וינייטת אגדות החורבן: על מה נבכה בזכרנו את ציון

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

פרנצ'סקו אייץ, החרבת בית המקדש בירושלים, 1867

לארכאולוגיה אין דעה. אחרי שהמדע שאינו מותנה בהשקפות מפענח ומתארך אותה היא הופכת עדות אילמת שאינה ניתנת להפרכה המספרת מה היה בעבר מסוים ותחום. למדים ממנה היכן ניצבה חומה ומתי נפרצה, מה אכלו לפנים מן החומה ומה ירו עליה מחוצה לה, מה בנו לתפארת האמונה באלוהי השמים והארץ ואלו פסילים משלו בה על עובדי כוכבים ומזלות. היא משקמת אינטלקטואלית עיי חרבות של היום ומקימה אותן בהפשטה אמינה בקריות של אתמול, אבל היא אינה שואלת עצמה על מה חרבה קריה, למה גלו יושביה. היא אומרת 'הייתה אש', אבל אינה מעידה מי ועל מה  הציתוה בלי אש. היא לא היסטוריה הנכתבת לעולם ביום בו היא יוצאת לאור ויותר משהיא מעידה על ה'אז' - היא חושפת את ה'עכשיו'. ההיסטוריה היא ארכיטקטורה של הזיכרון, וגם במיטבה, בשיא הגינותה, בשבועתה להיגמל מנטיות התולות הנחות ההופכות לעובדות - היא אינה יכולה להימלט מהיות יצירה של נרטיב המעצב את ההתייחסות של האדם אל עברו, ועל כן אל יומו, ועל כן גם על מחרו.

העניין של הארכאולוגיה הוא החורבן. העניין של ההגות ההיסטורית לגילוייה, היא הגלות. הארכאולוגיה היא "...בָּ֤אוּ גוֹיִ֨ם בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ טִ֭מְּאוּ אֶת הֵיכַ֣ל קָדְשֶׁ֑ךָ שָׂ֖מוּ אֶת יְרוּשָׁלִַ֣ם לְעִיִּֽים. ...שָׁפְכ֬וּ דָמָ֨ם כַּמַּ֗יִם סְֽבִ֮יב֤וֹת יְֽרוּשָׁלִָ֗ם וְאֵ֣ין קוֹבֵֽר" (תהלים ע"ט, א'-ג'). זה מה שקרה. אבל העניין של ההגות – ההיסטוריוסופית או הפדגוגית - הוא "...כִּי֩ הָעֵ֨ד הַעִדֹ֜תִי בַּאֲבֽוֹתֵיכֶ֗ם בְּיוֹם֩ הַעֲלוֹתִ֨י אוֹתָ֜ם מֵאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְעַד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַשְׁכֵּ֥ם וְהָעֵ֖ד לֵאמֹ֑ר, שִׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי. וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ ... וַיֵּ֣לְכ֔וּ אִ֕ישׁ בִּשְׁרִיר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וָאָבִ֨יא עֲלֵיהֶ֜ם אֶֽת כָּל דִּבְרֵ֧י הַבְּרִית הַזֹּ֛את אֲשֶׁר  צִוִּ֥יתִי לַעֲשׂ֖וֹת וְלֹ֥א עָשֽׂוּ" (ירמיהו י"א, ז', ח'). מה שקרה לא היה קורה אילו שימרו היהודים את הברית, " .... אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת אֲבֽוֹתֵיכֶ֡ם בְּי֣וֹם הוֹצִיאִֽי אוֹתָ֣ם מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֩ מִכּ֨וּר הַבַּרְזֶ֜ל לֵאמֹ֗ר, שִׁמְע֤וּ בְקוֹלִי֙ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אוֹתָ֔ם כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר אֲצַוֶּ֖ה אֶתְכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים" ( שם, ד'). " בָּ֤אוּ גוֹיִ֨ם בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ" מפני שלא צייתו ל "שִׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי". גם משורר התלים גם ירמיהו אומרים ממרי ליבם, בשינוי סגנוני קל, " שְׁפֹ֣ךְ חֲמָתְךָ֗ עַל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּךָ וְעַל֙ מִשְׁפָּח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּשִׁמְךָ֖ לֹ֣א קָרָ֑אוּ כִּֽי־אָכְל֣וּ אֶֽת יַעֲקֹ֗ב וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ וְאֶת־נָוֵ֖הוּ הֵשַֽׁמּוּ" (ירמיהו י', כ"ה , תהלים ע"ט,ו'-ז'). הם אינם פוטרים את אויבי ישראל מן האחריות הכבדה לתאוות כיליון ישראל, שדבר אין לה עם זעמו של ה' כביכול על בניו שהפרו בריתו. "וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ" לתאבון. משנאה שאינה תלויה בדבר, ואם היא תלויה, בדבר מומצא היא תלויה. גם זה חלק מארכיטקטורת הזיכרון.

 אבל עדיין ההבדל הגדול בין הארכיאולוגיה לבין ההיסטוריה הוא שההיסטוריה תובעת אחריות. היא לא מסתפקת ב"חרבה ירושלים". היא שואלת "על מה חרבה ירושלים". הנבואה, התשתית המוסרית שבענף ההיסטוריוסופיה, משיבה "עַל־עָזְבָם֙ אֶת־תּ֣וֹרָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִפְנֵיהֶ֑ם וְלֹא־שָׁמְע֥וּ בְקוֹלִ֖י וְלֹא־הָ֥לְכוּ בָֽהּ.... לָכֵ֗ן ... וַהֲפִֽצוֹתִים֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ הֵ֖מָּה וַֽאֲבוֹתָ֑ם וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַֽחֲרֵיהֶם֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י אוֹתָֽם" (ירמיהו ט',י"ב-ט"ו). הסיפור של החורבן הוא הסיפור של הגולה. והסיפור של הגולה הוא סיפור של אלפיים שנות תשובה, לא אלפיים שנות אבלות על החורבן, אלפיים שנות תיקון השבר שהביא לחורבן - עַל־עָזְבָם֙ אֶת־תּ֣וֹרָתִ֔י. בספר 'האמונות והדעות' כותב הרב סעדיה גאון  (מאמר ח') ," אומר עתה, כבר ידענו שאם לא תשלם תשובתנו נעמוד עד השלמת הקץ, ואם ישלם הקץ קודם שנשוב - לא יתכן שתהיה הישועה ואנחנו חוטאים, שהוא הגלנו מפני חטאינו, וכאשר ארך גלותינו ולא שבנו, ישיבנו קודם שנתקן? יהיה זה בשווא".  ההיגיון הצרוף מחייב להבין ולהפנים כי גולה מחמת "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אין לה תשועה אלא עד ש 'תשלם תשובתנו'.... לא יתכן שתהיה הישועה - ואנחנו חוטאים', כלומר בעודנו חוטאים! לא ה' צריך לשוב מחרון אפו, עמו צריך לשוב מחטאו, לא המרידה בגלות תביא ישועה אלא תיקון המידות הערכיות והמוסריות, הוא התנאי לישועה.

 הרב סעדיה גאון מביע ספק ביכולת - ואולי אף ברצון - העם הגולה ללמוד מעצמו את הלקח ולשוב בתשובה והוא תולה במסורת אבותיו ורבותיו שראו בגולה הרודפת, המייסרת, המנשלת, העושה גלויות עוד ועוד לגולה, הממיתה, מין 'מאיץ תשובה' טראגי " אבל קדמונינו קבלו, שתקראנה אותנו צרות רבות ורעות, שנבחר בעבורם התשובה, ונהיה ראויים להיגאל. והוא מה שאמרו, אם ישראל עושין תשובה נגאלין,- ואם לאו, הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך, שגזרותיו קשות כהמן, והם עושין תשובה ונגאלין". אילו בא רב סעדיה גאון אלף שנה אחרי ימי חייו, (הוא נפטר  בשנת 942 לספירה), לא היה אומר המן הרשע בלבד, אלא מונה את האינקוויזיציה ואת גזירות ת"ח וט"ת, ואת הפוגרומים ואת ה'אומשלאגפלאץ' כראיה שהרשעה - אף על פי שהיא רשעה מעצמה – היא כאן כדי לעורר את העם סרבן התשובה, לשוב בעל כורחו לעולם המידות שיזכהו לשוב לארצו ולבנות את עירו מחורבותיה. שיבה לפני תשובה, היא שיבת שווא. גולה פעורה תוסיף להמתין לו תמיד.

שונה "על מה חרבה ירושלים". המדרשי. גם בעיניו סיפור החורבן הוא סיפור הגולה. על מה באה? על אבדן האחריות, על עיוורון. על כניעה לסערת רוחות – אנושית וצודקת אולי לגופה - שלא הניחה לתבונה לרסן אותה. שלושה סיפורי חורבן מספרת הגמרא  במסכת גיטין נ"ה, ב', באריכות, ובשפה הארמית למען ירוצו הסיפורים האלה בקרב כל הציבור שלא היטיב לשמוע עברית.

 הסיפור האחד הוא "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" הסיפור השני "אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא" על תרנגול ותרנגולת חרב הר מלך מלכי המלכים. והשלישי הוא " אשקא דריספק חרוב ביתר", בשל דופן של עגלת נשים חרבה ביתר. בראש  כל אחד מסיפורי החורבן האלה כותבת הגמרא  אותו פסוק, " אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מְפַחֵ֣ד תָּמִ֑יד וּמַקְשֶׁ֥ה לִ֝בּ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה" (משלי כ"ח, י"ד). אשרי מפחד, לא אשרי פוחד. פוחד הוא משקל קל. מפחד בינוני. אדם פוחד ממה שמולו, ה'מפחד' מכניס לליבו מידה של פחד מפני מה שעלול לבא עליו בעתיד. משל למה הדבר דומה, אדם עומד מול הארי - הוא פוחד. אדם נמנע מלהסיר גדרות מפחד שמא אין לו מעתה הגנה מפני כל ארי, אפילו עינו אינה רואה ארי. שלושת הסיפורים השונים מטילים על האדם שלא הרחיק לראות מעבר למידי את האחריות לחורבן. 

סיפור 'קמצא ובר קמצא', פותח באיוולת של נער ,שמעיה, שנקרא כן כי כל תפקידו בחייו הצטמצם בחובה לשמוע לקול אדוניו, שמסר  בשגגה תמימה הזמנה לסעודה  שנועדה לידיד אדונו, קמצא, לשונאו בר קמצא. זוטה! מעתה ארעה שרשרת של אירועים. בר קמצא בא. אפשר סבר בתומו כי הוזמן מפני ששונאו רצה לפייסו. המסיבה הייתה שופעת ורבת משתתפים. ישבו בה נגידי העיר וחכמיה, כל שדרת חכמי ישראל שבירושלים. משהבחין המזמין כביכול באורח הלא קרוא, התפרץ ב "קום פוק"! בגסות, קבל עם ועדה. בר קמצא הנדהם עמד על נפש כבודו, " הואיל ואתאי - שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא", מאחר שבאתי כמתפייס, אל תגרשני מן הסעודה בבושת פנים, אשלם לך דמי מה שאכלתי ושתיתי. " אמר ליה: לא! יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! אמר ליה לא! נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה", תפס אותו בבגדו בידיו הערומות והשליך אותו אל מחוץ לטרקלין סעודתו. עמד  בר קמצא הנכלם לעיני חכמי ישראל  ואמר בליבו,  " הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מיניה  קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי", כיון שחכמי ישראל ראו בחרפתי ולא קמו למחות משמע נוח להם בקלוני! מעתה אין לי אלא להיפרע מהם ומכל הסרים לחוכמתם, אלך ואמסור אותם למלוכה כמורדים! כן עשה. 

המלך לא האמין למוסר ותבע הוכחה. בר קמצא היצירתי המציא אותה בעורמה בדמות עגלה משולשת, בת שלוש.  ישלחנה הקיסר  לכוהנים, אם יקריבו אותה קרבן בבית הבחירה תהיה בכך הוכחה ניצחת כי היהודים מתפללים לאלוהיהם בבית מקדשם לשלומו של הקיסר. אבל אם יימנעו מהקרב לשם הקיסר, יהיו היהודים כמודים בפיהם כי מורדים הם. הלך בר קמצא והטיל מום בעגלה האומללה, ואת גדולי ישראל הטיל לדילמה. היו שהבינו כי במקרה הנדון, חסר התקדים בעבר ולכל עתיד, יש לראות בהקרבה אסורה פיקוח נפש. הם היו 'מפחדים תמיד' מפני מה שקיסר עוין עלול להביא על נתיניו הישראלים אם ישיבו מתתו ריקם. אבל גדול שבחבורה, רבי זכריה בן אבקולס, סרב להיות כ'מפחד', ואסר את העגלה שמא יילמדו מן ההיתר החד פעמי כי "בעלי מומין קריבין לגבי מזבח"! תמיד! יותר שהיה 'מפחד' מפני תגובתו המטורפת של הקיסר, 'פחד' מפני ביטול דין תורה. חבריו הזהירו אותו כי בר קמצא לא ירתע ממסור לקיסר כי העגלה לא הוקרבה. אם כן, אמרו החכמים שלא עמד להם כוחם לדחות דברי רבם, ,ראוי לנו להמיתו לבר קמצא, ולא יהיה מי שיעיד בפני הקיסר כי ביזו את קרבנו. רבי זכריה בן אבקילס ראה גם בזה איסור דאורייתא, ואמר, " יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג"! פרצה מעין זו תמוטט את בניין ההלכה כולו, ובנוסף, הרגיע את חבריו, אמר כי הוא מאמין כי גם בר קמצא הנעלב לא יהין להביא אסון על אחיו.

 אבל בר קמצא לא נסוג אל מתחם הגבולות האחרונים והסגיר לקיסר לא את המורדים בו, את מי שלא מחו על עלבונו האישי. הבלתי נמנע שיכול היה להימנע אילו שעו חכמים ל" אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מְפַחֵ֣ד תָּמִ֑יד" הביא עליהם ועל ישראל את מחציתו האחרונה של הפסוק "וּמַקְשֶׁ֥ה לִ֝בּ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה"- החורבן, הקטל המזוויע של יהודי אותו דור. לימים, אמר על כך רבי יוחנן שסבר בליבו כי ראוי היה שחכמי ישראל ימחו בסעודה על עלבונו של בר קמצא, ואם לא מחו, ראוי היה להקריב את הקרבן האסור משום פיקוח נפש, ושאם לא הוקרב ראוי היה להמית את בר קמצא לבל ימיט אסון על כלל ישראל, אמר, " ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". זה הסיפור. גולןה באשמת  הנהגה שלא הרחיקה לראות, הנהגה שבחרה לפתור דילמת 'חיים במצווה הבאה בעברה', במוות במצווה הבאה במצווה, הנהגה שפייסה את עצמה באמונתה ומנעה עצמה מהבן ששנאת שווא אינה ניתנת לפיוס. 

בסיפור התלמודי הזה הגלות היא עונשו של משבר מנהיגותי, של תעתועים יצריים בקרב אומה שבוייה, שעשיריה סועדים את ליבם בחיבוק חכמיה, ואלה סמכותם המוסרית אינה עומדת להם לרסן את ההתפרצות האנוכית של השוע גס הרוח מפני שהם נהנים מסעודתו, ובעיקר של הכרעות קיומיות המתעלמות מלהבה המושחז של המציאות כמות שהיא, מפני שהם כבר לא רואים את המציאות, ואינם מסוגלים אפילו להתפחד מפניה. הגולה היא הערובה האחת לקיומו של עם שעיוורון מנהיגיו מביאים עליו חורבן.

 דומה, אם כי שונה הוא הסיפור בתרנגולת ובתרנגול. מנהג היה בישראל להוליך לרגלי חתן וכלה תרנגול מעין סמל לווירליות, ועמו תרנגולת, סמל לפריון שופע, המחשה של ברכת משמחי חתן וכלה לפרי בטן. חיילי רומי שעברו במחלקה סמוך לשמחה, בעטו בסוליה מסומרת במנהג הלאומי ההוא, וחטפו בבוטות את העופות  ושחטו אותן. " נפלו בני טור מלכא עלייהו, ומחונהו" (שם נ"ז). בחורי ישראל ראו בפגיעה במנהג בזיון בלתי נסבל, וקמו והיכו בחיילי רומי. אלה לא אחרו להודיע לקיסר כי היהודים מרדו בו, והבלתי נמנע שיכול היה להימנע בריסון ובאיפוק, אירע, והחורבן היה על ישראל. בסיפור הזה הגלות אינה פרי כשל מנהיגותי, אלא פרי דבקות בפולקלור לאומי שהועלה לדרגה של כבוד לאומי, בידי סומים מראות לאן מוליכה קנאות לא מבוקרת את גורל קיומה של אומה. 

הסיפור שלישי, אשקא דריספאק , בשל דופן כירכרת נסיכה נוכרית, חרבה ביתר ונשפך במים דם בניה ובנותיה דומה בעיקרו לקודמו.  מנהג היה בידי ישראל שעם לדת בן שתלו ארז, ועם לידת בת שיטה, והמתינו בצמיחה עד ליום בו באו האיש  או האישה בברית הנשואים ואז כרתו את העץ ועשו ממנו עמודי חופה. " יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספקיום",יום אחד חלפה כירכרת בת  הקיסר ומשום מה נתפרקה דופנה של אותה עגלה. עמדו מלוויה וכרתו אחד העצים המיועדים, להתקין דופן חדשה לעגלה.  ושוב, "אתו נפול עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי"! התנפלו בחורים שראו בביזוי מנהג ישראל לשם תפארת נסיכה נוכרייה עילה לתגובה אלימה. הם התעלמו מ "אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מְפַחֵ֣ד תָּמִ֑יד",  וביתר - חורבנה וחלליה - נכנסו לדברי ימי ישראל. ההגנה בכל מחיר על עץ סימבולי, הייתה למעשה של גדיעת אומה.

אפשר לראות בשלושת הסיפורים השונים סיפור אחד. בשלושתם מוסברת המציאות הבלתי מתקבלת  על הדעת של גלות, כתוצאה בלתי נמנעת של בוגדנות כפולה. בגידת אומות העולם באנושיות ובגידת ישראל בערך האחריות הלאומית. הבגידה באנושיות הופכת את הגולה על מאפייניה האכזריים כתופת ערוכה מוכנה תמיד. האחריות הלאומית מחייבת להכיר בקיומה. היא בלתי נמנעת אם הנהגה ואומה אינן יודעות להיות אחראיות לעתיד, אם הן תוססות הווה, אם הן חומדות את המידי, אם הן מגינות על כוח שאין להם וסומכות על עצמן כאילו אין זולתם בזירה העולמית. הנבואה מספרת את סיפור הגולה כסיפור של שיבת ציון אחרי תשובת ישראל. האגדה מספרת את סיפור הגולה כסיפור של שיבת ציון אחרי שובה של האחריות לעתידה של ציון. " עַ֥ל נַהֲר֨וֹת׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן " (תהלים קל"ז,א'), בזכרנו לא את ציון בבניינה, בכינו על מה עוללנו, ובכייה זאת היא ראשיתה של שיבת ציון בתשובה.

ערב תשעה באב התשע"ז