הגדה ייחודית לפסח: הגדת בוסידן

מה נשתנה, הגדת בוסידן

האמן הנודע יעקב בוסידן, יצר בסדנתו שבהרי ירושלים הגדה מונומנטלית לפסח, ׳הגדת בוסידן׳ שמה, שזכתה להערכה עמוקה של קהיליית האמנות בכלל וקהיליית האמנות היהודית בפרט. ההגדה היא סדרה של הדפסים אוריגינליים המלווים את הטקסט האינטגרלי של ההגדה, המופיע באותיות דפוס שיעקב בוסידן עיצב במיוחד ליצירה זו. הגופנים המיוחדים מנסים לקשור את המזג הייחודי של האות האשכנזית המרובעת עם זו הספרדית התלויה. העבודה התבצעה בסדנתו של האמן במשך תשע שנים. תמונות מההגדה הייחודית הזאת מלוות את דברי המבוא האקספרסיוניסטי שכתב לה המשורר והסופר, יצחק מאיר.

יעקב בוסידן

יצחק מאיר, בשער הגדת בוסידן

ההגדה מהלכת וכל משארות הצלילים והמילים, הגעגועים והתקוות, התוגות והשמחות שדברי הימים  שיירו אחריהם צרורים בשלמותיה על כתפיה, וחוזרת אל המקומות בהם היא יוצרת את שהיא מספרת. היא  לבטח, נעלה מכל ספק, סיפור של מה שהיה, אבל מה שהיה הוא מה שסיפרה. היא איננה כתיבה תמה רבת השראה של ההיסטוריה. היא ההיסטוריה. לולי הייתה - לא היינו עבדים במצרים, ולא עלתה שוועתנו אל האלוהים, והוא לא היה שומע  נאקותינו, ולא היה זוכר את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב, ולא היה רואה אותנו, ולא היה יודע את עונינו, ואנחנו לא היינו נוצרים עצמנו משמוע אל משה כי לא היינו יודעים מה היא רוב עבודה ומה הוא קוצר רוח.

קדש, הגדת בוסידן

 היא מכניעה את היוהרה השתלטנית שסימאה עיני מלכים מראות כי תקווה זוקפת שידרת מדוכאים וכיסופים לחירות עזים מן המוות הזוחל בין עבדים הנופלים שדודים בעבודת פרך בעשר מכות שהיא מנחיתה על המעתירה באומות, ולולי היא לא רק שלא היינו יודעים כי היאור הוכה והחושך כיסה ארץ אלא לא היה יאור, וחשכה לא הייתה מתעבה עד שמשו אותה בידיים, ובעולם לא היו בכורות העולים ראשונה על כס מלכויות השמד משלמים בחייהם על העוון הנורא מכל, על השעבוד, על שוד החופש מן האדם שנברא חופשי לשאת את צלם אלוהיו בעולם. 

במשארות דברי ימי האדם הצרורות בשלמותיה על שכמה, חוזרת ההגדה אל המדבר ובוקעת את הים  המכסה על התהום הרובצת בין הדיכוי והייאוש לבין הקוממיות והתוחלת, בין הכניעה המנוונת לבין הרפתקת התושייה המאתגרת, בין הציות העיוור לבין הבחירה המוארת, בין גולה שאינה יודעת עוד מאין היא באה לבין גאולה המעזה לחפש לאן היא הולכת, בין האפר העושה לבנים לסוהר וכלא, לבין האדמה העושה גנות למלכים. והיא שרה. מה שגואה בה- גואה בים שבקעה. מה שהיא הצילה מבין החומות שסגרו עליה באלפי שנות לחץ ומצוק, היא מצילה בין חומות המים מימינה ומשמאלה. היא מביאה מרחוק את האלוהים שמצאה בשמים הפרושים אלפי שנות נדודים מעל ליערות חורשי מורא ולעמקים זרועי אימה, מעל לצוקים המצילים מערות מנוסה, ולחולות בהם לוהטים מרדפים, מעל לערים ולכפרים בהם בוערים בלילות נרות להאיר דפי חוכמה וחקרי אמת, מעל לסמטאות בהן חולמים משוררים את המרחבים הפתוחים, מעל לאיים החבויים במסתורים בהם הומה אהבה בחגווי סלעי חוף, אל שפת הים שנבקע ושרה לו " זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ". ומשם היא הולכת  אל ההר החרד כולו חרדה גדולה ברדת עליו " אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹהֶ֑֔יךָ" באש, ועם כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ ולֹ֖֥א תִּרְצָֽ֖ח,ולֹ֣֖א תִּנְאָֽ֑ף, ולֹ֣֖א תִּגְנֹֽ֔ב, ולֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר ולֹ֥א תַחְמֹ֖ד היא רואה את הקולות ואת הברקים ומבוהלת היא נעה ועומדת מרחוק ארבעים שנה במדבר, ולוחות ושברי לוחות  הולכים בראשה בדרך העולה מקצה העולם ועד קצהו, כל הימים, עד עצם היום הזה, לוחות ושברי לוחות.

ארבעה בנים, הגדת בוסידן

היא לא המציאה דבר. היא לא בדתה מליבה. היא יצרה מה שהיה ומה שהיה הוא מה שיצרה והכל אמת לאמיתה, ואין חקר למופלא היוצר מן המחר את התמול, היוצר מיום אל יום את המחר. 

כהגדה כן האמן. הוא לא המאייר הגדול של המצוי. הוא עושה אותו, בקו ובצבע, הוא בורא אותו במכחול ובלהב סכין ובחודו של חרט, באש ובמים, בבד ובנחושת, בעץ ובברזל, וברוח. הוא לא מביט בנופים ומעתיק אותם מן המרחב אל הלוח, בדמות - וכולא אותה כמות שהיא בתוך המסגרת. כל נוף שהוא מצייר הוא נוף בראשית. כל דמות שהוא מפסל היא בריאה חדשה. כל כד שהוא מכייר הוא יש מאין כמוהו עוד. ואם הוא הולך- כמו שיעקב בוסידן הולך- אל ההגדה ההולכת אל התמול ושבה ממנו עם תמול שהיא חידשה, כן הוא בורא אותה, את ההגדה, בצלמו כדמותו, ומשברא אותה הוא שב איתה אל המקומות שהיא בוראת כשהיא מרבה לספר אותם כל אותו הלילה. זה מורכב. ההגדה צרה את סיפורה, ובא יעקב בוסידן וצר אותה ואיתה את מה שהיא מספרת, ומה שהיה והיה להגדה - הוא מעתה מה שהיה והיה להגדת בוסידן - ובוסידן עצמו אולי לא יודע, ואם הוא יודע הוא אולי לא מודה, ואם הוא מודה הוא אולי אנוס להכחיש מה שהוא מודה בו, כי יעקב  בוסידן, ככל אומן, לא מסיים לעולם ליצור את מה שהוא יוצר. אפילו היצירה מונחת לפניו שנים, הוא עדיין במו יצירתה ומשתצא לאור, היא תשוב לדחוק בו לשוב וליילד אותה עוד ועוד, מפני שיצירה אינה תמה, ואפילו יוצרה כבר עלה במעלות אל בוראו, היא אינה פוסקת מצור את עצמה, אינה פוסקת לברוא את המציאות שהיא כבר בראה, והיא מתחדשת והולכת עם כל פעימות הזמן שאין מלבדו יציר נוצר שאינו תם לעולם. 

ההגדה מהלכת מהכא למצרים וממצרים להכא אבל כשיעקב בוסידן מתלווה אליה, היא מהלכת עד בריאת העולם. העולם של בוסידן. זה עולם שנברא מתוך מאורות שבורים וקרעי כוכבים, מעל לתהום של חושך ההוגה צללים ויודע בדעתו כי יש כחול שעדיין איננו תכלת וגם הוא מרחף על המים המשתקפים בו ממעמקיהם. זה עולם שנברא מתוך אותיות החוברות יחדיו לבראשית. הן לא כותבות 'בראשית'. הן לא מנוקדות 'בראשית'. הן לא נקראות 'בראשית'. אין מתחתיהן טעמים של 'בראשית'. הן הבראשית עצמה. יכתבו אותה. יקראו אותה. ינקדו אותה. ינגנו אותה בטעמים. כך יחוגו את חגה. כך בורא אותה בוסידן לפני שהיא נכתבת ונקראת ומתנגנת. כך הוא בורא את צבעה. לא 'בראשית ברא', אלא 'בראשית' שנבראה בראשית הבריאה. 'בראשית' נבראה לפני שנבראה הבראשית של השעבוד במצרים, הבראשית של השוועה, הבראשית של מה ששמע אלוהים וידע, והציל את החירות מידי מלתעות עריצים כבדי לב ההופכים בני אדם למשאב, הבראשית שדרכה קשת בענן לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י, השמים, וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ, האדם, כי מבול של רעה, מאיים, רותח, לא ישחת עוד לעולם כל בשר. בקשת הצבעים הזאת טבל בוסידן את מכחוליו ועשה בהם שער להגדה שהלכה אצל חשרת ענני מצרים הקודרים והשביעה את האלוהים שם כי כבר בראשית הוא כרת ברית, ועכשיו אין חזון עוד מותר לחכות למועד, אלא מוכרח הוא לבא מדין השבועה מיד וכעת.

 ועוד זאת עשה יעקב בוסידן בלוותו את ההגדה שהלכה עימו ממצרים שם אמרה היא להלוך,  לבראשית בה, אמר הוא, התחיל העולם. הוא הוליך אותה לחבוק את אם כל חי שנשאה ברחמה את האדם. אין עולם בלי אדם, אמר. אין שמים מעל בלי אדם מתחת, הוא אמר. גם תופת אין בלי אדם. אין מצרים בלי אדם. אין רודן בלי אדם. אין גואל בלי אדם.  אין דמעה בלי אדם. אין רינה בלי אדם. אין 'היום אתם יוצאים', אין 'היום אתם חונים', אין 'היום אתם עומדים' אין היום בלי אדם שום הר, כי אין דין בלי אדם ואין חטא בלי אדם ואין טוב ואין רע וחלום ויקיצה, ואין כלום אפילו לא תפילה. והוא נוטל את האדמה החרסית ממנה בא האדם ובורא בצבעה האדמדם את רחמה של אם כל איש הנושאת בקרבה את עובר- כל - עובר שיהיה בעולם, וייצא ויהיה -אם איש או אישה , אם צדיק אם נבל, אם ברוך אם אומלל, עם עבד אם מלך, אם שפל נרצע אם בן חורין, אדם, אחד אדם מאדם ומאדמה, אחד אדם מאדם ומדם.

מעתה, בשער ההגדה מספרים בריאת העולם ובריאת האדם להגדה החוזרת ממצרים כדי לספר אותה, כי מצרים איננה התחלה, אלא המשך, כי כל שנברא בה כבר נברא בראשית, המאורות המנופצים, השמים הסדוקים, החשכה החשוכה שיש בה צללים חשוכים, מה שדומה עין לא יודעת לראות ודעת לא כשרה להגות, צל חתוך, מצוין, ניכר, בתוך חשכה שאין  שום חשכה יכולה להסתמן בה כחתוכה, כמצוינת, כניכרת, ואף על פי שאין שני מיני שחור במציאות בה כל קרני המאורות מושבים אל בורא מאורי כל המאורות והשחור הוא מוחלט - בוסידן בורא בתוכו שחור מוחלט שאיננו ניכר אלא מפני שביסודו, בליבו, הוא צל. אין לו צבע. לא גוני שחור, לא זוממי אפור. הוא שחור של תהום שאין לו צבע, ובו נברא צל שאין לו צבע, ושחור מוחלט בשחור מוחלט כרוכים זה בזה ופרודים זה מזה  והם הם שבאו כאחד מצרימה לא מתוך המכה שהכתה את מצרים אלא המכה באה למצרים מתוך התהום ממנו עלה העולם ועלו עמו צללי התהום וכל הרוצה לראותם עין בעין, אל יעצור במצרים, אלא יהלוך עוד ועוד עד לבריאת העולם.

גם האדם המצרי שהכה איש עברי לא היה האדם שנולד במצרים, וגם  האדם שלא יכול היה לכבוש עלבונו כאדם, ואמר 'רשע למה תכה את רעך' לא היה האדם שנולד במצרים. גם האדם שלא מצא בליבו מבוא להבין כי כל אדם הוא אדם ופחד מן הזר עד כדי הכותו נפש, ונטל את כבודו עד כדי נטילת הנשמה, ועשה אדונים ועבדים, וגבירות ואמות, ורמים ושפלים, וגאיוניות ושפחות, ובנה מקדשים לרוחות ולמזלות וכרה כוכים לאנוסי קללות ואלות, ופאר עד בלי די ארמונות ניצבים  וביזה סככות נופלות עלובות, ודימה להמליך על שועים אלוהים המכים בשוטים עניים אזוקים  ורוצים מנחות וקרבן וגומלים לעובדיהם בהתרת חבלים ובקידוש עמודי התליה העומדים דומם כשהמוות צוחק ומשחק תחתיהם,  גם האדם ששח בנפשו עד לעמקים בו אין עוד אדם, וגם האדם העולה מקרבו במעלות עד גבהים בו נוגע אדם בהדום רגלי כס כבודו, הוא אדם שלא נולד במצרים, אלא באותה רחם סמוקת דם בה נשאה אם כל חי את עובר כל אדם שהיה מאז ומעולם לאדם. ועל כן בהלוך ההגדה למצרים לברוא שם את הסיפור עימו חזרה ממצרים כדי לשוב על כנפיו הפרושות הפלאיות לנוראות מצרים ולבשורות מצרים, לחשרת ענני החשכה המעובה ולהנץ איילת השחר המאירה - נטל האמן יעקב בוסידן את ידה והוליכה בידו שלו הבטוחה המוכתמת בכל צבעי הפתכה שלו,  עד לבריאת העולם, עד לבריאת האדם.

בראשית ואדם בשער, נכנס בוסידן שליווה את ההגדה אל תוכה. היא מספרת סיפור של עם רב. אבל הוא בא אל תוכה לבדו, לבו מלא עם רב, יעקב שירד מצרימה, בניו, צאצאיו השועים כיוסף שהאמינו כי העולם כולו ניתן להם למחיה גדולה, וצאצאיו  הבוכים על גדות היאור על בניהם שהושלכו אל תוכו, צאצאיו שמצאו ארץ גושן בכל ניכר אליו הוגלו, וצאצאיו שמוקד רדף אותם באשר שם נסו למלט את נפשם, צאצאיו  שעשו את תוכם מקדש לאלוהיהם שבשמים וצאצאיהם שהלכו בין עיי חרבות קרועים לשאול היכן הוא מסתתר, צאצאיהם שברחו מן ההיסטוריה וצאצאיהם שהיא תלשה אותם מהזיות והשיבה אותם אל חצץ רחובה, צאצאיהם מאז, צאצאיהם מעתה, אבל הוא היה לבדו וכל צאצאי יעקב אבי אבותיו עימו.

 הוא חתם בה חתימת דיוקנו בשחור ובצל שנטל מבראשית,  חותם-שה שעיניו עצבת ותבונות, ותום וייסורים, והודיה עמוקה  על שכל זאביו הטורפים לא יכלו לו והם יוללים רחוק בנשיה. 

ההגדה הלכה בהמון. ההגדה שמעה את אלוהי הפדות נשבע "וְהוֹשַׁעְתִּ֣י לְצֹאנִ֔י וְלֹֽא־תִהְיֶ֥ינָה ע֖וֹד לָבַ֑ז" ויעקב, חתם בשה אחת, ואמר 'אני כל הצאן - והצאן כולו הוא אני - ואני לא אהיה עוד לבז, ולבז לא יהיה עוד צאני'.  ההגדה הולכת בהמון. וַיֵּאָנְח֧וּ , וַיִּזְעָ֑קוּ, וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם, וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙, אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם,  אני, רק גדי אחד מן הצאן, אני זועק, משווע, צועק,אני, ועלי כל הלחץ שלוחצים את הכל, אני כל עוני עמי, צעקתי אני בצעקת כל ישראל וצעקת כל ישראל בצעקתי אני,  , ועימו הנני כל כולי בכולו בצאתי עימהם ממצרים.

 ההגדה בהמון. הדם בהמון. הדבר בהמון. כל גבולה צפרדעים. המוות עולה מתוך חללים. הערוב נושך וטורף בעדרי אדם. יעקב הולך בהגדה, ואומר לה כי צפרדע אחת היא כל הצפרדעים, כי יאור של דם לאחד הוא יאור לדם של אלפי אלפים, כי חיה רעה אחת היא חיה כעדר חיות רעות, והמוות הנושק בשפתיו הדקות השחורות את חיוורון פניו של מת אחד, נושק פני מתים רבים מאוד בבקעה והיא מלאה עצמות. יעקב בא עם ההגדה אל תוך ההגדה ועושה את המונה ליחיד המת בהמון, והנגאל בכוס ישועת אחת,  וזה כל ההגדה.  

רק האותיות מרובות. ההגדה קטפה בלכתה למצרים מן האוויר הדואה מעל כל הדרכים הנעות בנתיבות הזמן אותיות להן הייתה צריכה בדרכה חזרה למקומות בהם סיפרה את הסיפור אשר עשתה רחוק והיה לקרוב. אי אפשר לספר סיפור בלי אותיות פורחות. הן עושות מילים בשמים, ויורדות על הארץ ספרים, והארץ קוראת ושומעת מה שעיניה קראו ויודעת מה שההגדה מספרת, אבל את האותיות בהם סיפרה את כל צמתי סיפורה - היא אינה רואה, כי זה הוא דרכו של סיפור שאינו ספור בלי אות שהוא עושה אותה תפל לסיפור. אבל לא יעקב. הוא רואה כי כל אות היא כל הסיפור כולו. היא לא אבן פסיפס אחת של מילה, היא כל המילה שאי אפשר לרדת לסופה, גלומה כבר בסתר בתוכה. והוא נוטל כל אות לבדה וצופה ומביט בה ורואה ומה שעין איננה רואה הוא רואה, שהיא עצמה מספרת סיפור בתוך כל סיפור שההגדה מספרת בכל אותיות סיפורה. ועל כן האות, אומר יעקב להגדה, היא הגדה גם היא לבדה, כל אות הגדה ובהגדה אני עושה לכל אות ואות הגדה. והאות מגדת שהיא באה מבראשית. היא אומרת כי בה נבראו שמים וארץ, כי בה אמר האדם שם אמו , כי בה הוא מצא כתוב את שמו, כי בה אוהבים ובה שונאים, ובה מקיימים ובה מכלים, והיא החוכמה והיא האיוולת, היא המזרח והיא המערב, השניר והנגב, החול והמים, הצעקה, הצחוק, הנהי, החדווה, החיים וה'וידום'. 

וההגדה שומעת. היא אוספת את אותיות בוסידן אל חיקה והולכת עימהן מצרימה ושבה משם ומניחה אותן מלאות במה שלא היה בהן עד שבאה לשם עם אותיות בוסידן, והן נקודות אבני חן והן מתנאות וניגון של דורות מונה אותן אחת אל אחת, וגם הניגון מספר הסיפור שההגדה חזרה לספר בקולה ובכל הקולות שהקיפו את כל מי שכתב אותיותיה ובוסידן שחתם שמו בשה, מרכין ראשו ושומע. 

ניסן התשע"ו

יעקב בוסידן, אריח קרמי