יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

על שד"ל, המחלקה לתנ"ך בבר-אילן, "פרקי היום בתנ"ך" ועוד: שיחה עם פרופ' שמואל ורגון

פרופ' שמואל ורגון
ד"ר לאה מזור משוחחת עם פרופ' שמואל ורגון

ברצוני לברך אותך על הופעתו של ספר היובל לכבודך ”מנחות ידידות והוקרה לשמואל ורגון“ (עיוני מקרא ופרשנות. כרך י) בעריכת משה גרסיאל, רימון כשר, עמוס פריש ודוד אלגביש. הופעת הספר היא הזדמנות נעימה לשוחח אתך על מחקר המקרא ודרכך המקצועית.



בשנים האחרונות אתה מתרכז בחקירת שיטת שמואל דוד לוצאטו (שד“ל) בחקר המקרא ובפרשנותו. מה מאפיין אותה? 
נקודת הכובד של פעילותו המדעית הייתה הפרשנות למקרא. בה ניתן לראות את המפתח לאיש ולפועלו. את עקרונות היהדות כולם מעמיד שד"ל על יסוד דברי התנ"ך. התנ"ך לשד"ל מהווה fons et origo [המקור והמסד] של כל מושגי היהדות. אמונות ודעות שאינן מתאימות לדברי התנ"ך, צריכות להיות מורחקות בתור תפיסות שאינן מתאימות ליהדות, שהיא גילוי רצון עליון. פרשנותו לכתבי-הקודש מלכדת את מגוון הדרכים שבהן תרם לחקר מדעי היהדות. עטו הפורה שָׁפע כתיבה בתחומים שונים, העשויים להיתפס כנבדלים זה מזה, ואולם עשייתו הפרשנית ליכדה אותם לפסיפס אחיד, שמורכבותו נדירה ביופיה.
לפיכך, כשאנו באים להעריך את עבודתו הפרשנית, מוכרחים אנו לאמוד אותה לא רק בהקשר של פרשנות המקרא כשלעצמה; שד"ל ביקש לפרש באמצעותה את היהדות כולה, ויהדות, לדידו, מכילה את "כלל העניינים האנושיים מנקודת מבט יהדותית". בבקשנו להכיר את השקפותיו של שד"ל, נוכל לעשות זאת מתוך פירושיו, אך לא פחות מכך נתוודע להן באיגרותיו וחיבוריו התיאולוגיים הכלליים. 
אמת שרבות ממסקנותיו של שד"ל בחקר המקרא, אבד ערכן לרגל תגליות חדשות. בייחוד אמורים הדברים בעקבות התגליות בתחום הכתב והלשון העברית, שנחשפו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובמאה העשרים עם גילוי טקסטים בכתב הפניקי, האכדי והאוגריתי. עם זאת, ערכה הבסיסי של שיטת הפרשנות והמחקר שקבע עומד בעינו. שד"ל נחשב לראשון הפרשנים היהודים המודרניים. פרשנותו מיוסדת על המסורת היהודית ועל האמונה בקדושת המקרא, אך היא ממזגת את הפרשנות היהודית הקלאסית עם הפרשנות הביקורתית ועם הפרשנות העברית החדשה. כתביו מעידים על שליטה מוחלטת בפרשנות היהודית הענפה שקדמה לו, החל בזו של התלמוד והמדרש, רש"י, רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק, אברבנאל וכלה ב'ביאור' בעריכת משה בן מנחם מנדלסון (רמבמ"ן), אשר אותם הרבה להזכיר בפירושיו. הוא התמצא היטב גם בפרשנות הביקורתית הנוצרית, העריך אותה ואף הִרבה לצטט ממנה, אף על פי שהסתייג מביקורתיות היתר שלה. 
השכלתו הכללית של שד"ל הייתה רחבה ביותר. לבד מידיעותיו בשפות רבות הוא ידע והכיר את כתבי הפילוסופים שקדמו לו, ויש לו עמדות ברורות לגביהם, כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה שלו, שבה דן שד"ל בספרו של הפילוסוף הצרפתי דה קוֹנְדיאַק הנערץ עליו ובדבריהם של אפלטון, ג'ון לוֹק, גוטפריד וילהלם לייבּניץ, וז'אן-ז'אק רוסו. בהוכחותיו וטיעוניו להתנגדותו לשפינוזה, הסתמך על פילוסופים שונים, כמו פרידריך היינריך יעקובי ואמיל אדמונד ססי, הזכיר את יחסו של משה מנדלסון ללייבניץ ולשפינוזה ועוד.  יוסף קלוזנר אף הכתיר אותו כ"אחד מן המשכילים ביותר שבדורו". 

בדפוס נמצא עתה ספרך "שד"ל – ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא" מה אתה רואה כ“ביקורתית מתונה" בפרשנותו? 
כיניתי את מחקרי 'שד"ל – ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא', שכן בדבריו רווחת ביקורת מתונה, אך הוא עצמו לא אהב את המונח 'ביקורת', כדבריו: 
ואחרי ראותי בראש מאמרו של החכם גייגר מלת 'בקורת', ראיתי לחוות דעתי עליה, ולהודיע למה לא השתמשתי בה בשום מקום, עם היותה שגורה מאד בפי חכמי הדור. ואומר כי תיבה זו לא באה רק [אלא] פעם אחת בתנ"ך (ויקרא יט, כ) והוראתה, לדעת הרמב"ן ולדעתי, הֶפְקֵר. והקריטיק החדשה הנקראת 'בקורת' היא פעמים רבות מופקרת כעיר פרוצה אין חומה, ודי בזה, כי הדברים ארוכים ואם באנו לכתוב אין אנו מספיקים. (מחקרי היהדות, א, עמ' 122)
ביקורתיות מתונה – היא ביקורתיות זהירה, מרוסנת, מאופקת.
שד"ל נלחם על הזכות לתקן את נוסח-המסורה ולהעמידו על צורתו הראשונה. באמצעות בחינה מושׂכלת ושיטתית הצליח להצביע על חלק מסיבות השיבושים שנפלו בנוסח-המסורה שבידנו, ויצר מעין שיטה של ביקורת-נוסח. הוא סלל את הדרך להבנת תופעות טקסטואליות הנובעות מצורת הכתב העברי העתיק, המעבר לכתב המרובע ובתוך המרובע עצמו. רבים מתיקוני הנוסח שהציע שד"ל נחשבים נכסי צאן ברזל של חוקרי המקרא, ויש שאף זכו בדורנו לאישוש מתגליות אפיגרפיות בארץ ישראל. בחברה היהודית דאז היה זה חידוש. צדק אפוא שד"ל, כאשר ראה עצמו כחלוץ יהודי במקצוע  חקר נוסח המקרא: "והנה אנכי הייתי הראשון בין אחינו בני-ישראל בדור הזה אשר ימלאהו לבו להגיד כי יש במקרא טעויות סופר" (כרם חמד, ז [1843], עמ' 225). תיקוניו לנוסח-המסורה של נביאים וכתובים שקולים וזהירים בדרך כלל, ובנוסח-המסורה של התורה כמעט לא תיקן את העיצורים. כיוון ששד"ל סבר שהניקוד והטעמים נתקנו אחרי תקופת התלמוד, אם כי היו מבוססים על מסורת קריאה עתיקה ומהימנה, הוא הרשה לעצמו לטעון כי בעלי המסורה, הנקדנים ובעלי הטעמים שינו גם בתורה מסיבות תיאולוגיות. למגינת לבו של שד"ל, השתמש גייגר בהצעותיו לשם ביסוס השקפתו בעניין התפתחות נוסח התורה, כשם ששפינוזה השתמש בראב"ע. 
שד"ל האמין, שבכוח התבונה שחנן ה' את האדם, מוסמך ואולי אף חייב הוא לפרש את הכתובים, ואף ראוי כי יציע בהם תיקונים במקום שהוא מוצא שהשתבשו במהלך המסירה. כיוון שתיקוני הטקסט באים לשם הבנת אמיתת הדברים לפי פשוטם, כפי שנכתבו במקור בידי הנביא או סופרו, הם נתפסים בעיניו כחלק מן העמל הרצוי בתורה.
תפיסת גישתו כעמידה ביקורתית-מדעית כלפי נוסח המקרא, שונה לחלוטין בכל הנוגע לנוסח התורה. בניגוד לתיקוני הטקסט שהוא מטיל בנביאים ובכתובים באמצעות כלי ביקורת הנוסח שהיו מקובלים אצל החוקרים הנוכרים על פי עדי נוסח או על פי סברה, בתורה אין הוא עושה שימוש במתודות של תיקונים, מתעלם מקשיים טקסטואליים או מתרץ אותם בדרך הרמוניסטית.

כיצד אפשר להסביר סתירות פנימיות אלה בדברי שד"ל? 
ייתכן שגישתו החינוכית האחראית היא אשר הנחתה את המורה בבית-המדרש לרבנים בהכרזותיו. האמת חשובה מאוד, אך בדור שבו עלול ההמון להטיל ספק במהימנות הטקסט, ראה שד"ל חובה לעצמו להדגיש, שאף שחלו שיבושים מעטים בתקופה קדומה, משעה שנתקדשו ספרי הקודש, אין בהם טעויות, "רק מעט מזעיר".
ויתר הדברים בענייני הביקורת המתונה של שד“ל, הלוא הם כתובים בספרי אשר כתבתי. תקוותי שהספר יראה אור בשנת תשע"ב.

האם לאישיותו המיוחדת של שד“ל ולקורות חייו רבי הסבל וההישגים הייתה השפעה כלשהי על בחירתך לעסוק בו? 
העיסוק בשד"ל התחיל באופן מקרי. בסמינריון לתואר שני – "בקורת המקרא" כשהמרצה הציע רשימה של פרשנים וחוקרים כנושאים לעבודה, נשאר פרשן אחד שאף סטודנט לא בחר בו והוא נשאר מבודד ברשימה. לקחתי את הדמות הזאת כברירת מחדל. התחלתי לעסוק בו ותוך כדי קריאה בפירושיו ומחקריו נקשרתי אליו. מסרתי עבודה סמינריונית המכילה כ-80 עמודים. לימים, אחרי שהועלתי לדרגת פרופ' חבר, התגלגלה לידי העבודה הסמינריונית. קראתי חלקים ממנה ועלה בדעתי שיש מקום לחקור את דרכו המיוחדת של שד"ל שהיה אדם שומר מצוות, לימד בבית מדרש לרבנים, היה פתוח ללמוד גם מחוקרים ביקורתיים, התמודד עם חקר המקרא בימיו, והיה איש אמת. תכונות אלה התאימו לאופי שלי וללבטים שלי. לימים חשבתי שהיה ראוי לשים את תמונתו בחדר ראש המחלקה לתנ"ך. קשה היום לתאר רב שמלמד רבנים כותב פירושים כשעל שולחן העבודה שלו חוקרי מקרא שאינם בני ברית ושל בני ברית שאינם שומרי מצוות. גישה זו קסמה לי והמשכתי לעסוק בדרכו הביקורתית למקרא. 

אתה איש בר-אילן מובהק. התחלת ללמוד בבר-אילן בשנת תשכ"א (תנ“ך והיסטוריה של עם ישראל), היית אחד מהדוקטורנטים הראשונים של המחלקה לתנ“ך, לימדת בה עשרות שנים עד צאתך לגמלאות, ומלאת בה תפקידי מפתח אקדמיים וניהוליים. כמי שתרם רבות לעיצוב אופיים של לימודי התנ“ך במחלקה, מה לדעתך מייחד אותם לעומת לימודי המקרא בשאר האוניברסיטאות בישראל? האם יש לאופייה הדתי של האוניברסיטה השפעה על תחומי המחקר המתבצע המחלקה ואופיו?
יש לזכור כי מדע אינו שווה אמת. מדע פירושו חתירה ורצון לדעת או להגיע אל האמת. עצם העובדה שנכתבו דברים מדעיים שלאחר זמן התגלו כלא נכונים מלמדת שמסקנות המדע אינן תמיד אמת מוחלטת, אלא רק ניסיון להגיע אליה. הכלים המדעיים: השכל הישר, הלשון והשפה הם הבסיס להבנת הכתוב כפשוטו. החֶברה, שמחוץ לחוקרים שעוסקים במדעי היהדות, היא אולי זו שמשווה למדע ממד של אמת מוחלטת, אולם המדען עצמו יודע שהוא רק שואף לאמת, ויש לו רצון להבין את אשר לפניו בכלים מדעיים. 
יש אמנם הבדל עקרוני בין המחלקה לתנ"ך בבר-אילן למחלקות אחרות למקרא באוניברסיטאות אחרות בארץ. אני, כמרצה בעל השקפה דתית, יוצא מנקודת הנחה שהקב"ה נגלה לנביאיו, והנביא ביטא את הדברים שהתגלו לו בכתב בלשונו ובסגנונו. ואלה הם דברי הנבואה הכתובים בספרי הנביאים (ספרי הנבואה לא כוללים רק דברי נבואה, יש בהם דברי העורך, דברי הנביא אל אלוהיו, ביוגרפיה ועוד). אבל משנכתבו הדברים ונמסרו – אני מבקש להבינם. איני חוקר את ההתגלות הנבואית – בה אני מאמין, וזהו לא נושא לחקירה מדעית. 
ראוי שהמחקר יתחיל מהטקסט כפי שהוא, ללא כניסה לשאלה מה מקורו האלוהי, כי גם לחילונים ברור שזוהי שאלה של אמונה. כל הדיונים של החוקרים בתחום ההתגלות במאה ה-19 ובתחילת ה-20 אינם תופסים מקום מרכזי כיום בחקר המקרא. 
נראה שלא ראוי לחלק את האוניברסיטאות לדתיות וחילוניות: הרי פרופ' נחמה ליבוביץ', פרופ' יעקב ליכט ופרופ' בנימין אופנהיימר, שהיו דתיים, לימדו באוניברסיטת תל אביב. פרופ' משה דוד קאסוטו, פרופ' משה צבי סגל, פרופ' י"א זליגמן, פרופ' מאיר וייס ופרופ' משה גרינברג ועוד לימדו באוניברסיטה העברית בירושלים. יש לשפוט כל חוקר על-פי טיב מחקריו והרצאותיו ולא על-פי המוסד שבו הוא מלמד. 
אני סבור שהמתודה המדעית בכל האוניברסיטאות אמורה להיות זהה, שכן אין מדע דתי ומדע חילוני. ההבדל הוא בהנחות יסוד מסוימות. אצלנו בבר-אילן ישנה מציאות שהמורים המלמדים במחלקה לתנ"ך הם דתיים, שומרי מצוות ושולחים את ילדיהם לחינוך דתי, אבל עדיין ישנם הבדלי דעות ניכרים ביניהם. 
כיום בבר-אילן מתרכזים מחקרים רבים (דוקטורנטים בעיקר) בתחום הפרשנות היהודית. מחקרים בתחום זה מאפשרים לחוקרים דתיים להיות אנשי מדע בלי להיכנס לקונפליקט של אמונה וחקר מדעי של המקרא. לחוקרים בתחום זה יש בדרך כלל רקע רחב בתחום מקורות היהדות, ונושאים אלה קרובים לליבם. אבל רוב החוקרים במחלקה חוקרים בתחומים אחרים כמו הסיפור המקראי, ספרות החכמה, התיאולוגיה, המזרח הקדום ועוד. לצערי תחום הגיאוגרפיה ההיסטורית עבר בעיקר למחלקה ללמודי ארץ ישראל.

מדוע המחלקה שלכם מכונה ”המחלקה לתנ“ך“ ולא ”המחלקה למקרא“? הרי השם ”מקרא“ קדום בהרבה ל“תנ“ך“. 
נכון. השם "מקרא" שימש כבר בתקופת התלמוד לציין את מכלול הספרים המקודשים הנקראים בקהל ("ויבינו במקרא", נח' ח 8), כניגוד לתורה שבע"פ. לעומת זאת "תנ"ך" הוא כינוי מאוחר יותר לציין את אותו מכלול הספרים. בארמית מקביל לו הכינוי אנ"ך (אורייתא, נביאיא, כתוביא). כשבאתי ללמוד באוניברסיטה כבר קראו למחלקה בשם זה האבות הראשונים של המחלקה (מאיר וייס, נחמה לייבוביץ ויהודה אליצור), לפיכך לא ראיתי צורך לשנות ולהתאים את שם המחלקה. בירושלים יש "חוגים" ובבר-אילן יש ”מחלקות“. איני חושב שהשינוי הוא מהותי ומכוון. למשל הספר שיצא מן המחלקה לתנ"ך הוא: המקרא ואנחנו (עורך: אוריאל סימון), ולא התנ"ך ואנחנו. בדברי הפתיחה מדבר סימון על: "פרשנות מדעית של המקרא..." (עמ' 9); על "הגשר בין המקרא לבינינו" (שם); ועל "מקומו של המקרא בחיים ובבית הספר" (עמ' 10).

אילו חוקרי מקרא השפיעו במיוחד על עיצוב אישיותך המדעית? 
שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), פרופ' משה דוד קאסוטו, ומוריי באוניברסיטה: פרופ' יהודה אליצור, פרופ' אוריאל סימון ופרופ' בנימין אופנהיימר.

מספר שנים עסקת בכתיבה ובקריאה של שיחות לתכנית הרדיו ”פרקי היום התנ“ך“. התוכנית נוסדה הרבה לפני קום המדינה, ובמשך מספר שנים הייתה חלק בלתי נפרד משידורי הרדיו בישראל. מה תוכל לספר לדור הצעיר על התוכנית הזאת? 
התוכנית "פרקי היום בתנ"ך" שודרה ב"קול ישראל" במשך שנים רבות. היא כללה קריאה של פרק בתנ"ך לפי הסדר ודברי פרשנות (6–8 דקות) בנושא מסוים הקשור לפרק שנקרא באותו יום. החוקרים או הפרשנים באו מדיסציפלינות שונות, מומחים במקצועותיהם הקשורים לחקר המקרא: לשון, ספרות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, החי והצומח, אורחות חיים ומנהגים, אמונות ודעות ועוד. קוראי המקרא היו מטובי הקוראים (הקריינים) בארץ, בהם: יוסף רוזן, משה חובב (מנהל הרדיו), שלמה ברטונוב, יעקב בנאי ועמיקם גורביץ. בין המפרשים היו מטובי החוקרים בארץ. הנה שמותם בסדר אלפא-ביתי: מיכאל אבי-יונה, שמואל אברמסקי, בנימין אופנהיימר, יהודה אליצור, פנחס ארצי, אברהם בירן, מנחם בן-ישר, אריה ברטל, יוסף ברסלבי, חיים גבריהו, משה גושן-גוטשטיין, יהושע מאיר גרינץ, מנחם הרן, נגה הראובני, רפאל וייס, זאב וילנאי, שמואל ורגון, מרדכי זר-כבוד, עמוס חכם, יגאל ידין, שמואל ייבין, ב"צ לוריא, שלמה מורג, צבי מושקוביץ, אברהם מלמט, פייבל מלצר, דב נוי, יהודה פליקס, יחזקאל קוטשר, יהודה קיל, עדין שטיינזלץ וחיים תדמור. עורך התוכנית היה בנימין צביאלי (שערך שני כרכים בהם ריכז ופרסם מבחר "שיחות במקרא", ירושלים 1974, 1979 [בהוצאת רשות השידור והחברה לחקר המקרא בישראל]). כשהוא עבר לעבוד בטלביזיה הישראלית ערך את התוכניות ברוך שיין ז"ל (חותני), שהיה ידוע אז כעורך התוכנית "פרקי חזנות כבקשתך".

האם היית יכול לספר לנו על איזה אירוע ”פיקנטי“ שקשור לתכנית?
במשך כשלושה חודשים ערכתי את התוכנית. השידור לא היה ישיר, אלא הוקלט מראש. פעמים הפרשנים הקליטו שלוש שיחות. באחת הפעמים דבר אחד מהפרשנים באריכות וגם קצת גמגם. כשערכתי את התוכנית, לא יכולתי לקצר את הדברים לפי הדקות המוקצבות. הטכנאי יעקב (יענקלה) פרוינד הצליח למחוק מסרט ההקלטה את הגמגומים ובכך להתאים את הדברים ללוח הזמנים. החוקר ששמע את השיחה בביתו בא בטענות שהוא הקליט את השיחה, אבל שמע מישהו אחר. 

בשנות השמונים, ירדה התכנית מלוח השידורים. מה גרם לכך?
בשנות השמונים בעקבות שינויים תרבותיים, ושינוי בהרגלי האזנה של הציבור בישראל ירדה התכנית מלוח המשדרים. תחילה עברה התוכנית לרשת א' ואחר-כך עברו תוכניות הדת והמסורת ל"רשת מורשת".

אחד הכיוונים הבולטים של מחקריך הוא העיסוק בגיאוגרפיה היסטורית, בטופונומיה, בתולדות ערים וברשימות גיאוגרפיות. מה הניע אותך לעסוק בתחום זה?  
את השירות הצבאי עשיתי ב"מודיעין קרבי", עסקתי הרבה במפות טופוגרפיות ובניווט לאתרים וחורבות. המתנה שקבלתי ממפקדי סא"ל אבשלום שמואלי הייתה סט מפות טופוגרפיות. בשנה הראשונה באוניברסיטה למדתי קורס ביהושע (חלק ב), ספר הנחלות אצל פרופ' יהודה אליצור. השיעור עסק בזיהוי שמות המקומות המקראיים בנחלות השבטים. אהבתי את הזיהוי. פרסתי בבית מפות טופוגרפיות  וטיילתי על המפות מחורבה לחורבה. יצאנו לראות את המקומות עליהם דברנו בשיעור. קראתי בהנאה ולמדתי את ספרו של יוחנן אהרוני, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, ואחר-כך נסעתי לאוניברסיטת תל-אביב כדי ללמוד את המקצוע ממקצוען מפורסם להנאתי. בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה נהגו שלא לקיים לימודים בקמפוס בימי ראש חודש. ימים אלה נוצלו לסיורים (פרופ' יהודה אליצור ותלמידיו) באתרים מקראיים, כשספר התנ"ך בידו האחת ומפה טופוגרפית בשנייה. סיורים אלה היוו חוויה לימודית וחברתית לסטודנטים ולמוריהם, והמחישו את האמור בכתובים. אחרי מלחמת ששת הימים התחלתי לטייל באזורים החדשים ביהודה ושומרון, ומצאתי את עצמי מדריך טיולים של מורים לתנ"ך בבתי ספר, כשהתנ"ך בידנו. לימדתי תנ"ך והיסטוריה בבית ספר תיכון, וכאשר למדנו על עמרי ואחאב נסענו לשומרון.  

מאפיין מובהק של מחקריך בנבואה ובספר שמואל הוא הקשר שיש בהם בין ניתוח ספרותי ורעיוני של המקראות לבין הריאליה ההיסטורית. מהי תרומתה של הריאליה ההיסטורית להבנת המקראות? האם תוכל להדגים זאת? 
ההכרה של הריאליה הגיאוגרפית וההיסטורית נותנת משמעות להבנת הכתובים. אדגים עניין זה בפירוש פסוק בספר מיכה א 10: "בגת אל תגידו, [בגת] בכו אל תבכו, בבית לעפרה עפר <התפלשתי> התפלשי". ב"קינה נבואית" זו (קינה על אירוע שעדיין לא התרחש, והנביא הרואה את העתיד מקונן כאילו האירוע כבר התרחש) הנביא מיכה קורא לבני יהודה לא לפרסם בגת על ידי הבכי והקינה את דבר החורבן של יהודה שיבוא על ידי האשורים, על דרך שאמר דוד בקוננו: "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצת אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלזנה בנות הערלים“ (שמ"ב א 20). בסוף המאה השמינית לפנה"ס, ימי מיכה, ישבו בגת פלשתים, הסמוכה לעיר מולדתו מורשת גת, אוכלוסין, כנראה ממוצא פלשתי, שלא היו מאוהדי ממלכת יהודה, אך היו נאלצים בפרקי זמן שונים לסור למרותה (על פי דה"ב כו 6–7; ראה גם שם, כח 18). לכן קורא הנביא שלא לפרסם בגת פלשתים על האסון. לעומת זאת בחלק השני של הפסוק קורא הנביא לבני יהודה לנהוג מנהגי אבל, כבר עכשיו (בזמן אמירת הקינה) על האסון הצפוי, אבל במקום מרוחק ביותר, ממזרח לגת, בבית לעפרה, השוכנת המזרח יהודה, כחמישה ק"מ ממזרח לאדנא (מקום המכונה היום טייבה).
אני מתאר לעצמי איך הנביא עומד באזור מגוריו "מורשת גת", רואה מביתו את גת פלשתים. עליו לבשר לאנשי עירו על האסון שעתיד לבוא על ממלכת יהודה, אסון שישמח את הפלשתים. אבל מיכה לא רוצה לתת להם את ההנאה בבשורה זו, ולכן הוא קורא לנהוג כבר עכשיו מנהגי אֵבֶל על חורבן ערי יהודה, אבל לא לעיני הפלשתים, אלא לעיני בני יהודה הגרים במקום המרוחק מהפלשתים, אולי בשורה זו תביא את עם יהודה להתנהגות שונה, שתוכל להציל אותם מהחורבן שעתיד לבוא בקרוב.
כתבתי מאמר המדגים את הצורך בלימוד הגיאוגרפיה וההיסטוריה. באחת מפסקאות המבוא למאמר כתוב: 
"במאמר זה מבקש אני להדגים את הגישה המתייחסת גם לצד הגיאוגרפי-הריאלי וההיסטורי בלימוד המקרא, ולהראות כיצד מסייעת היא להבנת המסר המקראי. אמנם לא בכל תיאור אירוע במקרא יש מספיק נתונים כדי שנוכל על-פיהם להסביר את הצד הריאלי שבו, אך באלה שיש – יש לנצלם להבנה מקיפה של האירוע המתואר. יש להבהיר, כי העיקר בלימוד המקרא הוא בוודאי עניין התיאולוגיה (ההגות הדתית, דעת ה'), שהומשלה כבר בימי הביניים למלכת המדעים, לגבירה, ואילו כל שאר מדעי העזר הינם "שפחות התיאולוגיה". אולם נראה, שאין להגיע אל המלכה ללא הכרת שפחותיה. זוהי הסיבה שעל לומד המקרא ללמוד להכיר ולהוקיר את העיסוק בגיאוגרפיה, בריאליה ובהיסטוריה של ימי המקרא".
ראה: ש' ורגון, "ההיבט הגיאוגרפי וההיסטורי בלימוד המקרא בישיבות תיכוניות", ניב המדרשיה, כד–כה (תשנ"ג), עמ' 173–191.

המקרא פורש לפנינו גלריה עשירה של אישים שהם משכמם ומעלה: נביאים, מנהיגים, מלכים, הוגים, סופרים ומשוררים. אילו היית יכול להיפגש עם אחד מהם, במי היית בוחר ומדוע.
ירמיהו היה הנביא הראשון שלימדתי בהיותי מורה בבית ספר תיכון (בר-אילן, נתניה), בכיתה ט, בשנת תשכ"ב (1962–1963). אחר כך כתבתי עבודה סמינריונית אצל ד"ר (פרופסור) בנימין אופנהיימר על הנושא "נביא ומלך בימי ירמיהו". מאותם ימים רחוקים הרגשתי אליו קרבה נפשית. הזדהיתי עם מעמדו בחברה המתנכרת. הבעיה המדינית שעמד מולה נגעה לליבי. עומד נביא מול חברה שיש בה, לפני חרבן הבית, וויכוח מדיני בין עמדת ירמיהו הנביא החוזה את הכיבוש הבבלי הוא בטוח שהאויב הבבלי יבוא לאזור ויכבוש את ממלכת יהודה. מולו עומד בראש "מפלגה" אחרת חנניה בן עזור, שהוביל קו אקטיביסטי של לאומיות זקופת קומה וביטחון. הוא סבר שהאימפריה הבבלית עומדת ליפול (יר' כח). ירמיהו ניסה להוביל גישה שביקשה לכופף את זקיפות הקומה הזאת לטובת הישרדות ואוטונומיה יהודית, תחת שלטון זר. הרגע שבו עומדים שני הנביאים במאבק רעיוני מול המלך הוא רגע דרמטי. בעבודה הסמינריונית שכתבתי בשנת תשכ"ג או תשכ"ד, שאלתי, לפי זכרוני, מדוע לא הזכיר בעל ספר מלכים את ירמיהו, שהיה נביא דומיננטי בימי מלכי יהודה האחרונים. אפילו יאשיהו המלך שעשה תיקונים דתיים ברוח "ספר דברים", שלח את שליחיו לחולדה הנביאה ולא את ירמיהו. מצאתי את תשובות המדרשים ולא מצאתי פתרון שהניח את דעתי. באותם ימים התגלגל לידי ספר של יוסף קלאוזנר. הוא העלה סברה, שעורך ספר מלכים היה שייך לקבוצה הרעיונית של חנניה בן עזור, ומכיוון שירמיהו הוביל רעיון של כניעה (פרק כז), הוא לא הזכיר אתו בספרו אשר ערך. לימים למדתי שיוסף קלאוזנר השתייך פוליטית למחנה הימיני, הרביזיוניסטי במדינת ישראל. יש להניח שהוא סבר שירמיהו הוא המקביל למנהיגי ההגנה, שכופפו קומתם בפני השלטון הבריטי, ולכן לא מצא אותו ראוי להיכנס לספרו. 
עמדה זו לימדה אותי לא מעט, על היחס הספקני שיש לנקוט בקריאת מחקרים במדעי הרוח וההחברה.

במה אתה עוסק בימים אלה? 
לאחר שמסרתי שני ספרים לפרסום בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, וכן שני מאמרים לספרי יובל (לכבוד מורי וידידי פרופ' אהרן סקייסט וידידי פרופ' רימון כשר), אני עוסק כיום בהוראה באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות, בהרצאות בתנ"ך לקהל הרחב ולקהילה, וכן במנהל אקדמי במכללת אשקלון.

ולסיום אשאל איזה פסוק מקראי יקר במיוחד ללבך? 
התשובה לשאלה ברורה: ”הגיד לך אדם [אדני] מה טוב ומה ה‘ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך“. 

זה גם הפסוק הקרוב ביותר ללבי...
תודה רבה על דבריך המעניינים, ושיתגשמו בך דברי הכתוב "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב 15)! 

אין תגובות:

פרסום תגובה