אלון שועה-חיים, מחנך
על 'משהו קיומי' מאת לאה אילון. כתר 1992.
ארבעה סיפורים קצרים: נדירים מאוד, משהו קיומי, מסע, בצל ענק.
טלו ישימון. הציבו במרכזו מוטֶל כל-אמריקאי ידוע ומוכר (על רפפות התריס החצי עצומות של חדריו, קירות הנייר הדקיקים והבר הבלתי-מהוגן-זה-לא-מילה שלו). כעת צפּוּ הכל בחשיכה סמיכה כמו סירופ, ההולכת ומתעבה ככל שהשעות נוקפות, קשטו בכמה ערוגות של גיבסניות לתפארת הפתיחה, הוסיפו ארומה חריפה של כבישים חרוכי אספלט והמתינו. עד מהרה יעלו הקולות;
 |
אלון
|
"שלושתם נכנסו לתוך אחד המועדונים שהיה מרובד היסמין ביותר, וראו את נערות ההופעה כשהן שותות גראפֶּה. הן לבשו בגד הופעה שחור הדוק, שגרם להן להראות חתוליות ונוחות להשתייך למישהו. הייתה להן עניבה ענקית על הגב למטה, קפלונים קטנים שחורים בירכיים, גרבי רשת, וכובע קטן שחור קשור בנוֹי אלכסוני מתחת לסנטר. היו להן שתי קלישאות. לו הייתי פעמון, היית שומע צלצולים ו קודם שנושחח, כבר אדע בלבי שאתה שלי. שתיים מהן ישבו על המדרגות בחוץ ולכן שלושתם יכלו לשמוע את הדברים הלא ממש מעמיקים האלה:
'הארנקים שלה הם כל כך יפים' נמסך איזה רגש של כיסופים בקולה של הראשונה.
'הם ארנקים מעור תנין'
'כן, תנינים נועדו מטבע בריאתם להיות בעצם ארנקים.' " (משהו קיומי עמ 52)
משהו קיומי הוא ספר הפרוזה הראשון של המשוררת לאה אילון (שירה:12, פרוזה:5 והזרוע נטויה).
כידוע, פרוזה של משוררים היא עניין מסוכן, או שהיא מפילה אותך לקרשים בנוק-אאוט אחד או ש-איפה. קראתי בו לראשונה לפני כמעט עשור ועשרות פעמים מאז דבר לא הזהרני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.