יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

שתי גישות ללימוד המקרא

הרב יובל שרלו וד"ר לאה מזור
שיחה במכון 'כרם' (28.2.06) עם הרב יובל שרלו על לימוד תנ"ך בציבור הדתי ועם ד"ר לאה מזור על לימודו באקדמיה. שאלות ותהיות מהנוכחים: דתיים וחילוניים, מורים ותלמידים, ותיקים וצעירים. מהם ההבדלים בהנחות היסוד בין שתי הגישות השונות לתנ"ך? האם יש לשלב בהוראת התנ"ך השוואות לטקסטים מן המזרח הקדמון? האם להצביע על פולמוסים פנים וחוץ מקראיים? האם ניתן לפשר בין הגישות השונות? מנחה: אילה פז.
* מפורסם באדיבות 'מקראנט'. 

תגובה 1:

  1. ליהי אברמזון מגיבה במה השיחה במכון "כרם" עם הרב יובל שרלו וד"ר לאה מזור תרמה לי: השיחה תרמה לי בכך שהיא הבהירה את שתי הגישות השונות להוראת המקרא. בחינוך הדתי יש מגמה מובהקת מתוך ראיית העולם הדתית. הלימוד האקדמי לעומת זאת משתדל להיות עד כמה שאפשר אובייקטיבי מתוך ידיעה קודמת ולשאול שאלות מתוך סקרנות שאין לה מטרה אלה עצם סקרנות הלמידה עצמה. המגמה היא לא לחנך דרך הטקסט למטרה מסוימת אלה רק לעודד סקרנות. נשאלה השאלה בפורום למה בחינוך הדתי לא חושפים את התלמידים לאמונות שבהם האימנו במקביל באותה תקופה עמים זרים כמו שמלמדים במוסדות החילונים. [לדג' עלילות הבריאה במקביל לעלילות גירגמש.] התשובה של מייצג החינוך הדתי הרב יובל שרלו הוא שיש צורך לעשות הבחנה בין התנ"ך לכל הטקסטים האחרים. הבחנה בין קודש לחול. בנוסף, הוא אינו מוצא סיבה מכיוון שיש לו מגמה אחרת ולכן אין לו צורך בטקסט הזה. למרות זאת כן חשוב שהוא ידע שזה קיים ושקיימת התבוננות ביקורתית. נשאלה שאלה לגבי התבוננות פמיניסטית על המקרא בלימוד הדתי בבתי הספר. התשובה של החינוך הממלכתי דתי היא שיש לעבוד קשה כדי ללמוד את הכוונה המקורית של הטקסט ולא איך מפרשים את הטקסט ואיך אנחנו מרגישים וקוראים את הטקסט אלה לפענח מה הטקסט במקורו נועד להגיד. גם שאלות של איך פותרים לימוד דתי לגבי פרקים בתנ"ך שרואים שנכתבו מאסכולות שונות. בזכות הרב בויאר נתנה היכולת לקרוא את הפרקים מתוך ידיעה שנכתבו מאסכולות שונות בלי הצורך להתעסק בכך שהם נכתבו על ידי שני מחברים שונים. עלתה השאלה האם זו אמונה עיוורת שמתעלמת מעובדות מתוך פחד שזה יערער את האמונה. התשובה של הרב שכל המשמעויות הביקורתיות זה לא מה שהוא מחפש בהוראת לימוד תורה. נדרשת בחירה מה אני רוצה ללמד ואיפה אני רוצה להתמקד כי השעות מוגבלות בזמן. תגובה ללימוד האקדמאי הייתה שגם הוא מתעלם- מהאמונה מה' ולמעשה מפספס את המהות האמתית של הטקסט. התשובה של ד"ר לאה מזור שאין ספר שה' הוא הגיבור המרכזי של הטקסט ומתוך לימוד מחקרי אנחנו עוסקים בטקסט מי כתב אותו ולשם מה הוא נכתב ואין התעלמות מכך. לבסוף נשאלה אותם שאלה אם ילמדו ערב בחברותא האם זה יתרום להם לשיעור שהם מלמדים. ד"ר לאה מזור עונה שכל אדם צריך לחיות באמונותיו ולא צריך להגיע להסכם. החינוך הדתי והחינוך החילוני הם שונות מיסודן וכך צריך להיות כי לכל אחד יש את האמת שלו. התשובה של הרב יובל שרלו הייתה יותר קיצונית שהוא לא מעוניין לבוא ללימוד שהוא לא דתי כי זה נוגד את אמונותיו מצד שני הוא ייהנה ללמוד ממנה את המתודות שלה ולהשתמש בהן וליצוק לתוכן את אמונותיו ולא מנקודת מוצא של אמונה בה. הדיון עבורי היה מאוד מעניין שהבהיר לי כמה זה חשוב להיות מודה באיזה מקום אתה בה ללמד. כמה צריך להיזהר ולהיות מודעים לשני הגישות ולכבד אותם. לא לכפות גישה מחקרית וגם לא גישה מתוך אמונה כי באמת זה בחירה אישית של האדם בנוגע לאמונתו. אני בחינוך החילוני חושבת שיש מקום לכבד גם את האמונה הדתית ולהכיל אותה ויחד עם זאת להביא את הגישה המחקרית ולראות שיש אופציות שונות להתבונן וללמוד את הטקסט. לא לבטל אף גישה ובתחושה שלי חשוב להכיר את שניהן כי כמו שקראנו במאמר הקודם וכמו שטען הרב יובל שרלו, חשוב ללמוד את הטקסט במשמעות שלשמה הוא נכתב. יחד עם זאת אני חושבת שמעניין חשוב ולגיטימי לא פחות ליצוק קריאה ביקורתית, היסטורית ואישית לתוך חוויה מעמיקה ורלוונטית למגוון האנשים כלימוד אבן התרבות והרוח החשובה בעולם לעם היהודי ולעולם כולו.

    השבמחק