מדרש בראשית רבה

מדרש בראשית רבה (או: רבא) הוא אוסף של דברי אגדה שאמרו חכמים על ספר בראשית, או בקשר לספר בראשית, בארץ-ישראל של המאות הראשונות לספירה.

חכמים ארצישראלייים אלה הם חלק גדול מן הקבוצה הידועה בשם הכוללני חז“ל (שהם ראשי תיבות של: חכמינו זכרם לברכה): רבנים ומורים, דיינים ומנהיגי ציבור, דרשנים וסופרים, שפעלו בעיקר בארץ ישראל ובבבל בשש מאות השנים הראשונות לספירה. בין יצירתם של חז“ל יש למנות את המשנה, את שני התלמודים (התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי) ואת המדרשים, אשר ’בראשית רבה‘ (בקיצור: בר“ר) הוא אחד מהם.

בחיבור זה, הכתוב עברית משולבת בארמית, אסף עורך אנונימי, שחי כנראה בארץ ישראל של אמצע המאה החמישית לספירה, מסורות ספרותיות מעולמם של חז“ל וסידר אותן על פי סדר ספר בראשית, פסוק אחר פסוק. אין כמעט פסוק בספר בראשית שבר“ר אינו עוסק בו, ורק פסוקים בודדים (כגון חלק מרשימות היוחסין) לא נדונו בחיבור. לעיתים מביא העורך ביאורים לפסוקים או למילים שונות, ולעיתים הוא מביא סיפורים או משלים, המתקשרים בדרך זו או אחרת אל ספר בראשית. בחלק מן הפסוקים הוא עוסק בהרחבה (כגון בפסוק פותח את התורה) ובפסוקים אחרים הוא עוסק בקיצור נמרץ. נראה שלעורך לא היה קו מנחה, וכל שרצה הוא לאסוף אל מקום אחד את כל המסורות שהכיר, מסורות שסבבו עד זמנו בדרך כלל על פה.

מדוע נקרא החיבור בשם ’בראשית רבא‘? החילוף בין ’רבה‘ ל‘רבא‘ (=שתי צורות שונות של כתיבת המילה הארמית שפירשה: הגדול) הוא בלתי משמעותי, אך עדיין אין בכך כדי להסביר את שמו של חיבור זה. מה הוא ’בראשית הגדול‘? החוקרים הציעו הצעות שונות, והמקובלת מכולם קושרת את שם המדרש הזה לשמו של החכם הראשון הנזכר בו. בראש הספר נזכר חכם בשם ר‘ הושעיא רבא (=ר‘ הושעיא הגדול) ובימי הביניים - לפני שנהגו לתת שמות לספרים - כינו את המדרש הזה בשם ’מדרשו של ר‘ הושעיא רבה/רבא‘, או ’בראשית של רבי הושעיא רבה/רבא‘. במשך הזמן הלך השם הזה והתקצר, עד שנעשה ל‘בראשית רבה/רבא‘. מאוחר יותר אימצו להם מעתיקים ומדפיסים שונים את הכינוי ’רבה/רבא‘ וצירפו אותו לחיבורים רבים נוספים של דברי חז“ל (שמות רבה/רבא, איכה רבה/רבא ועוד).

נביא דוגמא אחת לשפע החומר המצוי במדרש זה. תוך שהוא עוסק בסיפור החטא בגן העדן, דן המדרש בין השאר גם בנחש וקובע, כי לפני שהחטיא את האדם ואשתו, ’רגלים היו לו‘ (בר“ר, פרשה יט). לפי זה היה הנחש בעל חיים גבוה ורב הוד, דמות מלכותית ממש. וכאשר נגזר דינו ונאמר לו ’על גחונך תלך‘ (בראשית ג, יד), ’ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו‘ (בר“ר, פרשה כ). מסורת זו מעניקה לדמותו של הנחש המחטיא ממד מרשים, ויש בה הד לתפיסות שונות בעולם העתיק, שראו את הנחש כמייצג כוחות האופל מכאן אך גם כבעל סגולות בלתי רגילות מכאן. 

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים,  בראשית (תשס“א 2000)