישנה בצהרי יום עבודה (שלנו). והירושלמים? שיסעו להם בדרכי עקיפין פקוקות, שירוצו בעליות ויאחרו למחוז חפצם, הם מימלא למודי סבל מאז חורבן הבית...
כדי לסיים בטוב אתן לכם ׳סקופ׳ מרעיש בעניין המשכן הישן של הכנסת. בהיותי בגן הילדים, הגננת לקחה אותנו לביקור בכנסת ישראל!!! היה שם איש אחד שהקביל את פנינו וליטף את ראשינו, והגננת הקורנת אמרה לי: ׳תזכרי, לאה, דוד בן גוריון ליטף את ראשך׳! ואיך אשכח זאת, ילדה עבריה גאה?
מעשה בשמלה ונבואה
מכירים את התופעה הזאת שאשה בהריון שולחת את בעלה בליל שלג וסופה להביא לה גלידה עם מלפפון חמוץ? מה שארע לי יום אחרי הלידה היה מוזר עוד יותר.
באותו יום החלפתי בחשאי את החלוק המגעיל של בית החולים בבגדי ׳לא מאושפזים׳ והחלקתי חרש החוצה דרך שער בית החולים אל חנות ׳משכית׳, גוררת עימי את בעלי. והיא חיכתה לי שם - השמלה של הברית. שכיית חמדה. שרוולים מתנפנפים, ריקמה תימנית צבעונית בחזית עבודת יד מעשה אומן, בדיוק למידותי ובמחיר שערורייתי. שמעתי את בעלי אהובי מחמל נפשי ממלמל ביאוש משהו כמו ׳הורמונים... זה מתאים יותר לשושנה דמארי להופעה בקרנגי הול׳, אבל אני הייתי נחרצת. זו האחת ואין בלתה.
מכירים את התופעה שהיקום שולח לנו לפעמים אותות מסתוריים? זה היה המקרה!
לבשתי את מלאכת המחשבת הזאת פעם אחת בלבד בחיי, בברית של הינוקא.
זהו. הימים חלפו, ויום אחד פגשתי בה שנית (כלומר בתאומתה). מוצבת בגאווה בתערוכת אופנה ישראלית במוזיאון ישראל!
הינוקא גדל בינתיים ויום אחד בישר לנו על סטודנטית שלמדה איתו, ׳זאת האחת׳. פגשנו אותה. שכיית חמדה... תימניה!
עתה התפענחו האותות. כשילדתי את בני היתה נבואה מי תהיה אם נכדיי...
מעשה בטבעת
ארונות הם לא רהיטים כאלה תמימים. לא ולא. הם יצורים ערמומיים עם פינות עלומות שבולעות לתוכן חפצים שכוחי-אל עד שלא נודע כי באו אל קרבן. אבל יום אחד הגעתי לפינה כזאת ומצאתי אותו: מצית סיגריות מצופה זהב שישן שם שנת ישרים. ואיך הגיע אלינו מצית סיגריות מצופה זהב ואנחנו בכלל לא מעשנים? את הסיפור המוזר שמעתי מבעלי אהובי מחמל נפשי.
בהיותנו צעירים שרר במקומותינו מיתון עמוק ועבודות אין. אני התפרנסתי ממלגות ועבודה כעוזרת מחקר ובעלי אהובי מחמל נפשי מצא עבודה בשכר התחלתי במוסד גדול שניצל את המצוקה לגיוס צעירים לשורותיו. שלל מקורותינו הפיננסים הספיק ללחם צר ומים לחץ, אבל היינו מאושרים.
יום אחד בעלי אהובי מחמל נפשי הבחין בפרברי העיר בדלת ברזל שכיסתה על פתח שלצידו פעמון. מחלונית זעירה היתה מתבוננת במצלצל עין זהירה וחשדנית, ואם נחה דעתה היתה הדלת נפתחת. אנשים סיפרו לו שמאחורי דלת הברזל ישנה חנות תכשיטים מופלאה.
בתמימותו כי רבה החליט בעלי אהובי מחמל נפשי לרכוש לי שם מתנת יום הולדת, וראה זה פלא הוא מצא אותה - טבעת יפיפיה, ובמחיר סביר ממש! כל עובדי החנות התקבצו סביבו והחמיאו לו על טוב טעמו, ארזו לו את הטבעת בקופסא וצירפו לה תעודה שגם העידה על מחירה. בדרכו הביתה שמח על הנס הכלכלי שארע לו, עצר בשולי הדרך להתבונן בטבעת הפלא, ואז התגלתה לו הטעות. המחיר האמיתי היה בן 4 ספרות ולא 3 (טעות באפס..) ובכלל לא בלירות אלא בדולרים. מבוהל שם פעמיו לדלת הברזל כדי להחזיר את הטבעת, אך מפאת השעה המאוחרת היא נותרה דוממת. למחרת, בתום יום עמלו שם אליה שנית את פעמיו, והפעם היא נפתחה בזריזות. האנשים היו כל כך נרגשים ואסירי תודה על החזרת הטבעת (אלפי לירות לא הולכות ברגל כמאמר המשל הקדמוני) עד שכתבו לו תעודת הוקרה והעניקו לו במתנה מצית סיגריות מצופה זהב.
היתה זו מתנת יום ההולדת המופלאה ביותר בחיי, אף שאנחנו בכלל לא מעשנים. וגם... היא התאימה בדיוק לתקציב שלנו...
לא מספיק שהיא כל כך יפה, היא רוצה גם שלוק??
בימים הרחוקים ההם כשהיינו צעירים ודלפונים חשקה נפשנו באיזו טעימה של חו״ל. אפילו קטנטונת. משהו מהעולם שבחוץ. אחרי פעולות בילוש אינטנסיביות גילינו אותו: נופשון בן 3 ימים ביוון במלון צנוע. אך דא עקא, כמה ימים לפני כן קיבלנו הודעה שמחוסר ביקוש ההזמנה בטלה, והציעו לנו 3 חלופות (זה תמיד שלוש, כמו באגדות...). באיזו אתם הייתם בוחרים? חשבו היטב לפני שתשיבו: א. החזרת הכסף. ב. צירוף לנופשון דומה עתידי. ג. יציאה לנופשון של 4 ימים באיים הקנריים במלון חלומי, בלי תוספת תשלום כמובן. נפלנו בפח. או יותר נכון אני נפלתי בפח. בעלי מחמל נפשי? לא בטוח. בשדה התעופה הוא אמר לי: ׳שמת לב כמה בחורות יפות יש כאן?׳. ממש לא שמתי לב. למה שאשים לב לבחורות יפות? זו היתה יריית הפתיחה להמשך. במטוס התברר לנו שצרפו אותנו לטיול שנועד לכל המשתתפות בתחרות מלכת היופי. פשוט נשאר להם מקום וצרפו אותנו. בכל מקום שטיילנו בטנריף פגשנו אותן. אפילו כשהיינו חסרי נשימה בטיפוס על הטיידה, הר הגעש 3718 מטר מעל פני הים. היה זה יום חם וגשום. האוטובוס התחיל לטפס למרומי הטיידה, נכנס לענני הגשם, עבר אותם, והגענו למקום תלול עם שמים הכי כחולים שיש, מתחתינו העננים כמו אמבט קצף, ועזי הנפש שחפצו להגיע ללוע המעשן של הר הגעש היו צריכים לטפס את 300 המטרים האחרונים באזור דליל בחמצן, תלול מאד ויפה להדהים. האדמה היתה ללא צומח (היא היתה מעל שכבת העננים), מרופדת באבנים צבעוניות, ריח גופרית באוויר ועשן מתמר מלוע ההר. בקושי נשמנו ופתאום קול: ׳אפשר לקבל שלוק?׳. אינני זוכרת אם נתנו ליפיפיה המסחררת הזאת שלוק או את כל הבקבוק... למה בשם האלהים היינו צריכים לפגוש מלכות יופי אפילו מעל העננים?
חוזרת לביתה וּלְמַכֶּהָ
היא היתה מעט מבוגרת יותר משאר הסטודנטים. דבקה בלימודים כמעט באופן נואש. לפתע נעלמה. שלחתי לה מיילים - ואין מענה. שאלתי בכתה - ולא ידעו. אחרי כחודש וחצי שבה. אמרה לי אחרי השיעור בדיסקרטיות: ׳הייתי במעון לנשים מוכות׳. שבה ללמוד באותה דבקות נואשת וסיימה בהצלחה. לאחר שנים פגשתיה במקרה באחד המסדרונות בקמפוס. ניגשה אלי ואמרה: ׳חזרתי לחיות אתו׳.
התלמידה שבכתה
כנס הבוגרים של ליד״ה (נובמבר 2024) הציף בי רגשות וזכרונות, במיוחד מתקופת הוראתי שם. כשכנסתי ביום שישי לכתה שלימדתי בה בעבר צפה בזכרוני אותה תלמידה שפרצה בבכי בשיעור שלי. היה זה שיעור על איוב. ולפתע זלגו הדמעות מעיניה. נבהלתי מאד. הייתי רק בת 23 ומורה חדשה. מיד בתום השיעור שוחחתי איתה והיא אמרה לי: ׳זעקותיו של איוב כלפי שמים הן בדיוק זעקותי מאז שאבי נדרס למוות׳. הילדה המסכנה הזאת לימדה אותי את השיעור החשוב ביותר בחינוך - למורים אין ולא יכול להיות שמץ של ידיעה על מה שמחוללים הטקסטים שהם מלמדים בנפש תלמידיהם, ועל כן הם צריכים להיות רגישים מאד למה שהתלמידים משדרים, הרבה פעמים באופן תת-מודע. הדברים הללו רלוונטים במציאות של כאן ועכשיו עוד יותר ממה שהיו בימים הרחוקים ההם.
הנער הפולני והצחוק הצברי
הייתי תלמידה בכתה ט בליד״ה והצטרף אלינו באמצע השנה תלמיד עולה חדש: רזה, גבוה ולבוש כמו... פולני. עם הישמע הצלצול חזרנו משתובבים לכסאותינו. הוא כבר ישב במקומו, מסודר ודרוך. כשהמורה נכנס לכתה הוא מיד נעמד. קול צחוק ליווה אותו והוא הסמיק עד שורשי שערותיו הבלונדיניות. בשיעור שאחריו, נתקעו עיניים חודרניות-מלגלגות בגבו. הן ידעו שינסה שוב לקום כשיכנס המורה, שהרי כך חונך במולדתו הפולנית. וכך היה.
ממרחק השנים אני מסמיקה כשעולה בזכרוני אותו צחוק צברי.
צוחה ובוכקת
צוחה ובוכקת. זוכרים את ההברקה הלשונית הזאת? אז לעולם לא אשכח את הארוע שבו הייתי צוחה ובוכקת לפני כתה שלמה! ומעשה שהיה כך היה. ׳לפני שנים רבות׳, כמו שמתחילות האגדות, ישבתי במושב אחורי של מכונית כשבני התינוק על ברכי ולפתע תאונת דרכים. יצאתי החוצה, ניסיתי להרים את בני על זרועותי, ומשום מה לא הצלחתי. אז עוד לא הרגשתי בפציעה. רק אחרי זמן התחלתי להרגיש כאבים, ובחדר המיון קבע הרופא החמוד: ׳נשברו לך 3 צלעות, זה יתאחה, רק בינתיים תשתדלי לא לנשום׳ ושחרר אותי אל השחר העולה.
אבא שלי הסיע אותי לליד״ה, והמזכיר, מר בורר, קידם את פני בפליאה: ׳באת? כבר מצאתי לך מחליף! תלמיד סיפר לי על התאונה שראה במקרה׳. ואני השבתי לו בפליאה לא פחות גדולה: ׳שאני לא אגיע לשיעור?׳. נכנסתי לכתה ובאמצע השיעור קרה המקרה. תפוז השתחרר מילקוטו של תלמיד והתחיל לזחול אט אט בין הכסאות. מישהו אמר ׳התפוז המכאני׳, כולם צחקו ו... עכשיו אתם כבר מבינים את הקטסטרופה... פרצתי בצחוק חסר שליטה ודמעות כאב שטפו כנהר מעיני, ולא יכולתי להפסיק לצחוק. הייתי צוחה ובוכקת לפני 30 זוגות עיניים נדהמות. כשנכנסתי לכתה (אחרת) אחרי ההפסקה שמעתי את התלמידים לוחשים ׳אל תצחיקו אותה׳.
לזכרו של יצחק תלמידי
ידעתי שגם השנה הוא לא ישלח לי פרחים ויין. שנים הוא עשה זאת. אישי היה אומר: ׳תגידי לו שיפסיק!׳ והייתי משיבה לו: ׳מי יודע מדוע הוא עושה זאת? אולי אני מזכירה לו מישהי ״משם״ ׳?
הוא היה איש מבוגר שלקח כמה קורסים שלי. תמיד ישב בשורה האחרונה, מאזין בדריכות בעיניים בורקות. פעם הכנסתי לדיונים בקהלת את ׳שירי מנגן הנבל המצריים׳ מתקופת הממלכה התיכונה בתרגום לאנגלית. הוא רצה להקריא אותם. קרא מן הנייר, בהבנה עמוקה, ברגש ובדיקציה מושלמת. ׳אתה שחקן?׳ שאלתי נפעמת, והוא השיב בקצרה ׳הייתי׳. מדי פעם היה מגיע לשעות הקבלה. משוחח על כתובים שריתקו אותו, ׳מנצל׳ את ההזדמנות לדבר על יצירותיו של יצחק בשביס זינגר, ומתרגש לשמוע שגם אבי היה איש וילנה. משסיים את התואר התחיל לשלוח לי פרחים ויין מדי שנה, וכשהפסיקו להגיע , ידעתי. לבי נשבר. זכרונו איתי תמיד.
הקאפו הנסתר והמוסתר
אני נזכרת עכשיו במעומעם בארוע מימי ילדותי המוקדמת שקשור לקאפו. השואה היתה נושא שהיה טאבו אצלנו בבית. מה שידעתי - וגם זה ברמזים - שמשפחתו של אבי נספתה בשואה, למעט אח אחד ששרד. אבי עלה ארצה לפני השואה. יום אחד אבא שלי אמר לי בלחש על אחד העובדים שלו: ׳הוא איש רע׳. ולא הבנתי מדוע הוא ׳רע׳ ואם הוא ׳רע׳ מדוע הוא מעסיק אותו.
יום אחד חלה אותו אדם ואבא שלי לקח אותי כשיצא לבקר אותו ולהביא לו מזון. האיש גר בדירת מרתף דלה וזערורית ברחוב עזה בירושלים. כשיצאנו משם אבא שלי לחש: ׳אנשים רוצים להרוג אותו, הוא היה קאפו׳.
לא ידעתי מה זה קאפו אבל הבנתי שזה ׳איש רע׳, אבל אם הוא היה כזה קאפו מדוע אבא שלי נתן לו פרנסה?
מאז בגרתי וסבתי והדילמה המוסרית מסתבכת בנפשי לבלתי התר: מה אסור ומה ׳מובן׳ בעת המאבק על החיים במחנות האכזריות, הביזוי וההשמדה הנאצים.
גרמנית
ממש לא רציתי ללמוד גרמנית (׳נאצית׳ בפי חברי הסטודנטים). ממש לא. באתי למזכירות החוג מנפנפת ב-100 בצרפתית בתקווה לזכות בפטור מגרמנית, אך לשווא. בלית ברירה נרשמתי לגרמנית מנסה להפריד בין השכל לבין הרגש. למדנו לקרוא ספרות מחקרית, והספר הראשון שקראתי היה ספרו של זיגמונד מובינקל Zur Komposition des Buches Jeremia. בינתיים קראתי מחקרים ופירושים בגרמנית, חלקם מהמאה ה-19. לקראת אחד מהקונגרסים החלטתי לשפר את הגרמנית ונרשמתי לקורס קיץ בגרמניה. כדי לקבוע את הרמה המתאימה לנו היינו צריכים להפגש לשיחה עם אחד המורים. לא הספקתי ׳לדבר׳ ואותו מורה פרץ בצחוק חסר מעצורים. אחז במתניו ודמעות צחוק זרמו מעיניו. נו, טוב, זרמתי עם מילים כמו Altar (מזבח) או Weihrauch (קטורת), אך לשאול מה השעה לא ידעתי (אני אשמה שזה לא כתוב בספרו של גונקל על בראשית?). גם השתמשתי במילים עתיקות שאינן עוד בשימוש. הבנתי מיד ש׳דברי׳ היו פיליטון משעשע (כאילו מישהו היום היה מדבר עם ׳ויאמר... וילך׳) וברגע של השראה הוא שיבץ אותי לכתה של מורים לגרמנית שבאו להשתלמות לברלין... שיהנו גם הם... למה לא?
׳סימני פיסוק׳? לא מה שחשבתם
בהיות ילדי רכים בשנים רכשתי להם בשכונת מאה שערים החרדית שבירושלים קלטת (היה פעם דבר כזה. זקני הדור זוכרים) שעשתה עלי רושם חינוכי מאד. הבאתי לילדי בשמחה בארוחת הצהרים והם החווירו מאימה.
וכל כך למה? כי על הקלטת היה כתוב: הילד שניצל הוצאת נשמה! ולא, לא היה מדובר בילד בשם ׳שניצל׳ שהוציאו לו את הנשמה אלא בסיפור חסידי על ילד שניצל מאסון, שראה אור בהוצאה הקרויה ׳נשמה׳.
אז למה בלי סימני פיסוק, אני זועקת, למה להפחיד ילדים?
ניצולי ה׳כמעט׳
מכירים אותם? את אנשי ׳הכמעט׳, ׳הניצולים בנס׳? איך לא? הרי הם רובנו. אתמול הייתי בשוק, מהלך פסיעות בודדות מהפיגוע, ׳כמעט׳, ׳נס׳. והוא הצטרף לניסי כמעט כאלה. הראשון היה כשהייתה פצצה בקולנוע ׳ציון׳ (נשמתו עדן), ופינו אותנו בבהלה ואיבדתי בה את השעון שלי. השני היה בפיצוץ המקרר שגם היה בככר ציון, והנורא ביותר היה הפיצוץ בקו 18. לפני אוטובוס. האור ברמזור התחלף לאדום. האוטובוס עבר ואני עצרתי. וזה היה הנס. לפתע רעש עצום המכונית שלי התנדנדה והיה נדמה לי שכל הגלגלים שלה התפוצצו ביחד. יצאתי החוצה וראיתי חלקים עפים באוויר ממה שהיה קו 18 לפני דקה. מראות זוועה.
סטירת מצווה
סיפור ששמעתי בבית הכנסת.
הרב הנחה את תלמידו לרשום כל עבירה בפנקס ולבקש מחילה ביום הכיפורים. התלמיד כל כך הקפיד על המנעות מעבירות עד שסמוך ליום הכיפורים לא היתה רשומה בפנקסו אפילו לא עבירה אחת שיוכל לבקש עליה מחילה.
מה לעשות, כבוד הרב, הוא שאל.
והרב השיב: תבצע עבירה! לך לבניין ממול, עלה לקומה השניה, דפוק בדלת ותסטור לאלמוני שיפתח אותה. עשה התלמיד כמצוות רבו, וסטר במלוא עוזו לפותח המופתע. שמח התלמיד שיש לו עבירה שיוכל לבקש עליה מחילה ביום הכיפורים. אבל ביוצאו החוצה צעקה לעברו אשת הנסטר מהמרפסת:
ברוך תהיה. כבר מזמן היתה מגיעה לו סטירה הגונה!
עיניים ירוקות
היא היתה אם חד הורית. עיניים ירוקות גדולות כמו אגמים רחוקים. הסטודנטים התחילו להתלונן שהיא מחזירה עבודות באיחור רב. התחילה לדרוש ברופאים שלא מצאו הסבר לכאביה. הלכה לידעונים ובעלות אוב שציידו אותה בסגולות. תלתה על צווארה מחרוזת עם אבנים שאמרו לה שתשככנה את כאביה. בסוף הגיעה להדסה, וגילו. ״סרטן עצמות״. יצאה מחדר הרופאים, ישבה על ספסל ובכתה. ניגש אליה מאושפז מהקרדיולוגית, וכך התחילה לפרוח האהבה הגדולה בחייה. אהבה על סף המוות. אהב אותה עד כלות. בלוויה ניגש אחרון לקברה הטרי והניח עליו זר שושנים אדומות. הוא למד אצלנו בחוג. קולגה שאל אותי ״תנחשי במה הוא עבד״. ״פקיד מס הכנסה״ שאלתי? נראה לי אפרורי-משהו. ״לא״, השיב לי. ״הוא היה איש המוסד עטור פעילויות נועזות מאחורי קווי האוייב״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.