מתרבות של בחינות לפדגוגיה עכשווית

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על ספרו של אברהם פרנק, מתרבות של בחינות לפדגוגיה עכשווית:

הוצאת רסלינג

המעשה החינוכי בישראל לקראת שנת 2020, הוצאת רסלינג, תל אביב 2013

זמננו מתאפיין בשינויים תרבותיים גדולים בעקבות טכנולוגיות המידע העכשוויות. ריבוי המידע וזמינותו, מציף בחריפות את השאלה שהעסיקה ומעסיקה את אנשי הרוח והמחנכים לאורך כל ההיסטוריה: מה ראוי להנחיל לדורות הבאים מתוך הידע האינסופי שצברה האנושות. עובדת קיומם של קורסים וירטואליים ברשת, שמאפשרים למידה עצמאית מרחוק, מעוררת שאלה נוספת: מה צורך עוד בבית הספר בצורתו המוכרת לנו? הופעתו, התבססותו והשפעתו העצומה של היקום הוירטואלי על אורח החיים העכשווי ודרכי התנהלותה של האנושות מחייבים חשיבה מחודשת על דרכי החינוך וההוראה.
אין ספק שמוסד בית הספר חייב לעבור שינוי יסודי. אך באיזה אופן? ואיך צריך הדבר להתבטא בישראל של היום על הרב-תרבותיות המאפיינת אותה? בבתי הספר בישראל לומדים למעלה ממליון וחצי תלמידים, ורוב הוריהם רואים בחינוכם דבר חשוב ויקר, אז למה עגלת החינוך מדשדשת?

המציאות הגלובלית והפנים-ישראלית הזאת היא הרקע והמניע לספרו של אברהם פרנק, שראה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג: מתרבות של בחינות - לפדגוגיה עכשווית. 

אברהם פרנק בא מעולם הפרקטיקה של החינוך, ונסיון חייו כמורה, מחנך ומנהל בית ספר השפיע על הנושאים שהוא מעלה: בחינות הבגרות, רפורמת ’עוז לתמורה’ (אותה הוא מכנה ‘עוז לפורענות’), מדיניות החינוך בכלל והתנהלותו של שר החינוך לשעבר, גדעון סער, בפרט. ניכר שהספר נכתב כדי לעורר דעת קהל שתדחוף לשינויים מערכתיים בחינוך. והם נחוצים עד מאד. 

‘מתרבות של בחינות לפדגוגיה עכשווית’ אינו ספר הגות אלא קובץ של עשרות מאמרים פובליציסטיים קצרים שכבר פירסם המחבר לאורך השנים בעתונות, בכתבי עת, באתרים שונים ובבלוג האישי שלו. מקור הספר והרכבו קובעים במידה רבה את אופיו, מסבירים את ריבוי החזרות שבו, ואת הכותרות ה‘עיתונאיות’ של פרקיו, דוגמת ‘האם ראוי שמחנך יצפה עם תלמידיו באתר סקס?’, ‘דינוזאור ששמו משרד החינוך’ או ‘ההוראה הביסה את החינוך’. אופיו האקטואלי של הספר נעשה לו לפעמים לרועץ כי הוא גורם לכך שכמה מפרקיו נראים מיושנים כבר ברגע הופעתו. כזה הוא למשל הפרק ‘צמצום הבגרויות? היינו כחולמים’, שנשמע כהתפרצות לדלת פתוחה לאור כוונתו של שר החינוך הנוכחי, שי פירון, לצמצם את מספר הבגרויות. 

הספר רצוף אמירות נחרצות וחד-משמעיות, בלי מקום להסתייגויות או ספקות, מה שמרחיק אותו ת"ק פרסה מהסגנון האקדמי הקלאסי, שהוא מתון וזהיר. לדוגמא, המחבר טוען ש‘החינוך הישראלי נכשל במיוחד בתחום החינוך הערכי, שכן הוא כפוף למערכת צפופה של סטנדרטים לאומיים ומקצועות ליבה. החזון החינוכי של בית הספר הבודד נהפך במציאות כזאת לבלתי רלוונטי, כיוון שב”גדול” הוא עוסק בטכנאות של העברת חומר שמונחת עליו מלמעלה’ (עמ’ 227).  אמירה גורפת כזאת עושה עוול למורים מעולים, רבי השראה ומעוף (ויש כאלה!) שמשקיעים, ובהצלחה, בחינוך תלמידיהם. לא מבנה המערכת הופך מורים לטכנאי הוראה. מי שאינו רוצה להיות טכנאי הוראה לא יהיה כזה. 

מכל הדברים דלעיל כבר ברור לקורא שאין הספר שלפנינו מחקר בתחום החינוך, ולכן אין לצפות למצוא בו  שקיעים מתיאוריות חינוכיות בולטות או מחקרים כמותיים/איכותניים במערכת החינוך בישראל. אין בו דיונים תיאורטיים מעמיקים או שימוש במינוח המקצועי האקדמי המקובל בתחומים הנדונים בו. ניסוחיו השווים לכל נפש עושים אותו נגיש לכל מי שמתעניין בחינוך. 

לזכותו של אברהם פרנק ייאמר שהוא לא רק מבקר את מערכת החינוך בישראל אלא גם מציע הצעות קונקרטיות, וראוי שהורים, תלמידים, מורים, מנהלים, ואנשי משרד החינוך ייתנו דעתם עליהן, ולעומק. לדיון בהן עשוי להיות כוח מפרה, בין אם מסכימים עם המחבר ובין אם חולקים עליו ואפילו מזהים בחלק מהצעותיו יסודות מסוכנים ואנרכיים. האם, למשל, יש לקבל את דעתו של המחבר בעניין לימודי הליבה? פרנק יוצא נגד לימודי ליבה מחייבים וקורא להעניק למורים רמת אוטונומיה כמעט מלאה בבחירת הנושאים הבינתחומיים שיילמדו. האם זה לא עלול לפגוע ביצירת מכנה תרבותי משותף - אפילו קלוש - לאוכלוסי ישראל? האם לא צריכים להיות איזונים ובלמים בבחירת נושאי ההוראה?  ‘למידה של גיאוגרפיה או תנ”ך או מדעים או כל תחום דעת אחר, כפי שהם היום', טוען המחבר, 'אינה מוציאה תלמידים משכילים שעברו חוויה לימודית מוצלחת וחשובה. מתחומי הדעת צריך להיפרד באופן ידידותי לטובת לומד בעל כישורים מתאימים, שיוכל להשיג את הדרוש לו בעת הצורך. לומד עצמאי הוא מי ששולט היטב ברזי השפה, בטכניקות חקר ובטכנולוגיה; ”כישורים דרושים” כוללים מחויבות, חריצות, יזמות, יצירתיות, ידע עולם, עבודת צוות ודומיהם; גיבוש זהות מצריך פגישות בין-אישיות רבות ודיונים בנושאים של רגש, חברה וערכים. כל אלה דורשים התנסות רבה בחיים האמיתיים שמחוץ לבית הספר’ (עמ’ 192-191). גם כאן ירגיש הקורא בניסוחים הגורפים העולבים בציבור המורים, שמזמן כבר הפכו לשק החבטות הלאומי. האם אין בנמצא מורים לגיאוגרפיה, תנ"ך וכו' שמוציאים תלמידים משכילים שעברו חוויה לימודית מוצלחת וחשובה? וגם החזון של המחבר מעלה תהיות: האם באמת צריכה מערכת החינוך לשאוף לבוגרים בעלי כישורים של 'עבודת צוות'? האם נביאי ישראל, החוקרים, האומנים והמהפכנים הגדולים בתולדות האנושות היו בעלי כישורים כאלה? מה לירמיהו, סוקרטס וגלילאו גליליי ולעבודת צוות? מה להם ולחיבוקו החמים של הקונצנזוס? הרי האש שבערה בעצמותיהם שלחה אותם לשחיה נגד הזרם. ושאלה גדולה אחרת, איזו זכות מוסרית יש למורה המצוי לגבש את זהותם של תלמידיו, במיוחד כשלפעמים הם עולים עליו בהרבה סדרי גודל? האם אלברט איינשטיין ועמוס עוז  למשל, לא היו פעם תלמידי בית ספר? וגם לגבי אנשים שאינם בעלי שיעור קומה כזה נשאלת השאלה אם בית הספר צריך 'לעצב' אותם, כלומר, לפגוע באינדיבידואליות שלהם. 

חזונו החינוכי של פרנק למערכת החינוך בישראל משאיר את לימודי היהדות מחוץ לאופק. ההתייחסות היחידה אליהם, אם בכלל, היא ברמז דק מן הדק במשפט הקורא ל‘טיפוח הזיקה הדמוקרטית והאזרחית של התלמידים בהקשר למקורות הלאומיים, למגילת העצמאות ולאחת-עשרה מטרות החינוך של חוק חינוך ממלכתי’ (עמ’ 241-240). תנ”ך, ספרות חז”ל, יהדות, מחשבת ישראל, לוח השנה העברי, החגים והמועדים, וכמובן מסקנות ועדת שנהר שהופיעו בחיבור ‘עם ועולם - תרבות יהודית בעולם משתנה’ (ירושלים תשנ”ד 1994), אינם זוכים להתייחסות כלשהי. ונשאלת השאלה אם ספר שעוסק במעשה החינוכי בישראל רשאי לפטור את עצמו מדיון בנושא הזהות היהודית של תלמידי ישראל? שתיקת הספר בעניין מהותי זה היא רועמת. 

למרות כל הנאמר לעיל, מה שיש בספר, וזה ייאמר לשבחו, הוא אוסף של סוגיות שצריכות להעסיק כל אדם שהחינוך קרוב ללבו: דמות הבוגר הראוי של מערכת החינוך, החזון החינוכי, אופיו של בית הספר, לימודי הליבה, בחינות הבגרות, ודמותו של המורה בעולם המשתנה במהירות מסחררת לנגד עינינו המשתאות. ראוי שדעותיו של המחבר תעוררנה ויכוח, כי רק בדרך זו ניתן להגיע לליבון של ממש של הסוגיות הנדונות. פדגוגיה עכשווית היא מוצר נחוץ וחיוני. ובנפשנו הדבר.

על סוגיות החינוך שספר זה נוגע בהן ראו גם הדיונים:
פרופ' רחל אליאור, מי היו המורים הראשונים? ממי למדו ומה לימדו?
פרופ' רחל אליאור, דמות הבוגר הרצוי - איזו דמות אדם צריכה לכוון את מערכת החינוך שלנו
נדב ברמן שיפמן, האם רק מן הידע נוציא לנו חינוך? צמצום הבגרויות כהזדמנות לחינוך המבוסס גם על עשייה
משה אילן, לימודים בינתחומיים בתחומי הרוח והחברה בחטיבה העליונה: דגמים ורעיונות לחשיבה