נפש יודעת אהבות בין שואה לתקומה - על ספרה של יפה לורנצי: דרור לנפשי נתתי

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על: יפה לורנצי, דרור לנפשי נתתי: שירים, הוצאה עצמית, תש״פ 2019, 181 עמודים

המשוררת יפה לורנצי, חברת אגודת הסופרים העבריים, חוגגת עתה את הופעת ספר שיריה ״דרור לנפשי נתתי״, שהוא השלישי לסדרת ספרי השירה שלה. קדמו לו ״הד צעדי: שירים״ (תשס״ט 2009) ו״קול הנשמה: שירים״ (תשע״ב 2011). ידה של לורנצי רב לה גם בסיפורת, וסיפור קצר שלה זכה בתחרות כתיבה על "אובדן וגעגוע”.

הספר שלפנינו מחולק לשבעה מדורים: ארספואטיקה (המונח מופיע בספר במילה אחת), חברה, טבע, משפחה, דמויות מהמקרא, נפש, ושואה, ובראשם ״מבוא לשירי יפה לורנצי״ מאת המשורר הרצל חקק, היושב ראש לשעבר של אגודת הסופרים העבריים.

שבע הוא מספר השלמות במקרא, ושבעת מדורי הספר יוצרים שלמות רעיונית-פואטית. הליבה הפועמת של הספר היא נפשה של המשוררת, כפי שגם מעיד שם הספר, וממנה יוצאים מעגלים ההולכים ומתרחבים - מעגל המשפחה, החברה, הטבע, ההיסטוריה - עם דגש על השואה - והרהורים על משמעות מלאכת השיר.

המדור הפותח את הספר הוא ארספואטיקה. זה מדור רפלקטיבי שבו לורנצי מתייחסת לעצמה ולאומנותה. השירה לגביה היא ״תמצית החויה של ההוויה״. ״אינני ביאליק״ היא מצהירה בצניעות. ״איני מתימרת, / אני כותבת שירה ופרוזה / על חיי, על סביבותי״ (פוסעת בדחילו בעולם השירה״, עמ׳ 24). אבל לחייה ולסביבותיה יש בשיריה משמעות החורגת בהרבה מן האישי-הפרטי. שירתה ״פורשת כנף אוניברסלית הגם שהיא נכתבת אינדיבידואלית״ (״ארספואטיקה״, עמ׳ 19).

לורנצי פיתחה לעצמה סגנון פואטי מיוחד שנמצא בין שירה לפרוזה. לשוא תחפשו בשיריה חריזה, משקל או שימוש בשפה גבוהה. שירתה היא מעין דיבור בשורות קצרות הניזון מעולם תרבותי עמוק ועשיר. השפע הזה מזין את השירים ומפעפע בהם דרך לשון שיבוץ שלובשת פנים שונות:

א. התכתבות עם יצירות שנכנסו לפנתיאון השירה העברית. שירים מאת רחל, זלדה, דליה רביקוביץ, שאול טשרניחובסקי, יהודה עמיחי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ועוד.

ב. התכתבות עם ספר התפילות שהיא בראה לעצמה מן המקורות: מהתנ״ך מספרות חז״ל, מההגדה של פסח וממחזור יום הכיפורים.

ג. יצירת מובאות חופשיות. בראש כל מדור ממדורי הספר היא מציבה מובאה המשמשת לו כמוטו המתמצת את הרעיון העיקרי שבו. הטקסט המשמש כמוטו נראה לעין כמובאה מדוייקת מן המקרא. הוא מנוקד, מופיע בין מרכאות. אבל מראית העין הזאת מתעתעת. כי לרוב המובאות הן לא באמת מובאות אלא וריאציות בדרגות שונות של חופש על לשון הכתוב. למשל המובאה העומדת בשער המדור על השואה היא: ״וְנָתַתִּי לָהֶם יָד וָשֵׁם, לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן״ (עמ׳ 165) ) שזה הלחם חופשי של שני כתובים: הכתוב בישע׳ נו 5  ״וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת״ (מכאן נשאב השם ׳יד ושם׳) והכתוב בתה׳ עח 6 השאוב מהקשר המדבר בחשיבות הזכרון ההיסטורי. יש לספר לדורות הבאים את קורות העבר ״לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַ חֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם״. כך יעבור הזכרון המעצב תודעה מדור לדור. וזה בדיוק מה שהיא עושה במדור על השואה - מספרת את קורות הזוועה, לבניה ולנכדיה, בתקווה שאלה יעבירו את סיפור העבר לצאצאיהם בחזקת ״אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ״ (שם, פס׳ 3). בדומה לכך מדור ׳טבע׳ נפתח במובאה ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם אלקים (במקרא כתוב: יְהוָה) עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״, שאינה מובאה כלל אלא הלחם של שני הגדים מזמוריים המשבחים את האל: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה״ שמצוי בתה׳ צג 4 ו״עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ שמצוי בתה׳ קטו 15; קכא 2; קכד 8; וְקלד 3. 

ההשכלה הדתית של לורנצי ניכרת בכל, אפילו בהעדפה שלה לציין את המקור למובאה ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ המוצבת בשער מדור ׳חברה׳ לא כְּוי׳ יט 18 אלא כ״רבי עקיבא״ (עמ׳ 29) בגלל שאמר עליו ש"זהו כלל גדול בתורה” (ירושלמי נדרים ל, ב).

בשיריה של לורנצי מנצנצות תמונות חיים קטנות, מיניאטוריות, כמו חלקים של פאזל שאט אט מתחברים זה לזה, לתמונה אוטוביוגרפית שנמתחת מתקופת היישוב וקום המדינה ועד ימינו אלה. האוטוביוגרפיה שלה מתחילה מן השורשים, מהוריה שהגיעו באניה לחופי הארץ באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. מיד עם הגיעם ארצה הם נדרשו לשינוי זהות:  להחליף את שמותיהם הגלותיים בשמות עבריים, ולשנות את שפתם. ״דבור בשפת היידיש היתה בושה״ (״יהודי דבר עברית!״, עמ׳ 36). החיים בארץ היו מוכי עוני, מחלות ואובדנים. אמה של לורנצי נדבקה במלריה, שעשתה אז שמות באוכלוסיה (עמ׳ 95), אמה של יפה היתה תופרת במקצועה והפליאה להכין בגדים לילדיה, אבל לצורך פרנסה היא עבדה בחנות הדגים שפתחה. בשיר ״חנות הדגים של אמא״ מספרת לורנצי על הקרפיונים ששחו בבריכה, ריצוץ ראשם בפטיש כבד בעודם מתפתלים, עטיפתם בנייר עתון ומסירתם לקונים (עמ׳ 94). עוד פרקטיקת חיים מאותו עולם שהיה ואיננו עוד עולה בשיר ״סורגת רכבות הגרבים״ (עמ׳ 42). 

לורנצי מקדישה רבים משיריה למשפחתה. היא כותבת על הולדת הבנים, הנכדים והנינים, על התאלמנותה, וכואבת: ״הבדידות מתעצמת… / כמה שנות געגועים ועצב / יכול אדם לשאת?״ (״הימים הולכים ומתרחקים״, עמ׳ 118). הגעגועים הם לבעלה המנוח מנשה לורנצי, ניצול אושוויץ, שבילדותו עבר זוועות לא ישוערו בצריף התאומים של מנגלה ימ״ש.

הבן והנכד של יפה ומנשה לורנצי
ליד בלוק 10 שבו נערכו הניסויים באושוויץ
הדגל נעשה בהזמנה מיוחדת על פי עיצובו של מנשה לורנצי

היא מספרת על מסעותיה לפולין עם צאצאיה, והדברים מצמררים: ״והזכרון צרוב בלבי / על היותך רק מספר / ואתה ילד, בן עשר בלבד… / מיד נזכרתי בתצלומים / של כרטיסי הבקור במרפאה באושויץ / שצילם בננו עמיחי / כשהגענו במסע לשם… / בהם מופיע המספר / שעל ידך נצרב בשנת 1944 - A - 12090״  (״שומרת הזכרון״, עמ׳ 167).
השואה, שהיא כילידת הארץ לא חוותה על בשרה, קשרה את חייה לחיי מנשה בעלה בעבותות של חושך. היא מספרת כיצד ״חיתה בצל הזועה, באמצעות בעלה / שהיה שם ילד רך בשנים בבלוק התאומים / וצריך לדעת וצריך לזכור / ולא לתת להשכיח מדור לדור / שהפולנים משתפי פעולה היו במלאכת ההשמדה!״ (״ההזמנה - שישים ושמונה שנה לשחרור״, עמ׳ 171)

יחסה לשואה הוא על כן כפול פנים ודו-כיווני: הפן האחד שלו מופנה לעבר והפן האחר שלו צופה פני עתיד. העתיד חייב להכיל את העבר, לזכור ולהזכיר אותו. להלחם בנסיונות להשכיח אותו: ״ומארובות הקרמטוריום / עשן הקרבנות לשמים מתמר / והם מזכירים וטוב שכך / כדי לזכור ולהזכיר גם להם עצמם / ולא לאפשר לזמן להשכיח / ולא לאפשר למכחישים להכחיש עד עולם״ (״הזמנה לאושוויץ״, עמ׳ 169)

השואה, שהיא ארוע טראומטי בלתי נתפס בממדי הנורמליות, נפרטת אצלה להבזקי זכרונות על מנשה הקטן, שיהיה לימים אלוף נעוריה, שעבר את הניסויים ׳הרפואיים׳ המחרידים, שאותם תיעד ברשומותיו הד״ר הנאצי בדייקנות אופיינית. את הרשומות על מה שהוא עולל למנשה, בכתב ידו של מנגלה, ראתה עין בעין בביקוריה בתופת.

מימין: הפסל ביד ושם לזכר תאומי מנגלה
משמאל: מנשה במדי צה״ל ותאומתו ליא

בספרי שיריה הקודמים צפים מפגשים מדומים בין לורנצי לבין בעלה המת. "באת פתאום / להתקלח / עטוף במגבת יצאת / רציתי אותך לעצור / שתתלבש כראוי/ שאולי להישאר תרצה/ הלכת שוב נעלמת” (השיר ״באת פתאום" מהספר ”קול הנשמה” עמ’ 80). "חג הפסח/ לבי התרונן משמחה/ ראיתי אותך לשעה קלה. / באת פתאום בחלום״ (שם, עמ’ 81). בספר הנוכחי הם נמוגו ומה שנותר מהם הוא נהר מותך של אהבה, בדידות וגעגועים.

מנשה ויפה לורנצי

לורנצי, כאמור, היא אשת אמונה שחיה את קצב החיים הדתי. איך היא מתמודדת עם השאלות התאולוגיות שמעוררת השואה? שירה, ״והייתם לי סגולה״ (עמ׳ 109-108) מצביע על הקושי: אם אלהים בחר בישראל להיות לו לעם סגולה איך קרה שקמו עליו לכלותו בשואה? והיא כותבת: ״בכל דור ודור ׳עומדים ויעמדו עלינו לכלותנו / פרעה ועמלק, נבוכדנצר וטיטוס, / שמד ואינקויזיציה / הגבלות פרעות וגרושים /עד כבשני אושויץ-בירקנאו וטרבלינקה״ (עמ׳ 109) אבל אלהים הבטיח ״בכל צרה שעליהם תבוא / אהיה אני עמכם״ (עמ׳ 108). האמונה התמה בכך, והנוכחות האלוהית המתמדת בחייה הם כנראה סוד יכולתה לראות את הטוב והמיטיב, על אף הכל.

לורנצי היא משוררת האהבה. יש בה את אהבת הנעדר ויש בה את אהבת הנוכח. על כל גווניו. בשירי הטבע שלה היא נפעמת מפלאי הבריאה שבשמים מעל ועל הארץ מתחת: מהכוכבים והררי העננים, מעץ ההרדוף, מעלי השלכת, מ״העטלף המתעלף״ ומהנמיה. אבל יותר מכל היא אוהבת את הים והמיית גליו.

היא גם אוהבת את הארץ. שירה ״אין לי ארץ אחרת״ שהוא וריאציה על שירו של אהוד מנור, ״אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת״ (עמ׳ 41-40) נחתם במילים ״אין לי ארץ אחרת / יש לי רק אותך ארץ ישראל״ (״אין לי ארץ אחרת!״, עמ׳ 41). ״רבון העולמים״, היא קוראת, ״אנא השכן בבית הלאומי - מדינת ישראל - / מדינת העם היהודי, ובכל בית בישראל / אהבה ואחוה ושלום ורעות כל הימים״ (״כתיבה מבורכת״, עמ׳ 17).

מנשה לורנצי קורא את שמות הנספים בכנסת
מאחורי לורנצי עומד שבח וייס

נפשה קשורה בלשון העברית. היא שרה שיר תהילה ל״לשון הקודש בתפארתה״ (״׳המשורר משורר את נהמת לבו״, עמ׳ 14), ולספר הספרים שלה: ״התנ״ך ספר הספרים היהודי, / אוצר בלום לשפה העברית. / מטבעות לשון בו לרוב - /׳מה טובו אוהליך יעקב׳ / ׳דבר דבור על אופניו׳ / הוד והדר לבשו מלותיו״ (״פואמה: בשבח השפה העברית״, עמ׳ 22).

ועל הכל יש בה אהבה לצאצאיה, שהם פני העתיד. הם ימשיכו ״לסלול את הדרך לדורות הבאים / דרך התורה והמעשים הטובים״ (עמ׳ 96).