יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

מדוע הם כבר לא מתלהבים מהתנ"ך ?

עופר דובר, בית ספר 'הרצוג' - בית חשמונאי

עופר דובר
אני משוכנע כי למקרא הכותרת הזו כבר קמים עלי כמה וכמה מורים בחמת זעם ומתרעמים, ודאי, על לשון ההכללה שנקטתי כאן. והרי כולנו מורים מוכשרים, כולנו טובים, כולנו אוהבים את תלמידינו והם אף אוהבים אותנו, ודאי וודאי שהשיעורים שלנו בנויים לתלפיות ותלמידינו רק מחכים להיכנס בשערי כיתות התנ"ך שלנו... ובכל זאת, אנו חייבים להודות כי חל כרסום במעמדו של התנ"ך בחברה הישראלית, קל וחומר – במעמדו של התנ"ך בקרב התלמידים. הנה, פעמים רבות אתה מוצא מורה נלהב ומתלהב מפסוק כזה או אחר ותלמידיו בוחנים אותו בעיניים מצועפות ולא מבינים מה הרבותא. אותו מורה, מצדו, בוחן את תלמידיו ושואל את עצמו בצער -  מדוע הם לא יכולים להיות כמותו, נלהבים מיפי הפסוק?! (אולי בהשראת שאלתו המפורסמת של פרופ' היגינס: ??Why Can't a Woman Be More Like a Man)

בהקשר שונה השיב בזמנו פרופ' לייבוביץ כי הסיבה לירידת קרנה של התורה נעוצה בעובדה שהיא הפכה להיות "תלמוד תורה", היינו לעניין מקצועי. יש אף מורים שיסכימו ויאמרו כי לולא היו התלמידים נבחנים בתנ"ך לבטח הם היו אוהבים אותו. יש לי ספק רב אם אכן זו התשובה. הרי חובת הבחינה בתנ"ך הייתה קיימת גם לפני שלושים וארבעים שנה ובכל זאת מעמדו היה שונה.

יהיו שיאמרו כי בימינו התלמידים כבר לא מתלהבים משום דבר. ישאלו המורים לספרות, לשם משל, כמה מתלמידינו ילכו ויקראו היום את כתבי ברדיצ'בסקי או, למזער, יקראו מיוזמתם את עגנון ?! זוהי טענה נכונה, כמובן, ובכל זאת, היית מצפה שגורל שונה יפקוד את ספר הספרים, מה גם שספרות כזו או אחרת (בעיקר אחרת) תלמידים בכל זאת קוראים. אני מתקשה לזכור כמה תלמידים קראו מיוזמתם פרקי תנ"ך אך משום שהדבר עניין אותם.   

עוד  טענה שנשמעת במחוזותינו תולה את האשמה בציבור הדתי, ובייחוד הדתי – לאומי, שניכס לעצמו את הספר ובכך הדיר את הציבור החילוני. הטענה הזו היא אמנם טענה נוחה מאוד, הואיל והיא מסמנת גורם אחד ואפילו בשר ודם ואולם נדמה לי שהמחזיקים בה עושים חייהם קלים מדי. הנוער החילוני הגדל כיום במדינת ישראל – עצוב לומר – אפילו אינו מודע לכך שהציבור הדתי-לאומי אימץ לעצמו את הספר. מאידך גיסא, בזמן האחרון הולכים ומתרבים בבתי הספר החילוניים מספרם של "מנשקי המזוזות" ופוקדי קברו של 'רבי נחמן מאומן' ובכל זאת, מעמדו של התנ"ך נותר ירוד כשהיה.
אני מבקש לנסות ולהציע תשובה לשאלה, תשובה שהיא, למעשה, שילוב של שלושה גורמים. הגורמים הללו אופייניים לחברה הישראלית החילונית בכלל, אולם הם באים לידי ביטוי ביתר תוקף בקרב הצעירים.
הראשון הוא – "החומרנות", התועלתנות. תלמידים ינהו היום אחר מקצועות "מועילים" או לפחות מקצועות הנחשבים ככאלו. כך הם המקצועות המדעיים והמקצועות הריאליסטיים וכן השפות הזרות, שבמאה ה-21 הן בבחינת נכס. דא עקא, שהתנ"ך אינו נתפס ע"י הנוער, כל שכן ע"י החברה הישראלית, כמקצוע שיש בו בכדי לתת תועלת בעתיד. אולם גם מקצוע כמו ספרות אינו נחשב כ "מועיל" ובכל זאת, נדמה לי שמצבו טוב יותר. הואיל וכך אנו נדרשים לגורם נוסף. 
הגורם השני הוא השפה. בניגוד למקצוע הספרות, בו ישנה אפשרות לתלמיד לעסוק בטקסטים מודרניים יותר, קלים יותר, הרי שהתנ"ך נותר כשהיה זה מאות שנים והוא בבחינת "שפה זרה" עבור הנער הישראלי – חילוני. נער ממוצע הנחשף במהלך היום בעיקר לטקסטים העולים מתוך האינטרנט והפייסבוק יתקשה לקרוא ויתקשה להבין טקסט קדום הכתוב בעברית גבוהה. אם מורים למתמטיקה ולאזרחות מתלוננים שהתלמידים אינם מבינים עברית ומתקשים בהבנת השאלות, מה נעשה ומה נגיד אנו, המורים לתנ"ך?! יהיו גם מי שיעירו – ובצדק – כי לפני עשר ועשרים שנה לא נזקקו תלמידים ל  "תנ"ך – רם", המשלב את הטקסט המקראי עם "תרגום" לעברית בת זמננו. 
הגורם השלישי הוא אולי העצוב מכולם והוא הנטייה ההולכת וגוברת אצל הנוער החילוני (וההבחנה כאן היא הכרחית) להתרחק מכל דבר שהוא עמוק ורציני. אמת, ההכללה כאן עושה עוול לתלמידים לא מעטים, אולם אני חושש שהם אינם מייצגים את הרוב. התנ"ך, כמקצוע העוסק בעניינים ערכיים לא מעטים, נחשב לכן כמקצוע "חופר", כלשונם. 

נשאלת השאלה – מה עושים? 
אני נזכר בדבריה של פרופסור מכובדת למקרא אשר אמרה, כי התלמידים לא צריכים לאהוב תנ"ך אלא ללמוד תנ"ך. זו גישה בעייתית למקצוע שהוא חפץ חיים. אם האנטגוניזם הזה יימשך, לבד מהשחיקה שתהיה בקרב המורים, אנו עלולים בטווח זמן כזה או אחר, לגלות שהתנ"ך לא ייכלל עוד כמקצוע חובה לבגרות ומכאן המדרון תלול.
הפיתרון, לדעתי, אינו מצוי רק במערכת החינוך וליתר דיוק – הוא בעיקרו אינו תלוי במערכת החינוך. התלמידים שלנו הם חלק מהמארג החברתי של מדינת ישראל ולכן השינוי צריך לבוא קודם כל בה. אנו חייבים להפוך לחברה שמתגמלת יותר את אנשי הרוח שלה ומעלה את קרנם. זהו עיקרון שאם הוא לא יתקבל, אנו עלולים למצוא את עצמנו כחברה של טכנוקרטים בורים ושמחים. אנו אף חייבים לעודד ולגרות את הנוער לחשוב לעומק. כאן יש תפקיד רב מאוד לתא המשפחתי, אשר למרבה הצער, הולך ומוותר על המחויבות הבסיסית שלו לחינוך הילדים. הורים חייבים לדבר יותר עם הילדים ולא רק על קניות/ טלוויזיה/ מטלות  ו – 'איך היה היום בבית ספר'?  הבית חייב לחזור ולהיות אכסניה גם לויכוחים והחלפת רעיונות ערכיים, כמו גם להיות אחראי לכך שהילדים יקראו ויקראו ספרים בעברית גבוהה.  אם לפני שנים מילאו את התפקיד הזה גם תנועות הנוער, הרי שכיום – ושוב אין מנוס מהשימוש בקלישאה: "למרבית הצער" – הם אינן עוסקות בכך מספיק.

אני מודע לעובדה שכשמטילים את הפיתרון לפתחה של – "החברה" זה כמעט כמו לומר "לחכות לימות המשיח". אני חושב שהגישה הזו יכלה להיות נכונה עד הקיץ האחרון, אולם "האביב החברתי" שפקד אותנו בחודשי הקיץ הוכיח שיש ביכולתה של החברה, של הציבור לקום ולעשות מעשה. אנו, כמורים המלמדים את ספר הספרים, הנכס התרבותי היקר ביותר של העם היהודי, חייבים להשמיע כאן את זעקתנו ולדרוש את השינוי.
ועד אז, נמשיך להיות "הילד ההולנדי עם האצבע על הסכר", נמשיך ונעבוד קשה על מנת לעניין את התלמידים ולקרב אליהם את הטקסט הקדום והחשוב הזה ובעיקר – נמשיך לקוות לטוב.  

ראו גם:
חיה שרגא בן איון, עמדות תלמידים כלפי לימודי התנ"ך
לאה מזור, התנ"ך והוראתו עמוק במאה ה-21
יחזקאל הלל, אולם כדורסל מלא ארגזים
צחי רולניק, האם צריך עדיין ללמד תנ"ך בבית הספר הממלכתי? 
איריס יניב, מתחים בהוראת המקרא בין פרשנות מסורתית לבין ביקורת המקרא
לאה מזור, ראיון: המורה אשר - ראיון עם אשר גניס
תמיר סגל, שיחה עם הרב ד"ר שוקי רייס   
רחל אלקבץ ואריאלה שפירא, 'יש לי אינפוזיה קבועה לתנ"ך', ראיון עם פרופ' יאיר זקוביץ
        

        
   

     




      

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה