יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

הפסלטר של תיאודורוס או: בעיות בדיגיטציה של כתבי יד עתיקים

עמוד מהפסלטר של תיאודורוס
אבי ורשבסקי, ראש מדור חברה ורוח במט"ח

לפני כמעט אלף שנים בשנת 1066 השלים נזיר בשם תיאודורוס במנזר בקונסטנטינופול כתיבה ואיור של פסלטר מאויר שמוכר כיום כ“פסלטר של תיאודורוס“. פסלטר הוא ספר תהילים שנועד לצרכי תפילה ופולחן ובדרך כלל נכרך בנפרד, בדומה לספרי תהלים בעולם היהודי. לפסלטר צורפו לעיתים טקסטים נוספים כמו לוח חגים וימים מיוחדים או טקסטים מהברית החדשה. תיאודורוס שהגיע לקונסטנטינופול מקפדוקיה, הקדיש מן הסתם חודשים רבים ואולי אפילו שנים לעבודה המדוקדקת על הפסלטר שכולל לא פחות מ-435 איורים מפורטים.


סיכויי ההשרדות התרבותית של הפסלטר
אם היינו צריכים לשער מה הסיכוי שבעוד 1000 שנים מישהו יידע על קיומו של הפסלטר הזה נראה שהיינו מנחשים שהוא יישכח. כשמדברים על השרדות של טקטס מתבוננים לא רק בעצם הקונקרטי, דהיינו, בכתב היד הפיסי אלא גם בהעתקים ושכפולים של הטקטס הזה במופעים אחרים ובמקומו במורשת התרבותית. אם ננסה להעריך את הטקסט המקורי שיצר תיאודורוס במונחים אבולוציוניים של השרדות והתרבות הפסלטר הזה היה מוגבל בכמה מובנים:

אזוטריות: מלאכת העתקת כתבי היד בימי הביניים הייתה במידה רבה בשליטה של הנזירים דוגמת תיאודורוס. בעולם של ימי הביניים מעטים היו מסוגלים להעתיק כתבי יד כאלה או לקרוא בהם, וגם אלה שיכלו היו צריכים לעבור את חומות המנזרים כדי להיות נגישים אליהם. כתב היד הזה כמו כתבי יד אחרים נדון להיות נחלתה של קבוצה מצומצמת של אנשי כנסיה או של בעלי משאבים שיכלו לקנות את הנגישות לכתבי היד.

עלות: פעולה של יצירת כתב יד כזה כרוכה בעלויות גבוהות מאוד הנעות בין כמה חודשי אדם לכמה שנות אדם ותלויה בחומרים יקרים המשמשים במלאכת הציור. לא מדובר בספרון תהילים שנערות קונסטנטינופול החסודות יכולות למלמל מתוכו בנוסען לפקוד את קברות העניים בביזנטיון. מי שיכול להחזיק בנכס כזה צריך להיות עשיר מאוד, והחברה בכללותה יכולה להנפיק מעט מאוד עותקים של מוצר כזה.

פופולאריות: הפסלטר הוא מוצר ש"נארז" לצורך שימוש נגיש יחסית. זהו טקסט שנועד לבעלי בתים עשירים ולא טקסט לנזירים מקצוענים המעוניינים במחקר אקדמי מעמיק. החיבור כולל טקסטים שיש בהם שימוש רווח, מעין "מיטב הלהיטים" של המתפלל הנוצרי. ההגיון שעומד מאחורי עריכת הספר נוגע לשימוש שלו בפרקטיקות ולא לתוכן שלו או לאופן התהוותו. ככזה הטקסט הזה יזכה לתפוצה שאינה מצויה במרכז העשיה המקצועית של התקדמות הידע האנושי. הערך שלו לדורות הבאים יבוא לידי ביטוי בעיקר בשדה של ההיסטוריה הדתית ופחות בחקר הטקסט עצמו.

מסעות תיאודורוס מקונסטנטינופול ללונדון ומלונדון למרחב האינטרנטי
לפני כמה שבועות הספריה הבריטית העלתה לאינטרנט 284 כתבי יד נדירים ביוונית מתוך אוסף של למעלה מ1000 כתבי יד ששכנו עד כה במרתפי הספריה רחוק מעין הציבור הרחב. בין כתבי היד שעלו לרשת מצוי גם הפסלטר של תיאודורוס שנרכש על יד הספריה בסוף המאה ה-19 ושכן מאז במרתפיה. כתבי היד מוצגים באיכות עוצרת נשימה עם אפשרות לדפדף בהם, להגדיל אותם לרמה המאפשרת להבחין ממש בסיבי הקלף (או הפפירוס) עליו נכתב הטקסט. הפרוייקט הזה מצטרף לשורה של מיזמים שמובילה הספריה הבריטית בשנים האחרונות שעניינם הנגשה של טקסטים נדירים לציבור הרחב. במבט ראשון נראה כי אופן ההצגה החדש של הפסלטר מתגבר על כל המגבלות האבולוציוניות שעמדו בפניו בגלגולו המקורי: הטקסט נגיש לכל מי שגולש באינטרנט וחשוף למיליוני קוראים פוטנציאליים במקום שבו היה במקור פוטנציאל של מאות ואולי אפילו עשרות אנשים.
אבסולוטית רמת השרידות שלו גברה באופן בלתי נתפס, אולם שרידות ותפוצה נמדדים לא רק במונחים אבסולוטיים אלא גם במונחים יחסיים. במושגי התפוצה של ימי הביניים וגם של המאה ה-20 אין ספק שהטקסט הזה גמא מרחק עצום. אולם מה באשר למושגי התפוצה של המאה ה-21? מאה בה נוכחות ברשת מאפיינת מיליארדי טקסטים? נוכחות ברשת אינה מספיקה כדי להחשב סוג של תפוצה. כדי למדוד תפוצה ושרידות עלינו לבחון פרמטרים נוספים כגון נגישות למנועי חיפוש, ידידותיות של שימוש, והבקעה לתוך פרקטיקות השימוש היומיומיות ולתוך תוצאות החיפוש הראשונות בגוגל.
לאור כל זאת, כשבוחנים את הפסלטר באוסף הדיגיטלי של הספריה הבריטית נראה שהוא מוגבל עדיין פחות או יותר באותם ההיבטים:

אזוטריות: במבט ראשון מגוחך לומר שהטקסט במהדורתו הנוכחית סובל מאזוטריות. אולם כשמתבוננים בהיסטוריה הטכנולוגית הקצרה של מפעל הדיגיטציה בספריה הבריטית קל לראות כיצד דווקא הויזואליות המרשימה של הצגת הטקסט במתכונתו הנוכחית עלולה לדון אותו לאזוטריות בשנים הבאות. הספר מוצג באמצעות אפליקציה המבוססת על פלאש - תוכנה נפוצה מאוד ברשת שנוצרה במקור על ידי חברת מקרומדיה שמוזגה בהמשך לתוך אדובי. הפלאש נפוצה מאוד ברשת עד כדי כך, שסומנה כאיום על ידי ענקיות הטכנולוגיה (כל אחת מסיבותיה) והפכה ליעד לתחרות גם על ידי אפל וגם על ידי מיקרוסופט. מיקרוסופט השיקה לפני כשלוש שנים תוכנה מתחרה בשם בשם סילברלייט המופיעה גם כתוסף לדפדפן האינטרנט המאפשר הצגה של יישומים עשירים כמו וידאו למשל. עד כה סילברלייט לא הצליחה לדחוק את הפלאש אולם ב-2008 כחלק מהמאבק בין שתי הטכנולוגיות הכריזה מיקרוסופט על שיתוף פעולה עם הספריה הבריטית שבמסגרתו נערכה דיגיטציה מרשימה מאוד ועוצרת נשימה לא פחות, של כמה מכתבי היד הנדירים שבבעלות הספריה. בין השאר נסרק ועלה לרשת כתב היד המקורי של אליס בארץ הפלאות. בסרטון שבהמשך אפשר לראות את אחד המפתחים של הספריה הבריטית מפליג בשבחו של הפרוייקט וכן בסגולות מערכת הויסטה (הזכורה לרע) של מיקרוספט.



התוצר אכן מרשים מאוד ומומלץ להכנס ולשוטט בספרים. בהמשך מיקרוסופט נטשה את הכוונה להכנס באופן כללי לתחום הספרים, והספריה הבריטית מסיבות שלה, בחרה לפעול בפרוייקט הדיגיטציה של כתבי היד היווניים עם פלאש של אדובי ולא עם סילברלייט של מיקרוספט. התוצאה עבור הגולש המשוטט באתר הספריה היא שהוא מתבקש להוריד גרסה עדכנית של סילברלייט כשהוא מגיע לספרים המוצגים בטכנולוגיה הזו, וגרסה עדכנית של פלאש כשהוא מגיע לספרים המוצגים בטכנולוגיה של אדובי. לא הייתי מלין על הטרחה הקלה הזו לולא היא הייתה סימפטום למשהו מטריד הרבה יותר - התצוגה המרהיבה של הספרים תלויה מאוד, תלויה מדי, בטכנולוגיה קניינית ספציפית. אפשר היה לספר סיפור דומה על אוספים שבחרו להציג כתבי יד באמצעות ג'אוה של חברת סאן, המביאה לתוצאות דומות באיכות אולם שוב יוצרת תלות בטכנולוגיה ספציפית. התלות של הרשת בתחום הזה בענקיות תוכנה כמו מיקרוסופט סאן ואדובי היא נושא למאבקים ופולמוסים רבים, וכתגובה לתלות הזו קמות פלטפורמות פתוחות ותקנים אוניברסליים המנסים לצמצם את התלות הזו, כמו למשל תקן הhtml 5 שמציע חלופה בתחום הצגת הוידאו, ומצוי בצעדיו הראשונים. האם בעוד עשר שנים נהיה מסוגלים להכנס לאוסף כתבי היד היווניים ולהמשיך להנות מחוויית הצפיה העוצמתית שהוא מציע? ובעוד עשרים שנה? ייתכן שכן אולם יש לא מעט סיבות לחשוש שהפלאש או לפחות הגרסה הספציפית שלו בעוד עשרים שנים יהיה שמיש בערך כפי שמעבד התמלילים איינשטיין שמיש היום.

עלות: גם בתחום העלות. העלאה של כתב יד כמו הפסלטר לרשת היא תהליך מורכב ויקר הכולל צילום בעזרת ציוד יקר ומתקדם ולפי תקנים מקצועניים, עיבוד דיגיטלי, המרה לפורמטים "אכילים" לרשת, עבודה מידענית של יצירת "מטה דטה" המלווה לא רק את כתב היד כולו אלא כל צילום וצילום בפני עצמו. התהליך הזה מביא לעלויות גבוהות של הפקה לעמוד ולמשכי זמן ארוכים (המיתרגמים גם למושגים של תקציב). לפי תוכנית העבודה של הפרוייקט הפקת 250 כתבי היד הבאים שיעלו לאתר תימשך כשנתיים. כלומר כעשרה כתבי יד לחודש - קצב הנחשב מהיר במושגים של אוסף כזה אבל משקף עד כמה מדובר בתהליך שקשה לראות כיצד אמור להתבצע בקנה מידה רחב.

פופולאריות: המגבלה ההשרדותית השלישית של הטקסט, העובדה שהוא טקסט של "מיטב הלהיטים" ולא טקסט קאנוני מקורי, גם היא באה לידי ביטוי באוסף של הספריה הבריטית - דווקא אוסף כתבי היד היווניים לא לוקה בכך. אך למשל העותק של תנ"ך ליסבון המוצג באוסף מדלג מסיפור הבריאה לסיפור יעקב ועשיו ומשם ממשיך בדילוגים גדולים לסוף התנ"ך. בסך הכל כולל הכרך הדיגיטלי כ-20 עמודים. מכיוון שהוא כתוב עברית הוא לא קריא עבור המשוטט הממוצע בספריה. יכולת הדפדוף והחוויה הריאליסטית הכרוכה בו עלולים להטעות את הגולשים לחשוב שתנ“ך ליסבון מקיף רק עמודים ספורים מהמקרא. מעבר להטעיה הפוטנציאלית מוצג כזה, מעבר לרושם הראשוני, חסר ערך מנקודת המבט של החוקר המשתמש בפלטפורמה.

בין מנתצים למתווכים
למרות שהמסקנה המתבקשת מהמגבלות שתוארו למעלה היא בניה של מאגרים פשוטים בפורמטים סטנדרטיים ונטולי הוד והדר, בפועל קשה לקבל מסקנה כזו. בכל פיתוח של תוכן ברשת יש גם צד של תיווך ואפילו שיווק של התוכן הזה. תוכן המוצג בתוך טבלאות אפורות לא יצליח להבקיע לקהלים רחבים יותר מאשר מעגל החוקרים המצומצם, העוסק בתחום.
הדילמה בין העדפת הכסות הויזואלית הנוצצת לתוכן השיטתי היא דילמה עתיקה המשתקפת גם מהאיורים שתיאודורוס בחר למהדורה שלו. אחד האיורים שזכה להבלטה על ידי מפתחי האתר בספריה הבריטית הוא האיור לפסוק ’כי לא יבינו אל פעלות ה‘ ואל מעשה ידיו יהרסם ולא יבנם‘ (תהלים כח 5). בצד הפסוק הזה בחר תיאודורוס לצייר אנשי כמורה אוחזים במטאטאים וגורפים שברים של פסל מנותץ. הבחירה בסצנה הזו לבטא את הרס מעשי האל מקפלת בתוכה מאבק עקוב מדם של מאות שנים שהתחולל בכנסיה הביזנטית בין האיקונוקלסטיים-מנתצי הצלמים ובין מי שנכנה כאן ה"מתווכים", אלה שראו בויזואליות כח, שיש לרתום לטובת התיווך וההנגשה של העולם הדתי, ותמכו בשימוש בפסלים כחלק מהעולם הדתי ואף מהפולחן. בצד המנתץ טענו שאי אפשר לגלם את האל בחומר דומם ונטול חיים וגילום כזה מהווה סוג של כפירה. למולם טענו שוחרי הפסלים שהפסל הוא דרך לתווך, לייצג ולחבב את הנושא ולא מתיימר לכלול את מה שהוא מייצג. קונסטנטינופול בה ישב תיאודורוס ואייר את הפסלטר הייתה מוקד לחיכוכים בין שני הצדדים במאבק כשלוש מאות שנה לפני שתיאודורוס יצר את המהדורה שלו. תיאודורוס חי בתקופה שבה הנצחון של שוחרי הצלמים היה לעובדה קיימת והוא שאיפשר למצב שבו יש איורים בתוך טקסט דתי להתקיים.
המתח בין שוחרי צלמים למנתצים אינו ייחודי כמובן לכנסיה הביזנטית ומופיע בתרבות האנושית במגוון מופעים שהולידו את המטבעות היהודיים נטולי הפנים בימי הבית השני, את הערבסקות המוסלמיות נטולות הציור הפיגוראטיבי, את רדיפת האמנות הנוצרית לאחר המהפכה הצרפתית, ואף את רדיפת האמנות העתיקה של מאו באמצע המאה ה20 ואת הרס היצירות הארכיאולוגיות על ידי הטליבאן בסוף המאה ה-20.
לכל אחד מהמתחים האלה רקע שונה ומטען אידיאולוגי שונה אך כולם מבטאים מתח בין חשש מהכח של הייצוג הויזואלי בקיבוע אמונות ודעות, לבין גישה המכירה בכח הזה כדי להעביר רעיונות בעוצמה ובאופן השווה לכל נפש.
בעידן שלנו כמו גם בימיו של תיאודורוס נראה כי ה"רחוב" הכריע לטובת הויזאליות על הטוב והרע שבה, ואלה האמונים על העברת המידע המעוניינים להגיע לקהל רחב ככל האפשר בהווה נאלצים לעשות זאת במידה מסוימת על חשבון התפוצה הרחבה בעתיד.

בתמונה: עמוד מהפלסטר של תיאודורוס
Iconoclast Council of 815, folio 27v, Theodore Psalter, 1066.

2 comments:

  1. תודה על הפוסט המרתק

    אולי אפשר להעיר שיש סיבה נוספת לשימוש בפלש או בסילברלייט -- "זכויות היוצרים" והקושי היחסי לשכפל את התמונות הדיגיטליות המוצגות.

    השבמחק
  2. יפה אמרת.

    אציין שעל אף שאכן פעמים רבות נאלצים לבחור בין שימור תוכן לדורות לבין תיווך תוכן לדורנו, יש דרך ביניים, והיא ההפרדה בין המשמרים למתווכים, ויצירת מנשק פתוח ביניהם. כך, למשל, מיזם אחד יכול לעבוד על שימור טקסטים בתבניות (פורמטים) פתוחים, ומיזם אחר (עם גישה לבעלי כישורים אחרים, דגש אחר, קהל אחר) יכול ליטול את הטקסטים של המיזם הראשון ולתווכם לדור הנוכחי בטכנולוגיות נוכחיות.

    דוגמה אחת, חלקית בהחלט, אפשר לראות במיזם LibriVox היפה -- אשר נוטל טקסטים מנחלת הכלל (זכויות היוצרים פקעו) ממיזם גוטנברג (אשר משמר טקסטים בתבניות פתוחות ופשוטות), ובעזרת צוות מתנדבים משלו מקליט גרסאות שמע (אודיו) של הטקסטים הללו, ובכך מנגיש אותם לא רק לעיוורים, אלא גם לציבור הנהגים, המתעמלים, וכו', המעוניינים לצרוך את החומרים הללו לאו דווקא בקריאה.

    השבמחק