׳אחים הפכים׳ ספר ילדים על יעקב ועשיו

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על ספר הילדים של שרון גבעוני, אחים הפכים (הוצאת סער, תל אביב 2017)

סיפורי המקרא שונים מאד מספרות הילדים הקלאסית בת זמננו. לשונם עתיקה, סגנונם בלתי מוכר לילדים, והם עמוסים מושגים אמוניים ותרבותיים הזרים להם לחלוטין. ואף על פי כן מן הראוי לקרבם  לילדים, וכבר מן הגיל הרך. מדוע? משום שעליהם מושתתת הזהות התרבותית של עם ישראל לדורותיו, משום שהם הפכו למיתוסים מכוננים בתרבות המערבית, ומשום שידוע שלאגדות ולסיפורי קדומים יש תרומה חשובה לחינוך האדם. הם תורמים להגברת מודעות הילדים לרגשותיהם, לפיתוח ערכיהם ולהעמקת הבנתם את העולם. דרך הדמויות וקורותיהן לומדים הילדים להתמודד עם פחדים, יצרים ורגשות. הם נחשפים לתופעות כמו נאמנות, גבורה, קנאה, תחרות, אהבה, מסירות וכדומה, מזדהים עם הגיבורים ושמחים כשהם נחלצים מתלאותיהם ומתפייסים זה עם זה. 

הגיל הרך הוא חלון הזדמנויות מיוחד לחינוך האדם, כפי שכבר אמר אלישע בן אבויה: ׳הלומד ילד למה הוא דומה? – לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? – לדיו הכתובה על נייר מחוק׳ (משנה אבות ד, כ).

כדי שהמפגש של הילדים עם סיפורי המקרא יהיה מוצלח ותתפתח בקרבם זיקה נפשית חיובית כלפיהם יש לברור בקפדנות את התכנים ולשקול מה מתאים ומה אינו מתאים לגיל הרך. למשל, סיפור קין והבל וסיפור העקידה אינם מומלצים לבני הגיל הזה. 

מדפי הספרים עמוסים לעייפה בעיבודים של סיפורי המקרא לילדים. יש הצמודים לטקסט המקראי ויש המוסיפים עליו כיד הדמיון הטובה עליהם. ידוע במיוחד הוא התנ״ך בחרוזים של אפרים סידון ("בראשית", "שמות, במדבר, דברים", "יהושע, שופטים", "מגילת אסתר"), שראה אור בהוצאת עם עובד. לעושר הזה מצטרף עתה ספרה החדש של שרון גבעוני, אחים הפכים, המספר בחרוזים את סיפור התאומים יעקב ועשיו. 

׳אחים הפכים׳ הוא ספר הילדים השני של גבעוני, מורה לתנ״ך ולספרות בעלת תואר שני בספרות חז״ל. ספרה הראשון, ׳הקסם הקטן של איתן׳, נועד לסייע לילדים להתמודד עם חרדותיהם דרך הזדהות עם הגיבור שמוצא דרכים להתמודד עם פחדיו. 

בספר ׳אחים הפכים׳ מספרת גבעוני את סיפור יעקב ועשיו עוד בטרם נולדו (!), משלב נישואי הוריהם, יצחק ורבקה, ועד שלב התפייסותם המלאה אחרי מות אביהם יצחק. גבעוני טווה את העלילה ביד בוטחת ומנסחת את דבריה בשורות שיר קצרות ומחורזות. לשונה עכשווית קולחת ופשוטה, אך פה ושם היא משבצת בה מילים וצירופי לשון מקראיים המקנים לה נופך אקזוטי-משהו: בגדי חמודות, ראשית אוני, משפט הבכורה ועוד. האיורים הנאים של דיאנה שמעון מייצרים אווירה כמו-תנ״כית - נוף מדברי, אוהלים, עדרי צאן וגמלים - והם מסייעים לילדים לעקוב אחרי העלילה. 

הדגש בספר הוא על היחסים בתוך המשפחה: היחסים בין ההורים לבין עצמם, היחסים בין ההורים לבניהם,  והיחסים בין האחים התאומים. בין יצחק לרבקה שוררת אהבה גדולה. על אושרם העיבה העובדה שעת ארוכה הם לא זכו לבנים, וכשנודע ליצחק על הריונה של אשתו האהובה לא היה מאושר ממנו בעולם ׳הוא חיבק את רבקה, רקד ושר׳. הריונה של רבקה לא היה פשוט כי הבנים התרוצצו בקרבה, וכבר בהריון התבררו ההפכים שבאישיותם. האחד הגיב בהתרגשות כשאמו רבקה קראה בספרים, והאחר - כשהיא טעמה מנזיד העדשים. משנולדו היה יעקב ׳הילד של אמא׳ ועשיו ׳הילד של אבא׳. ׳עשו איש יודע-ציד, איש-שדה / ועל כך יצחק אביו גאה ומודה. / יעקב איש תם, יושב אהלים, / עם אמא רבקה מבשל תבשילים׳. יעקב מקנא באהבת אביו לעשיו, ועשיו מקנא באהבת אמו ליעקב. גבעוני קושרת את הסיפור לחיי הילדים בני זמננו. להתנהגותו של עשיו, למשל, היא מציעה הסבר אופנתי: ׳לעשו קשיי קשב וריכוז, אומרים שיש לו קוצים בעכוז׳…

כמורה ומחנכת גבעוני מעוררת בספר דילמות שמזמינות את הילדים לחשוב. למשל, איזו צוואה עדיפה: כזאת שמחלקת את הרכוש שווה בשווה בין הבנים או כזאת שהיא לפי משפט הבכורה. ׳תמיד טוב שרק אחד מנהל / והצעיר מזה לא צריך להבהל׳.

את הסצינה הדרמטית של מכירת הבכורה לעשיו תמורת נזיד העדשים מתארת גבעוני בלי ליפות את התנהגותו של יעקב מבחינה מוסרית. להפך, יש לה ביקורת עליה. ׳גם אם לא נעים לנהוג בסחטנות / מבין יעקב שנקרתה לו הזדמנות׳. 

יעקב ברח לחרן הרחוקה ו׳בינתים ההורים עם רגשות אשם. רבקה מתגעגעת, הלבין שערה, / יעקב כה רחוק, גדול צערה׳. ׳אך מאז שבנה האהוב רחוק, / לעשו מעז - יצא מתוק, / כי הוא ואמו ממש התקרבו / ולבלות יחדו מאד אהבו׳. כך היו לו עם אמא ׳יחסים נהדרים׳. ההשלמה בין רבקה לעשיו אינה מהמקרא כמובן. עשיו חי בארץ שעיר אך דאג לבקר את מולידיו הקשישים. ׳הוא סעד את הוריו - את שניהם, / הצטיין ללא ספק בכיבוד אב ואם׳. 

בינתיים תקפו את יעקב המצוי בחרן ׳יסורי המצפון׳. ׳רגשות חרטה חזרו והעיקו׳. הוא הבין שטעה והחליט להתנצל בפני אחיו. ואז נפגשו שני האחים ׳התחברו ארכות שני האחים / אחים הפכים עומדים ובוכים׳. ויעקב סיפר לאחיו עשיו: ׳קוראים לי ישראל, צריך להתרגל, / כי אני כבר איש - ישר כמו סרגל׳. ועשיו סיפר ליעקב ׳אתה קורא ולומד בכל זמן ומצב, / תמיד היית חכם ונבון, / נצלת כסילותו של בעל תאבון…׳. ואז האחים הביטו זה בזה ופרצו בצחוק. 

על ערש הדוי שלו יצחק נשא דברים. ׳בעוד האחים מחבקים אותו׳. הוא הפציר בהם לא לשפוך דם, והתנצל ׳אם טעיתי כאב, אני מצטער, / אך מאחריות לעתידכם לא אתנער. / למדו את בניכם אחוה ורעות, / המנעו מקנאה, דחו הרשעות. תנו כבוד לכל נפש חיה / ואנא מכם, הזהרו מאפליה. / למדו צאצאיכם לשתף פעולה׳. והסיפור מסתיים בכך שבשמים הקשת בענן נראתה ויעקב ענה לאחיו הבכור ׳זו העת להחליט ועלינו לבחור, / אם לשמור טינה לנצח נצחים / או לקבל זה את זה כאחים הפכים׳. 

גבעוני מציפה בספר את נושא האפליה במשפחה, את הקנאה, את התחרות, את החרטה ואת הסליחה. בחיי הגיבורים יש אמנם קשיים ובעיות, אך הסוף הוא טוב. יש חרטה על הרע, פיוס ואהבה. הספר שופע אופטימיות. הדמויות בעלילה הן דמויות מתפתחות ומשתנות, שמפיקות לקחים מארועי חייהן וחותרות לטוב.

הספר שלפנינו נועד לתרום לבניית עולמו המוסרי של הילד ולחדד את כושר השיפוט הערכי שלו. 

גבעוני ממלאת את הפערים שבסיפור המקראי מפרי דמיונה היוצר, ובכך מתרחקת בהכרח מהסיפור המקראי. ׳הסכנה׳ הטמונה בכך היא שכאשר יגדלו הילדים וילמדו מהמקור המקראי את קורותיהם של הגיבורים: יצחק ורבקה ויעקב ועשיו הם יופתעו לגלות עד כמה רחוק הוא ממדרשו החינוכי והנעים  בספר ׳אחים הפכים׳.