"ארמי אובד אבי" מיהו הארמי ומיהו האב ב"מקרא ביכורים"?

פרופ’ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

בדברים כו, א-יא מתואר בפירוט טקס הבאת הביכורים אל המקדש: על כל חקלאי לקחת "מראשית פרי האדמה", להניחו בטנא ולהביא אותו "אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם". את הטנא עליו להניח לפני המזבח ולומר קטע קצר המכונה במסורת בשם "מקרא ביכורים" (משנה סוטה ז, ג), קטע הידוע ומוכר גם מציטוט ארבעת פסוקיו הראשונים (פסוקים ה-ח) בהגדה של פסח. בקטע זה מספר מביא הביכורים בקיצור ובדילוגין את תולדות עם ישראל החל מן הירידה למצרים, המשך ביציאה ממנה והכניסה לארץ ישראל, וכלה בהצהרה "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי, ה'". 

ראשית תולדות עם ישראל, עד לריבויו הגדול במצרים, מתוארת במילים אלה: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה, ויגור שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (פסוק ה). את הצירוף "ארמי אובד אבי" ניתן להבין עקרונית בשתי דרכים שונות. לפי האחת נושא הצירוף הוא "אבי" ועליו נאמר שהוא "ארמי אובד". לפי זה פירושן של שלוש המילים הוא: "אבי, הארמי האובד, ירד מצרימה". לפי הבנה אחרת נושא המשפט הוא "ארמי" ועליו נאמר שהוא "אובד (את) אבי". בשני המקרים היורד למצרים הוא "אבי", אך השאלה היא אם "ארמי אובד" הוא תיאורו של האב שירד מצריימה, או שמא דמות כלשהי שעשתה מה שעשתה לאב וגרמה לו לרדת למצרים. בשאלה זו כרוכה למעשה שאלת משמעותה של התיבה "אובד": האם היא מתארת את שם העצם "ארמי" או שמא היא פועל יוצא כלשהו?

פרשנים מתרגמים ודרשנים רבים הקדישו מחילם לפתרון הקושי הכפול הזה. באשר לשאלת זיהויו של האב שבו מדבר הפסוק, שוררת הסכמה כמעט כללית כי המדובר ביעקב, אשר אכן ירד למצרים עם בני ביתו, כמסופר בספר בראשית (מו, ח ועוד). מיעוט קטן של דרשנים סבור שמדובר באבי האומה, באברהם, שגם הוא ירד למצרים (כמסופר בבראשית יב, ואילך), אלא שפירוש זה הוא דחוק, כי קשה להבין מה הקשר בין ירידת אברהם למצרים, אשר בעקבותיה שב לארץ כנען, ובין שעבוד בני ישראל בארץ זו. ובאשר למילים "ארמי אובד": מי שסבור שהן מתארות את יעקב, מבאר אותן ככינוי שלו, כיוון שמוצא אמו היה מפדן אדם (בראשית כד, ד או כה, כ), והוא עצמו נדד, נע ממקום למקום, כאדם שאיבד את דרכו. ומי שסבור כי "ארמי" כלשהו "אובד" את יעקב, מפרש את המילים כמדברות על חותנו, לבן הארמי, שביקש לאבד, להשמיד את יעקב. 

פירוש אחרון זה ידוע ומפורסם בעיקר מן ההגדה של פסח, המצטטת, כאמור, את ארבעת פסוקיו הראשונים של "מקרא ביכורים": "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה'". לפי האגדה היה לבן רשע ואכזר אף יותר מפרעה: שהמלך המצרי ביקש להמית רק את הזכרים הנולדים לבני ישראל (שמות א), ואילו לבן רצה להשמיד את כל בית יעקב, זכרים ונקבות, צעירים וזקנים גם יחד. כיוון שבסופו של דבר יצא יעקב מבית לבן כשהוא עשיר בנכסים ורב צאצאים, מבהירים מדרשים שונים, כגון מדרש תהילים (לתהילים ל, ד) כי "אובד" אין כוונתו למעשה שגם נעשה ובוצע בפועל אלא רק לכוונת הלב: "וכי איבד לבן ליעקב? אלא על ידי שחשב לאבדו - חישב לו הקב"ה [על ידי ניסוח הדברים בפסוקנו] כאילו איבדו". את הבסיס לקביעה כי לבן ביקש לפגוע ביעקב מוצאים המדרשים במסופר על יעקב שנאלץ לברוח מבית לבן בחשאי ועל לבן שרדף אחריו עד הר הגלעד (בראשית לא, כ-כג). באותו לילה בא "אלוהים אל לבן הארמי ... ויאמר לו הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (שם, פסוק כד), ואף לבן מודה כי לולי התערבות האלוהים "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (פסוק כט). 

עם זאת צריך להודות, כי אין בכל הכתובים האלה די כדי לקבוע חד-משמעית ובחריפות שלבן ביקש "לעקור את הכול", עד שדמותו תוצג כעולה ברשעותה על דמותו של פרעה. כדי להבין מדוע ביקשה ההגדה, ומדוע ביקשו מדרשים שונים של חז"ל, להציג את לבן באור כה שלילי, מן הראוי לבחון את כלל ההתייחסות אל דמות מקראית זו בספרותנו הקדומה ולנסות ולבדוק את ריקען ההיסטורי. מתברר כי חז"ל מוסיפים מימד של עומק ורוחב לדמותו של לבן והם מזהים אותה עם בלעם (כך, למשל, התרגום הארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל לבמדבר כב, ה) ומרבים לתארו במדרשים השונים כרמאי, רשע, עובד עבודה זרה וחמדן. על שמו, "לבן", הם אומרים כי הוא "פרדוכס" (בראשית רבה ו, ז): אדם שהתנהגותו שחורה משחור קרוי דווקא בשם המזכיר את צבע הטוהר והיושר. ועוד הם אומרים על לבן, שהוא ביקש אף להרוג את עבד אברהם, כשזה בא לקחת את רבקה ליצחק, משום שחשק בכספו ובגמליו (מדרש בראשית רבתי לסיפור, סימן טו). וכיוצא בזה עוד הרבה. 

המחקר הציע שני הסברים שונים לסיבה שהביאה את חז"ל להציג את לבן באור כה שלילי. לפי ההסבר האחד נועד ציור זה לסייע בטיהור דמותו של יעקב, מי שנזכר בסיפורים רבים בקשר ללבן. כיוון שדמותו של יעקב לא תוארה בתורה באור חיובי מוחלט, ויש בה גם צדדים בעייתיים, כגון בסיפור לקיחת הברכה שיועדה לעשו אחיו בראשית כז) או בדרך שבה הגדיל את צאנו בבית לבן (בראשית לא) - הרי שעל ידי הצגת לבן כרשע מוחלט, יצטייר יעקב, בן שיחו, באור חיובי יותר. לשון אחרת: הרצון לשפר את דרך הצגת דמותו של יעקב הביאה להשחרת דמותו של לבן (וכן, למען האמת, גם דמותו של עשו). 

לפי ההסבר האחר ראו חז"ל את לבן כסמל לדמות היסטורית שלילית, אולי בית הורדוס שמוצאו מאדום ואשר שלטונו נשען על כוחה של רומי (ושימו לב לדמיון שבין מילת "ארמי" ל"רומאי" או אדומי"). כאשר ביקשו תקדים מקראי לדמות אשר יעקב-ישראל נמצא עמה בקשרים מקשרים שונים, לחיוב ולשלילה, כפי שהיתה מערכת היחסים שבין חכמים לבין בית הורדוס (החל בהורדוס וכלה באגריפס השני), מצאו בדמותו המקראית של לבן שלל רב והרחיבוה בדרך שראינו. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, כי תבוא (תשס"ב 2001)