ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
המים הם מיסודות העולם אך מקורם ודרכיהם נשגבים מבינת אנוש. הבט המסתורין שבמים בולט במענה ה‘ לאיוב מן הסערה. אחרי הוויכוחים הנוקבים בין איוב לרעיו התגלה ה‘ לאיוב מן הסערה ופנה אליו בנאום ארוך עד מאד שנחלק לכמה חלקים (איוב לח-מב). בלגלוג סרקסטי הוא ממטיר על איוב מבול של שאלות רטוריות שמטרתן להוכיח לו שהוא איננו יכול להבין את תופעות העולם וסדריו ובוודאי ובוודאי שאינו יכול לשלוט בהן. המים, על הופעותיהם השונות (ים, ענן, תהום, שלג, ברד, שטף, מטר, טל, קרח, כפור, עבים) זוכים בו למקום נכבד. ה‘ שואל את איוב אודות מקורם של המים, מיקומם בבריאה, מצבי הצבירה שלהם, דרכי זרימתם ויכולת השליטה בהם: 'הֲבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת?... הֲבאת אל אֹצרות שלג ואֹצרות ברד תראה?... מי פלג לשטף תעלה?...הֲיש למטר אב או מי הוליד אגלי טל? מבטן מי יצא הקרח וכפֹר שמים מי יְלָדו?... הֲתרים לעב קולך ושפעת מים תכסך?... מי יְספֵּר שחקים בחכמה ונִבלי שמים מי ישכיב?' ( לח 61, 22, 52, 82-92, 43, 73). זרם השאלות נועד להוכיח לאיוב שמהות המים והשליטה בהם הן בתחומו המובהק של ה‘, ושלו בלבד.
בשאלות משובצים מושגים מתחום הלידה: 'מי הוליד?... מבטן מי יצא?... מי ילדו?' (פסוקים 82-92) שמאותתים על כך שהיחס אל המים הוא כאל אורגניזם חי. התפיסה הזואולוגית של המים מתבטאת באופן המובהק ביותר בחלק המתייחס לים. ה‘ מטיח באיוב: 'איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה... ויסֶך בדלתַים ים בְּגיחו מֵרֶחם יֵצֵא. בְּשוּמי ענן לבֻשוֹ וערפל חתֻלתו. ואשבֹּר עליו חֻקי ואשים בריח ודלתים, ואֹמַר עד פה תבוא ולא תֹסיף ופֹא ישית בגאוֹן גליך' (פסוקים 4, 8-11).
השאלות מתייחסות אל 'ים' (’ים‘ ללא יידוע, כדרך השמות הפרטיים) כאל ישות חיה ואל בריאתה כאל לידה. הנאום אפילו מביא את קיצור תולדות חייה. ‘ים‘ הוא ענק שנולד כשה‘ יסד את הארץ. כשהוא הגיח מהרחם ה‘ טיפל בו במסירות והלביש אותו בחיתולי ענן וערפל, אך עד מהרה התברר שהרך הנולד הוא מרדן ותוקפן. כדי למנוע את הסכנה הצפויה ממנו ה‘ החליט להגביל את חופש תנועתו. הוא הציב לו גבולות, גער בו ולבסוף הפך אותו לאסיר עולם הכלוא מאחורי דלתות נעולות בבריח (פסוקים 8-11 וראו גם משלי ח 92; איוב ז 21).
הפרסוניפיקציה של הים עולה בקנה אחד עם התבטאויות שונות במקרא המתארות את המים כבעלי דחפים, רצונות, רגשות ויכולת פעולה עצמאית. המים מתוארים כבעלי דחף לבלוע חיים, רצון לכסות את הארץ, ורגשות גאוה, מרדנות ופחד. יש להם כוח. המים הומים כדרך בעלי החיים ונוהמים ככפירים (ישעיה ה 30; יז 12; נא 15; ירמיה ו 23; לא 35 ועוד), הם נעים ממקום למקום: נסים, נחפזים, עולים, יורדים, עוברים ושבים (ירמיה ה 22; יחזקאל מז 8; יונה ב 4; תהלים קד 7-8; קיד 3, 5; קהלת א 7 ועוד).
לאמונות הללו יש קונטציות מיתיות מובהקות, והן התפתחו בעקבות התבוננות בטבע. היושבים לחוף הים היו רגילים לראות את העליות והירידות הרצופות של פני המים שנוצרות בהשפעת הרוח. הם בוודאי שמו לב לכך שכאשר הגלים מתקרבים למים הרדודים של החוף הם מתחילים להתרומם לגובה רב ואז הם נשברים בקול שאון, מפזרים קצף לבן, נחלשים ונעלמים. לצופים בהתרחשות נדמה שגלי הים מסתערים בעוצמה על היבשה כדי להציפה ואז הם נדחפים לאחור על ידי כוח נעלם שמחליש אותם ומונע מהם להתקדם מעבר לקו מסוים.
במרכז האפוס הזה עומד מאבק אלים בין ה‘ לבין הים שמוצג כאויב זר, מר ואכזר. למיתוס על הולדת 'ים' שבספר איוב יש גישה יותר רכה. 'ים' איננו זר. בינו לבין אלהים המטפל בו מרגע הולדתו (כמו מילדת? אם? אב?) יש קשר דמוי קשר משפחתי. לאלהים יש יתרון מובנה על ים, ודי היה לו ב'אמירה' כדי לרסן את מרדנותו.
המיתוסים על ה‘ ו(ה)ים מבטאים את החרדה הקיומית של האדם מפני כוחות ההרס הטמונים בהוויה. מאבקו של האל בים ובעוזריו המפלצתיים הוא ביטוי מיתי, ציורי ודרמטי למאבק הנצחי בין הסדר לבין הכאוס. הנצחון האלוהי על הים מציל את הבריאה מפני הכוחות הקמים עליה לכלותה ומבטיח את המשך קיומה.
האנשה כזו של איתני הטבע מרמזת על תקופות קדם מונטטואיסטיות שבהן הייתה גם האלהה של תופעות טבע. מובן שזה מזכיר גם את הדרך שבה התבוננו היוונים על אותן תופעות.
השבמחק