הדה רכניץ, מרצה וחוקרת בנושאים אמריקאיים
במהלך מלחמת האזרחים היו חג הפסח והמצות
מרכיב חשוב בהווייתם של החיילים היהודיים משני צידי המתרס
למשפחות הצפון אמריקאיות הראשונות, במאות ה-17 וה-18 היה קושי במציאת מזון מתאים. הייתה בעיה בעיקר בגידול בעלי-חיים בכמות מספקת, באספקת הבשר, קמח ועצים. למזלם של היהודים, חלק גדול מהם או מבני משפחותיהם היו סוחרים, כך שבספינותיהם העבירו את כל סוגי הסחורות האפשריים: עצים, נרות, עור, רום ועוד משקאות אלכוהוליים, טבק ומזון לסוגיו (סוכר, שמן, קמח ועוד). בין המזונות היו כאלו שהיו נחוצים לקיום האנושי הבסיסי, אחרים שימשו כסמל סטאטוס. האננס למשל, שהובא מהאזורים הטרופיים כמו סורינאם, הפך לסמל של הכנסת אורחים שאף אומץ כאלמנט דקורטיבי בארכיטקטורה של אזור ניופורט, רוד איילנד.
מאחר שהבשר נשלח מניו יורק, פילדלפיה או ניופורט לאזורים מרוחקים, סביר להניח שהוא הומלח שהרי לא היו אז אמצעים להובלה בקירור. הבקר המומלח, "הכשר", היה למזון הבסיסי והעיקרי של היהודים והלא-יהודים כאחד בצפון אמריקה. המסחר בבשר כשר הפך לפיכך למרכזי בחיי המהגרים היהודיים במושבות הבריטיות בצפון אמריקה.
אהרן לופז AARON LOPEZ שנודע בכינויו "נסיך המסחר של ניו אינגלנד “, ויהודים אחרים, מכרו בשר כשר לג'מייקה, ברבדוס וסורינאם. אהרן היה אנוס שעזב את פורטוגל והתיישב בניופורט. הוא נולד ב1731, כדוארטה אדוארד לופז DUARTE EDWARD LOPEZ , למשפחת אנוסים אמידה. חינכו אותו לשמור על יהדותו בסוד וכלפי חוץ להתנהל כקתולי לכל דבר. עם הגיעו לבגרות, הוא נשא אישה ואחרי לידת ביתם הבכורה, הם החליטו לעזוב את פורטוגל ולהפליג לעולם החדש, בתקווה ששם יוכלו לקיים את הפולחן היהודי. אחיו של דוארטה, מוזס, עזב לניו יורק כשהיה בשנות העשרה שלו ובראשית שנות ה-40 של המאה ה-18, עבר לניופורט, רוד איילנד. דוארטה ומשפחתו הגיעו לניופורט ב-13 באוקטובר 1752. הוא מיהר לעבור ברית מילה (בגיל 21), והוא ואישתו אנה קיימו טקס חתונה יהודי. שמו הוחלף לאהרן ושמה - לאביגיל. את שם ביתם, קתרין, החליפו לשרה. בסיועו של אחיו מוזס, פתח אהרן עסק קטן ליצור נרות משומן לוויתנים. ב-1760 מאמציו להשתלב במסחר מוצרי צריכה נשאו פרי. במשך 15 השנים הבאות, העסק שלו הלך והתרחב והוא עסק אף בציד לוויתנים ובסחר בעבדים. אהרן גם ייצא סחורות מניופורט, כמו ריהוט מקומי, צירים, קרשים, קמח, חישוקים לחביות ומלח דגים. בחנותו ניתן היה למצוא "בקר יהודי", לשון בקר וגבינה ולא פעם הוא גם ייצא סחורות אלה אל איי הודו המערביים.
אהרן לופז הניח את אבן הפינה לבית הכנסת תורו בניופורט (בית הכנסת העתיק ביותר בארה"ב שעבר שיפוץ ועדיין קיים). כמו כן, שימש כפרנס בית הכנסת. הוא העניק תרומות לתחזוקתו של בית הכנסת וב-1770 קנה עבורו את אחת מחמש הנברשות התלויות בתיקרתו.
אהרן ומשפחתו היו שומרי מצוות, חנותו הייתה סגורה בימי שבת (וראשון) ובחגים, וספינותיו לא עזבו את ניופורט בימי שבת וחג.
פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית פגע בעסקיו של אהרן, כבעסקיהם של סוחרים רבים אחרים. כאשר נאלץ לנטוש את ביתו בניופורט ולנוס לפורטסמות, רוד איילנד, שעה שהבריטים פלשו לאזור בתקופת מלחמת העצמאות, הוא שלח גם משם קמח לניופורט, לצורך אפיית המצות.
כאשר הבריטים כבשו את סבאנה ב-1778, הוא פינה את משפחתו ללייסטר, מסצ'וסטס, שם פתח חנות סיטונאית קטנה וניהל סחר מצומצם בסחורות, אותן העביר בדרכי יבשה שחצו את בוסטון, סאלם ופרובידנס. עד 1782 היה אהרן לספק מרכזי בעיקר של קמח ואברקים מעור לצבא האמריקאי. הוא היה איפא סוחר מצליח שגם תמך במהפכה האמריקאית. בתקופת מלחמת העצמאות האמריקאית הוא שיכן פליטים יהודים בביתו שבלייסטר. ב-1782 כשהיה בדרכו לניופורט יחד עם בני משפחתו, טבע אהרן לופז באגם סקוטס, בסמיתפילד, רוד איילנד, שעה שהשקה את סוסו. הוא הותיר אחריו את שרה, אשתו השנייה, חותנו ושותפו המסור ג'יקוב רודריגז ריברה JACOB RODRIGUEZ RIVERA ו-15 ילדים.
ניתן לומר, שאהרן לופז היה יהודי אורתודוקסי אמריקאי , ממוצא ספרדי-פורטוגזי שחי במקביל, בעולם היהודי ובעולם הנוצרי בצפון אמריקה של המאה ה-18. הוא חי בשני העולמות מתוך הנחה שלא חייב לצוץ משבר שיפריד ביניהם. אנשים שהכירו אותו, ראו בו אזרח טוב ואדם הגון ונראה שלא היו לו כלל אויבים.
גם מוזס סייקסס MOSES SEIXAS (1809-1774) חי בניופורט. הוא היה הפרנס של בית הכנסת תורו וממנהיגי "ישועת ישראל " הקהילה המקומית. בזמן ביקורו ההיסטורי של ג'ורג' וושינגטון (יחד עם מזכיר המדינה תומס ג'פרסון) בניופורט, ב-17 באוגוסט 1790 הוא נבחר להקריא ברכה לכבוד הנשיא, שהרשימה מאד את וושינגטון. במהלך אותו חודש, קיבל סייקסס מכתב משווינגטון בן 340 מילים שנבחרו בקפידה רבה ובו הצהרה כי ממשלת ארצות-הברית אינה דוגלת בקנאות דתית או ברדיפה דתית כלשהי [1]
 |
| ג׳ורג וושינגטון |
מוזס היה גם מוהל ומבין מקימיו של הבנק של רוד איילנד. עד סוף ימיו עבד כקופאי בבנק וכך גם בנו, בנג'ימין. אחד מלקוחות הבנק, ג'ורג' גיבס צ'נינג GEORGE GIBBS CHANNING תיאר את קומתם של האב ובנו ככה קטנה, עד שחשב שאת גובה הכספת בבנק התאימו למידותיהם. צ'נינג שימש בבנק כגוי של שבת ולכן, צרור מפתחות של הבנק נשמר אצלו בחנות. בשבתות, הוא היה מביא את צרור המפתחות אל פתח הבנק, שם המתין פקיד נוצרי שפתח את שערי הבנק. על עזרתו, זכה תמיד בתודה סמלית, כמו אזני המן (בלשונו: "ממתקים המזכירים אוזניים לזכר אלה שנקצצו על-ידי המן") ומצה ("לחם של פסח “. [2]
ב-1788 בזמן המצעד החגיגי בפילדלפיה, לציון אישורה של החוקה האמריקאית על ידי 13 המדינות הראשונות, היו שולחנות נפרדים עם כיבוד כשר עבור היהודים , שכללו - איך לא -סלמון כבוש/ לקס, לחם, קרקרים...
מייקל גרץ MICHAEL GRATZ מפילדלפיה מכר סחורות גם לחו"ל, לברבדוס ואולי גם לקורסאו.
ב-1752 קהילת "שארית ישראל" מניו יורק (קהילה של יהודים ספרדים ופורטוגזים) עיצבה חותמת שאמרה "מאשרים את הטוהר ההלכתי של הבשר המיוצא מהעיר תחת השגחתנו״. "שארית ישראל" שכרו שוחט ושילמו לו שכר שנתי. גם לקהילת "מיקווה ישראל" בפילדלפיה היה שוחט בשכר. אך למרות הכל, היה מחסור חמור בבשר כשר עד כדי כך, שבניו יורק הטילו קנסות על מי שקנה בשר (שהיה כאמור “כשר״ בשל הצורך להמליח ולשמר) בערב שבת או חג, במטרה למכרו לחו”ל [3].
אפיית מצות הייתה לרוב עניין מקומי. לעיתים, היו מייבאים אותן אפויות. בקהילות גדולות יותר, הרבי, החזן או הפרנסים היו משגיחים על אפיית המצות. בקהילות אלה, נהגו לחלק מצות בחינם לנזקקים. בבית הכנסת תורו ברוד איילנד, עדיין קיים השולחן עליו נהגו להכין את הבצק עבור המצות לפני כ-300 שנה.
מאחר שרבות מן הקהילות לא גידלו חיטה בעצמן, נאלצו לדאוג לאספקה מבחוץ של הקמח הדרוש, חודשים לפני החג. ידוע שקהילת "מקווה ישראל" מפילדלפיה, למשל, קבעה ב-16 במרץ 1784, לחלק עשר חביות קמח לשימוש הקהילה וענייה, על מנת לאפות מצות.
קהילת "שארית ישראל" חילקה לחבריה חרוסת ואילו על אהרן לופז מספרים שייצא חרוסת ליהודים באיי הודו המערבית [4].
גרשום סייקסס GERSHOM SEIXAS, החזן של בית הכנסת "שארית ישראל", נאלץ לסגור את בית הכנסת ולהעביר את ספרי התורה לפילדלפיה, לאחר שנשא נאום בעד ההתנתקות של המושבות מבריטניה והקמת ארצות הברית. ב-1784 הוא כתב מכתב ממקום גלותו לנשיא של "שארית ישראל" ובו הביע את כאבו על כך שהמלחמה אילצה אותו לבלות בפסח רחוק מבני משפחתו.
את סידורי התפילה היו מייבאים בדרך כלל מאמסטרדם או לונדון, אך החל מ-1761 ניתן היה למצוא סידור שתורגם לאנגלית בניו יורק. בעיר חיה קהילה של יהודים ממוצא פורטוגזי ומספר מצומצם של משפחות ממוצא ספרדי, כמו משפחת גומז. חלקם הגדול היו אנוסים. כשהגיעו לניו אמסטרדם (היא ניו יורק) ב-1654, כינו אותם בשם "האומה הפורטוגזית".
סביר להניח שאת ההגדות היו מייבאים מאמסטרדם שהייתה ידועה בהגדות המקושטות שלה. הגדה שפורסמה בוונציה ב-1609 ו-1629 הפכה לאב הטיפוס של ההגדות בנוסח ספרדי שהודפסו במשך שנים. "הגדת אמסטרדם" שהודפסה ב-1695 הפכה למקור לחיקויים עבור היהודים האשכנזים. הגדות אלה כמו גם פרסומים יהודיים אחרים שיצאו לאור באמסטרדם, היו נפוצים מאד והשפיעו על חיי היהודים הן באירופה והן במושבות בצפון אמריקה עד כדי כך שקטעים מהם נחרטו על קברים.
נשים שצחצחו את בתיהן לפני הפסח, ניתן היה למצוא גם בתקופה הקולוניאלית, בין אם בעיר הגדולה ניו יורק ובין אם בערבות הנרחבות של צפון אמריקה. ככלל, הנשים היו אמונות על שמירת הכשרות בבית. הן בישלו בעצמן או השגיחו שהטבחים יבשלו אוכל כשר. אם היו מאפשרים לעבדים או למשרתים השחורים לנהל את המטבח, הרי שהבית נחשב (לרוב) לבית טרף, שיהודים לא היו מוכנים לאכול בו. ב-1695 חיו בניו יורק 100 יהודים וב-1825 מספרם גדל ל-500 בלבד. לכן, מהיותם קהילה כה קטנה, הם קיימו קשרים מאד הדוקים בינם לבין עצמם, כאשר המזון היווה חלק מרכזי באותם קשרים חברתיים. כל משפחה ( קרי אישה) הפכה להיות מפורסמת בעיר בשל מנה מיוחדת שהתמחתה בהכנתה.
את ההכנות לפסח היו מתחילים מייד אחרי פורים. במשך ארבעת השבועות שהפרידו בין החגים, ניקו כל פינה וכל כלי בבית. הנשים עבדו כל כך קשה, שיש אפילו תיעוד של אישה שנפטרה עת טיפסה על סולם לבדוק את הניקיון בחלק העליון של הארון.
בתקופה הקולוניאלית, יהודי צפון אמריקה לא אכלו חמאה בפסח, אך השתמשו בחלב, לאחר שבדקו שלא בא במגע עם חמץ כלשהו. לפני המהפכה האמריקאית, בבתים רבים היו מגדלים פרה בחצר וחולבים אותה בכלים המשפחתיים. אלא שאחרי המהפכה, כאשר גידול פרטי של פרות כבר לא התאפשר, היו שולחים את הילדים לחוות שהיו ממוקמות סביב גריניץ' ווילג' של היום, עם כלים מוכשרים לפסח, כדי לקנות חלב שנחלב במקום, ישירות לכלים האלו.
הבזקים : הסדר בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865)
בזמן מלחמת האזרחים, היו יהודים משני צידי המיתרס, כך שלא פעם יהודים צפוניים (רובם מתנגדי העבדות), לחמו נגד יהודים דרומיים, חלקם בעלי עבדים, שבלחימתם חרפו נפשם על מנת שמוסד זה ימשיך להתקיים…
החיילים היהודיים בצבא הצפון מצאו קווים מקבילים רבים בין לחימתם במסגרת צבא הצפון, "היוניון", המשחרר את עבדי הדרום, לבין משה המוציא את היהודים ממצרים "מעבדות לחירות". אך קיומו של סדר פסח בתנאי השדה של המאה ה-19, לא היה דבר קל לביצוע והם נזקקו ליצירתיות רבה.
העיתון היהודי "השליח היהודי" JEWISH MESSENGER שהוצא לאור בניו יורק על-ידי סמואל מ. איזקס SAMUEL M. ISAACS, פירסם ב-1862, תיאור מפיו של טוראי ג'וזף איי. ג'ואל JOSEPH A. JOEL מגדוד 23 של מתנדבי אוהיו, בדבר סדר שקיימו חייליי הצפון בפאייט FAYETTE, מערב וירג’יניה. לג'ואל ול-20 החיילים האחרים, ניתנה חופשה לבקשתם כדי לקיים את הסדר. המפקד שאיפשר את יציאתם לחופשת החג, היה רותרפורד ב. האייס RUTHERFORD B. HAYES, נשיא עתידי של ארצות הברית, שג'ואל ימשיך לשמור איתו על קשר גם אחרי תום המלחמה. נמצאו למשל, ברכות שהנשיא שלח לג'ואל עם כל לידה במשפחתו ועל פי האוצר של כתבי האייס, נאן קארד, ג'ואל היה יקר לליבו של הנשיא האייס.
אחד החיילים ששהה בחופשה בביתו בסינסינטי, שלח להם מצות והגדות של פסח. בבוקרו של ערב הפסח הגיעה רכבת אספקה למחנה ולשמחתם של החיילים, היו עליה שבע חבילות של מצות, הגדות וסידורים.
וכך הוסיף וסיפר ג'ואל: "שלחנו... חבורות לאזורי הכפר בכדי לחפש מזון, בעוד שחבורה נוספת נשארה במקום כדי לבנות צריף עץ שבו נקיים את האירוע… השגנו שתי חביות קטנות של סיידר, טלה אחד, מספר תרנגולות וכמה ביצים. לא הצלחנו להשיג חזרת או פטרוזיליה, אך מצאנו עשב שלדעתי, טעמו היה מר בהרבה מהעשבים המרים ביותר מהם "נהנו" אבותינו… אמנם היה לנו טלה, אך לא ידענו איזה מחלקיו אמור לייצג אותו על שולחן הסדר; אלא שהתושייה הינקית שלנו באה לעזרתנו והוחלט לבשל את כל הטלה ולשים אותו שלם על שולחן הסדר ואז נאכל ממנו ונהיה בטוחים שהחלק הנחוץ אכן הונח על השולחן.
לא הצלחנו להשיג את המצרכים הנחוצים להכנת חרוסת ולכן הנחנו על השולחן לבנה, שאמנם הינה בלתי ניתנת לעיכול, אך מעצם ההתבוננות בה, היא הזכירה לנו למה נועדה החרוסת…".
אכן תושייה ינקית! היה זה כנראה מראה די מעניין, לראות את אותם עשרים חיילים מכונסים בצריף עץ צפוף ורעוע, כלי הנשק שלהם מונחים לידם, מוכנים ממש כמו במצרים להתמודד עם כל סכנה שהיא, שרים את מילות ההגדה בעברית, אותה שפה נושנה שכלל לא הכירו...
הסדר התנהל על מי מנוחות עד לרגע בו אכלו את העשב המר - וג'ואל שניהל את הטקס, המשיך לתאר: "לכולנו הייתה מנה גדולה של העשב אותה היינו אמורים לאכול ברגע שאומר את מילות התפילה; ואכן, כולם אכלו את המנה שלהם, ואז - סצנת אימה של ממש! העשב היה מאד מר ומאד חריף - בדומה לפלפל קיין והפך אותנו לכל כך צמאים עד ששכחנו שעל פי ההלכה, עלינו לשתות רק ארבע כוסות... שתינו את כל הסיידר. אלו ששתו יותר הפכו לנרגשים מאד, אחד חשב שהוא משה, שני חשב שהוא אהרן ולאחר הייתה התעוזה לקרוא לעצמו "פרעה". פרצה קטטה, שבה אמנם אף אחד לא נפגע ורק את משה, אהרן ופרעה נאלצנו להוציא אל מחוץ למחנה, ישר לידיו של מורפיאוס (השינה)."
גם חיילים יהודים בצד הקונפדרציה ניסו לקיים סדרי פסח. במכתב שנשלח ב-24 באפריל,1864, מאדמס ראן על ידי איזאק ז'. לוי ISAAC J. LEVY מגדוד E של חיל הרגלים 46 מווירג'יניה, הוא מספר כמה התפלא שהצליח להגיע לצ'רסטון בערב הפסח. הוא ואחיו זקה ZEKE –קפטן אזקייל ז'. לוי CAPT. EZEKIEL J. LEVY קנו מצות שיספיקו לשבוע. הוא ציין שמחיר המצות נמוך יותר מזה שבריצ'מונד, וירג'יניה- 2$/חצי ק"ג. הוא וחיילים יהודים אחרים שהיו איתו, קיימו את הפסח בצורה די אורתודוקסית. בסעודת הסדר הם אכלו מרק ירקות, שכלל בצלים חדשים, פטרוזיליה, גזרים, לפת, כמו גם קילו וחצי של בשר בקר כשר וטרי, עליו שילמו 4$/ק"ג. לרוע המזל, איזאק לוי נהרג ב-21 באוגוסט 1864 מספר חודשים אחרי שכתב את המכתב, עת שהסתתר בשוחות בזמן המצור על פטרסבורג. הוא קבור בחלקת המשפחה, ליד בית הקברות היהודי של הקונפדרציה, בית הקברות הצבאי היהודי היחיד בארה"ב, בריצ'מונד וירג'יניה.
בעייתי יותר היה מצבם של אותם חיילי "היוניון" שלא יכלו לקיים את הסדר בעצמם ולכן, נאלצו לבלות אותו עם יהודים מקומיים. מייר לוי MYER LEVY מפילדלפיה, שהה בעיירה בווירג'יניה בערב הפסח ולפתע ראה ילד עומד ליד מדרגות ביתו ואוכל מצה. על פי הסיפור, כאשר לוי ביקש מהילד חתיכת מצה, זה התחיל לצרוח בכל גרונו "אימא, יש בחוץ יהודי ינקי ארור" , אך האימא הזמינה את לוי להצטרף לסדר שקיימו בביתם וכולם - הצפוני והדרומיים - כנראה, קראו ביחד את החלקים בהגדה שדיברו על שחרור מהעבדות... [5]
כשמלחמת האזרחים התקרבה לסיומה, פנו בני הקהילות היהודיות בסבאנה, צ'ארלסטון, קולומביה וריצ'מונד, אל יהודי צפון ארה"ב בבקשת עזרה דחופה. הם פנו בקריאה לעזרה גם באמצעות העיתונים היהודיים, דוגמת ה-JEWISH MESSENGER , היזראליט THE ISRAELITE, שהוצא לאור על ידי הרבי איזק מאייר ווייס RABBI ISAAC MAYER WISE, בסינסינטי ו"המערב" ("דה אוקסידנט") THE OCCIDENT, שהוצא לאור על ידי רבי איזאק ליסר RABBI ISAAC LEESER, בפילדלפיה. בפברואר 1865, יהודי סבאנה פנו אל העיתונים האלו בתקווה להשיג מצות: "חלק גדול מן התושבים שהיו בעבר אמידים, מצויים עכשיו במצב כלכלי רעוע ובנוסף, הם איבדו את היכולת לאפות מצות לפסח הבא עלינו לטובה". איזקס, המו"ל של "המסנג'ר", זכר את נדיבותם של היהודים בסבאנה, בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים ופנה לקוראיו להניח בצד את חילוקי הדעות עם אחיהם הדרומיים ולסייע להם. התגובה הייתה מדהימה: 3000 פאונד (כטון וחצי) של מצות נשלחו מניו יורק ו2000 פאונד (כטון) נשלחו מפילדלפיה. בניו יורק אף עלתה הצעה להקים ארגון צדקה שיסייע ליהודי הדרום: "אין זה הזמן להסתכל אחורה אל חילוקי הדעות המינוריים המפרידים בין קהילותינו. גם אף אחד אינו יכול כרגע להתפנות לדיונים פוליטיים או לדבוק במצבי רוח של כעס… הבה נתאחד כולנו וניתן לאחינו מקצת מן העושר שאלוהי ישראל העניק לנו" [6].
ערב היום החמישי של פסח, ב-14 באפריל, 1865, נורה הנשיא אברהם לינקולן. הוא נפטר מפצעיו אור ליום ה-15 באפריל, שכבר נקבע כיום תפילה שיציין את סיום מלחמת האזרחים. היהודים היו מכונסים בבתי התפילה גם בגלל הפסח וגם כדי להודות על סיום המלחמה. כאשר החלה להתפשט הידיעה על מותו של הנשיא, הם הלבישו את המזבחים בבדים שחורים לאות אבל ובמקום שירי פסח, החלו שרים קינות של יום כיפור. הרביס' הניחו הצידה את דרשותיהם ועמדו בוכים ליד הדוכן, כשם שעשו גם המתפללים. לינקולן נחשב כנשיא טוב ליהודי ארצות הברית, הוא ביטל את "פקודה כללית #11" שיזם גנרל גרנט ושגירשה את היהודים מטנסי ובנוסף תמך בחקיקה שאפשרה לרביס' צבאיים לשרת בצבא "היוניון".
לא מעט יהודים מצאו הקבלה בין לינקולן שלא נשאר בחיים כדי לראות את הפיוס בין הצפון והדרום, לבין משה שנפטר מבלי לראות את בני ישראל נכנסים לארץ המובטחת.
במהלך מלחמת האזרחים, היו איפא חג הפסח והמצות מרכיב חשוב בהווייתם של החיילים משני צידי המתרס וכפי שהסיפור של מאייר לוי מוכיח, הם גם סייעו לקשור בין יהודים מהמחנות היריבים.
הערות
2) Early Recollections of Newport, R.I. , from the year 1793 to 1811, by George Gibbs Channing
3) Eli Faber, A Time for Planting:The First Migration, 1654-1820 ,Baltimore :Johns Hopkins UP,1992,pp. 51,69-70,120-121
4) Jacob Marcus Rader, The Colonial American Jew, 1492-1776, Detroit: Wayne State UP, 1970, pp. 978-979
5) Bertram Wallace Korn, American Jewry and the Civil War, Philadelphia 2001
6) Robert N. Rosen, The Jewish Confederates ,South Carolina, 2000
המאמר מענין מאד הוא מחדש לנו דברים רבים.
השבמחקעליזה כץ
מתגעגע להרצאות שלך זה הזכיר לי ימי הלימודים חג שמח וכשר
השבמחק