אולם כדורסל מלא ארגזים

יחזקאל הלל, מורה ומחנך

לפעמים כשאני מלמד בכיתה, מחלק דף עבודה וכל תלמיד עומד בפני עצמו, מתחילה להתקהל מקהלה של קול אחד: "יחזקאל", קורא תלמיד אחד ואז עוד "יחזקאל" קוראת תלמידה שניה והמקהלה מתגברת: "אני לא מבין, תבוא לעזור לי, אני לא עושה את הדף הזה, מה זה, בכלל לא למדנו את זה..." ועוד יחזקאל ועוד יחזקאל ואז כל הכיתה נעלמת ואני נמצא בחדר ילודים עם טורים טורים של עריסות ובכולן בוכים תינוקות: "תראה אותי, תראה את הקושי שלי, תראה את הצרכים שלי, תראה אותי...".

יש בנו איזו ציפיה שתלמידינו מרגע היכנסם בשער בית ספר יפרדו מכל העולמות שמהם הם באים, מכל הפנים שמהם הם מורכבים, יחבשו את כובע התלמיד ויבואו מכוונים ללמידה. כן ללמידה. לשתות בצמא, בסקרנות ובשקיקה את הנוסחא המתמטית, הפסוק, האירוע ההיסטורי או הראייה החדשה והמהפכנית במחשבת ישראל שאותם אנחנו מלמדים. אנחנו והם. ויעדיפו את המאורות הנשגבים האלו, את עתידם ואושרם העתידי על פני תהפוכות ההווה שלהם, על פני האהבות, הכעסים, האכזבות, המצוקות וההצלחות שלהם כרגע כאנשים. כי ברור לעין כל שהשיא שקבעת בפרוט נינג'ה לא משתווה כהוא זה למשפט פיתגורס האלמותי. ואם זה לא עוזר אז רק שתדעו שזה לבגרות!!!

פעם (לבקשתה של לאה מזור) העברתי סדנא לאחד ממחזורי רביבים ועשיתי להם תרגיל (דידקטי או פדגוגי, אף פעם לא ירדתי לעומק ההבדל): סיפרתי להם שיש לי היום יום הולדת, הם בירכו בנימוס: מזל טוב, אבל אני שיחקתי אותה מאוכזב ואמרתי זהו?! לא תשירו לי? ואז לשמחתי פצחה כל הכיתה בשירת היום יום הולדת ליחזקאל, חג לו שמח וכל טוב מצריים... כמובן שיום הולדתי לא חל באותו היום, אך החוויה שרציתי להעביר להם היא חוויתו של כל תלמיד הבא לכיתה ביום הולדתו ואיתו בליל של רגשות ומחשבות: "היום יש לי יום הולדת, המורה תזכור? התלמידים יזכרו? אני מארגן היום מסיבה, מי יבוא למסיבה? אולי אף אחד לא יבוא?! אוהבים אותי?" שאלות מהותיות, עלי כיצור חברתי, על אהבה, מעמד, שייכות ועוד. כמה פניות רגשית יש לאותו תלמיד להקשיב לפנים השונות שגילינו בדברי הרמב"ם וספינוזה? כן פניות רגשית, זה שם המשחק, המקום לסקרנות אינטלקטואלית, מתודיקה, דידקטיקה ושאר ירקות ממלא (לדעתי) מקום מצומצם בעולמו של הילד בכיתתנו והוא מבחירה או שלא מבחירה (במודע או שלא במודע) מסרב בתוקף לחבוש רק את כובע התלמיד. וכאן נולד האנחנו והם, כאן נולד לו הקונפליקט עליו למדנו/למדתם דרכי התמודדות רבות: איך להתמודד עם תלמיד שלא רוצה ללמוד, בדגש על שם התואר תלמיד ובדגש על לא רוצה ללמוד (למרות שהיום יותר פוליטיקלי קורקט לדבר על תלמיד שמתקשה ללמוד).

אז מה אתה אומר למעשה? שכולנו צריכים קודם כל להיות פסיכולוגים, מטפלים של התלמידים שלנו? שנקדיש לזה את מירב מאמצינו בזמן, מחשבה ומעשה? והבגרות, רחמנא ליצלן, מה יהא עליה?! הרי לא בשביל זה הלכנו להיות מורים!

אז צר לי לבשר לכם, תרצו או לא תרצו תלמידיכם יגררו אתכם לביצה הזו, אם לא תפתחו פתח לכך, הם לא יבואו לדבר איתכם על מה שהם מרגישים, הם יתנהגו את מה שהם מרגישים (בשפה המקצועית קוראים לזה: Acting out) ואז נקבל מגוון תופעות שכבר אובחנו נוירולוגית, פסיכולוגית, דידקטית וכבר ניתן להם מענה בריטלין, קונצרטה, עבודה פרטנית, שיח ביהביוריסטי ועוד. אך רק דבר אחד פוספס שכל אותם התנהגויות: הילד שכל הזמן מצחיק את הכיתה, הילד שלא יכול לשבת לדקה, הילדה שחולמת, הילד שלא יכול לעשות דף עבודה בלי שישבו לידו, כל אותן התנהגויות הן סימפטומים לבעיה והאבחונים הדידקטיים, הפסיכולוגיים והנוירולוגיים רק ילכו וירבו, הכל במטרה אחת: שהילד ישכח שהוא ילד ויחבוש (כבר לעזאזל) את כובע התלמיד שהכנו לו.

אבל הקושי הוא קושי ואין זמן ואין יכולת (ובעיקר אם אתם שואלים אותי יש גם הרבה פחד וכאב, כי הזדהות ואמפטיה לכאב ולחוסר של תלמידיי עלול להזכיר לי את הכאב והחוסר שלי ומי אוהב אותי?). וכאן נכנסת השיטה שלי (סוף סוף): קודם כל אנחנו מורים וקודם כל יש לנו חומר ללמד ואידיאלים להעביר וכן יש את הבגרות. אבל, כמו שאני לא יכול להיכנס לאולם עמוס בארגזים ולהכריז שכאן יהיה מגרש כדורסל, נתקין סלים וזהו, כך אי אפשר להיכנס לכיתה ולהתעלם מכל הארגזים הרגשיים שיושבים לנו בכיתה.

מהות השיטה כשמה: שיטת ”מה שלומך?". לא צריך להיות הפסיכולוג הכי גדול על מנת להוסיף בקריאת השמות: מה שלומך? או איך ישנת? או איך עבר עליך ראש השנה? או כל שאלה אחרת שלמעשה אומרת: אתה אומנם תלמיד כאן אבל קודם כל אני רואה אותך כבן אדם, אני רואה אותך!!! ופתאום רק חסר לכם שתשכחו לשאול תלמיד ורק תקראו בשמו, הוא ישר יקפוץ בכעס או יעלב בשקט: "א'ה, מה זה? למה אותי לא שאלת?!", כאומר: גם אני בן אדם, גם אני זקוק ליחס, לתשומת לב, לאהבה על מנת לגדול, לצמוח, לפרוח וללמוד. ה“מה שלומך" חייב לפתוח כל שיח חינוכי כלימודי, כל פגישה, ויכול ואפילו צריך להוות תוכן לשיחות בפני עצמן (מה שלומך? בלי להמשיך מיד למה קרה בשיעור אנגלית?).

בשעה שהקשר האישי הופך ליסוד השיח בכיתה כל ההויה בכיתה משתנה, כי אני כבר לא רואה תלמיד שמתקשה בלמידה אלא אדם שמביא עימו עולמות רבים שמקשים עליו את הלמידה. ופתאום: "אוף אין לי כח לדף עבודה הזה" או "אני שונא תנ"ך" מספר סיפור מורכב ואחר לגמרי.

אנקדוטה אחרונה: היה לי תלמיד בכיתה שכל הזמן הפריע, דיבר, קם, הפריע לתלמידים אחרים וללמידה בכלל אז שאלתי אותו: "אושר, אתה רוצה חיבוק?" הוא אמר שכן והתחבקנו מכל הלב והפלא ופלא, שקט השתרר בכיתה ופתאום אושר שואל שאלות בתנ"ך. זו רק דוגמא אך זוהי מהות השיטה: לנסות לראות מעבר, מעבר לסימפטום, מעבר להופעה.

שלא תחשבו: תלמידים עדיין מפריעים אצלי בכיתה, אומרים שהם משתעממים ומתקשים בלמידה וגם אני צועק, מוציא מהכיתה, מתקשר להורים, מזמין אותם לשיחה וחושב על פדגוגיה, דידקטיקה ומתודה אבל כל זה בשביל אותם ילדים, אנשים אהובים שמחכים לי בכיתה, הרבה לפני שהם תלמידים.

תמונה: Basketball Sky