יום ראשון, 19 באפריל 2020

סודו של תליון אבן הירקן: רומן היסטורי על היהודים שנמלטו משנגחאי בזמן השואה

ד"ר צביה רחימי שפרן, מחנכת וחוקרת חינוך

הוצאת ידיעות ספרים
קירסטי מאנינג, סודו של תליון אבן הירקן, תרגום: צילה אלעזר, הוצאת ידיעות ספרים 2019, 440 עמודים.

ספר זה מצטרף אל ענף הספרות העוסק בתקופת השואה. אולם יש בו מספר מאפיינים די ייחודיים:
הספר אומנם מבוסס על מקרה אמיתי, אך הוא לא נכתב על ידי שורדת שואה או בני משפחתה.
הספרים, העוסקים בשואה, מתרחשים באירופה וסוקרים את תולדות היהודים הנתונים תחת שלטון הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנים 1939- 1945. ספר זה עוסק בתקופה זו, אך היפנים הם השליטים בסין, בשנגחאי, עיר בה מתרחשת חלק מהעלילה.
גורל היהודים זימן להם נדודים, כחלק מנתיב הישרדותם. בספר זה הוא כולל לא רק את אירופה, אלא גם את שנגחאי בסין ואת אוסטרליה.
מבחינה ספרותית, הספר בנוי על קפיצות זמן בין מהלך המלחמה ובין 2016 באוסטרליה.
 העלילה היא פרי רצונה העז של הנכדה לגלות סודות, הקשורים לסבא שלה ולסבתה, שגידלו אותה.
אני מבקשת להביא שתי הערות של המחברת:
1. " ספר ניעור לחיים רק כשיש לו קוראים. הכתיבה היא עבודה שנעשית בבדידות, ואני אסירת תודה לקומץ קוראי טיוטה ישרים ואינטואיטיבים שהיו לי" (עמ' 434).
משיצא הספר לאור קוראיו הופכים עדים לתקופה איומה בתולדות האנושות, שיש בה גם תיבול טבעי של ריחות, של מאכלים ושל אחווה אנושית.
2. "יחסי הגומלין בין הספרות להיסטוריה הם חגיגה מתגלגלת. השקעתי כל מאמץ אפשרי בניסיון להנציח ולחוש את התקופה, אבל במקרים אחדים הרשיתי לעצמי לחרוג מעט מלוחות הזמנים ומעובדות היסטוריות מתועדות, הזזתי אירועים וצמצמתי אחרים לטובת הסיפור”.( עמ' 432)
העלילה זורמת בשפה מאד קלילה ובהירה למרות שהמציאות המתוארת רחוקה מהקוראים. בזמן השואה 20000 יהודים נמלטו מאירופה לשנגחאי וחיו שם בכבוד, פרנסו את עצמם בכבוד וניסו להסתגל לתרבות הסינית, הכל כך שונה מהתרבות שהם גדלו עליה. יחסי האהבה, שנרקמו בין האנשים סייעו להם להתגבר על ההבדלים התרבותיים הדתיים ביניהם עד… שהשותפים היפניים של הנאצים השליטו את משטר הטרור שלהם שם. בתקופה אפלה זו יש גם חום אנושי רב, תקווה לעתיד טוב, החלצות ממצוקות נוראות אל פתרונות חיוביים.
ועוד לא אמרנו מלה על סודו של תליון אבן הירקן...
הספר שווה קריאה: סודות רבים מתגלים במהלך הספר לנכדה וכמובן לנו, הקוראים.

תגובה 1: