חוויית האובדן ברומן ׳עמליה׳ של נירית וייס

עֲדִי אֲבִיטַל-רוֹזִין, סופרת, חוקרת ספרות נשים וחברת הוועד המנהל של אגודת הסופרים העבריים בישראל

חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל: על חוויית האבדן מפרספקטיבת המספר וייחודיותה ברומן "עמליה" של נירית וייס

"רוח מרה הסתערה על פניו של יפתח כשגעה בבכי, ורונה חיבקה וליטפה את פניו היפות, ועמליה מזגה כוס מים. (...) וטיפות עגולות של גשם התערבבו..."

לא קשה להבחין בעובדה שאת הציטוט המובא לעיל, אשר מטרתו לתאר את חוויית האבדן בעיני יפתח, רונה ועמליה עת נהרג אודי חברם, ניתן להבין בשתי רמות. האחת, ברמת הפשט והשנייה, ברמת הדרש. אסביר: המסר הגלוי הוא שאודי נהרג במלחמה וחבריו (יפתח, הרס"פ שלו, רונה, חברה מחברת הנוער, שהגיעה מאמסטרדם, ועמליה, המדריכה והמטפלת שלהם מהקיבוץ, שהגיעה מחיפה) מגיבים למותו.

יחד עם זאת, הסאב-טקסט בציטוט חותר להרבה מעבר לזה, הוא מתנוסס מולנו כלשונות להבה של כתובת אש בעומק החשיכה, ויש לו שני מצגים. בראשון, המסר טומן בחובו את האנלוגיה המתבקשת בין תגובתם האמוציונלית של יפתח ורונה לעומת תגובתה של עמליה, האומרת כולה היגיון. היא מוזגת כוס מים. ואילו במצג השני, מצוי מסר נוסף, עמוק יותר, אשר חפץ לחשוף את העובדה שלא רק יפתח, רונה ועמליה מניבים תגובה למות חברם, כי אם גם המספר, ובמקרה דנן, המספרת, אותה ילדה שגדלה עם אודי בחברת הנוער, שהייתה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו והפכה לאישה המספרת לנו את הסיפור.

זאת ועוד, בניגוד לשלושה, תגובתה של המספרת חבויה ומובלעת באופן מכוון. על אף שהיא חלק אינטגרלי מן הדמויות המופיעות בסיטואציה ובסיפור כולו, היא אינה שותפה באופן מוחצן לגילויים על מותו של אודי. יתר על כן, אם לא בתיאור תחושותיה שלה, מה גורם למספרת להתמקד דווקא בתגובתה של עמליה, המוזגת כוס מים, ובו זמנית, בהתארגנותו של מזג האוויר הסוער, הרוח המרה וטיפותיו העגולות של הגשם? האם הימנעותה מלהביע באופן ישיר את תחושותיה מעידה על דבר מה? ואולי כוס המים, הרוח הסוערת והגשם המטפטף, מייצגים, למעשה, את חלק מחוויית האבדן שלה? ואם כן, במה היא דומה או נבדלת מחוויות אבדן אחרות בטקסטים ספרותיים עבריים אחרים? והיכן, אם בכלל, ייחודיותה?

מאמרי זה מבקש להתחקות אחר נתיבה האבולוציוני של חוויית האבדן מפרספקטיבת המספר בארבעה טקסטים שונים מן הסיפורת העברית, על מנת להוכיח תנועה כלשהי.

בפרק הראשון אתמקד בחוויית האבדן כפי שהיא משתקפת בטקסט ספרותי מראשית המאה ה-20, בעוד שבפרק השני אתמקד בשלושה טקסטים ספרותיים מן העת החדשה, כשהצעיר ביניהם הוא זה של נירית וייס, והחידוש שהוא מציע.

פרק ראשון: מ.י ברדיצ'בסקי

אפילו המספר בסיפור "קלונימוס ונעמי" לא נותר אדיש אל מול נעמי הנערה התמימה אשר נתייתמה מאביה בגיל צעיר. בחמלה רבה הוא טווה את קסם דמותה לעיני הקורא, מרחיב דעתו של האחרון בספרו עליה כי לפני הטרגדיה שפקדה אותה היתה קומתה פורחת, הליכתה קלילה והיא אמיצת לב, ונפשה מלאה בשיר וריקוד. זאת ועוד, מיטיב המספר לשתף בתחושותיה למן הרגע בו פגשה את קלונימוס, אחיה החורג והתאהבה בו עד כלות, ועד לרגע בו התחוור לה שלמושא אהבתה נמצא שידוך עם נערה אחרת, ואז הגיע האסון: היא איבדה את שפיותה בתוך ים של קנאה.

"לא אאריך. נעמי הנחמדה חלתה במחלת הרוח. מדי פעם בפעם הייתה בורחת מן הבית ותהי תועה בשדות ימים ולילות, וכשתפשוה והביאו אותה אל הבית וסגרו אותה בחדר שברה כל אשר בו לרסיסים. כוחה התגבר, כאילו הרבה רוחות רעות עזות איוו להן את נפשה למשכן, פניה התעבו וצלם אלהים, אשר בו חוננה למרבה, לא היה לה עוד, סר מעליה."

אט אט, לפי המספר, נשאבה נעמי אל תוך השבר העמוק שבאבחה אחת נבקע בנפשה. תחילה נשאבה פנימה דעתה אל החור השחור, אחריה נגררה בינתה, לאחר מכן נמוגו זיכרונה ושכלה ובסוף, ולבסוף גם את צלם האנוש שלה היא איבדה.

"ניטל ממנה במשך הזמן כח הדיבור וגם הכוח להלך על שתיים, ותהי זוחלת על ידיה ורגליה, וקולה כבהמה (...) על מצע של תבן שכבה, רק כותנתה לבשרה ושערות ראשה פרועות (...) ומכל האנשים אשר ידעה לפנים אינה יודעת עתה כלום. נמח כמעט כל זכר מקרבה, אינה מרגשת ישותה."

בזהירות רבה, כמעט מבלי שנרגיש, שורג המספר את תחושותיו באסונה של נעמי. כמוכה הלם הוא מגולל ומתעד את ההתרחשויות המפלצתיות שאירעו לה, יחד עם זה, על רקע תיאוריו החזקים והקצביים, ניכר שהוא ממעט לתאר מה דעתו כלפי המתרחש בארצה של נעמי. הוא אינו מביע את עמדתו בריש גלי, ולא מתאר מפורשות מה הוא סבור על שואתה הפרטית של הנערה האומללה. ספק מנוע, ספק נמנע, על הגבול הדק שבין "מספר יודע כל" לבין מספר "יודע כלום" עומדת וניצבת דמותו בחלק זה של הסיפור הגאוני ומדווחת בלבד. מגוללת, מבלי לתת את פרשנותה ומבלי לערב רגשות. ייתכן שכל רצונו הוא להצטייר כדמות חיצונית לסיפור, שאינה נוגעת לעלילתו והקשר בינה לבין השתלשלותו הוא מקרי בהחלט, ייתכן שישנן סיבות נוספות לכך.

לסיכומו של עניין, כך או כך, ואיך שלא נסתכל על זה, מה שמביא את המספר לתאר את הטרגדיה של נעמי באופן שהוא מתאר אותה כרצף של מאורעות מעוררי פלצות ואימה, נעוץ בבסיס מחשבתו של ברדיצ'בסקי הכותב, אשר מחבר בין גיבוריו לבין תלישות וניתוק.

בעוד שכבן לשושלת רבנים מפוארת ציפו מברדיצ'בסקי שימשיך את המסורת המשפחתית הארוכה, הוא היה, למעשה, הראשון שניתק את השלשלת ויצא אל מחוץ לתחומה. המפתח להכיל את סיפוריו נעוץ בתחושת התעוזה שלו לערער על מוסכמות ביהדות. ומכאן כי, הגיבור המובהק שלו, אולי לראשונה בספרות העברית, הוא זה אשר מטיל ספק בכל מערכת הוודאויות הקיימות. הן של עולם ההשכלה, והן של המסורת היהודית כולה. לפיכך, ברדיצ'בסקי עיצב את דמויות גיבוריו כתלושים, מטילי ספק, מנותקים ומורדים. וככאלה הם טולטלו בידי חוויה אישית נפשית מרכזית, שנבעו ממנה תוצאות מעשיות וממשיות, אשר השפיעו על כל מהלך חייהם.

יתר על כן, נשאלת השאלה: מה היה חטאה של נעמי, אשר בגינו היא נקלעה בעל כורחה למערבולת של חידלון? כדי להבין את קורותיה, יש להביט לפנים ולאחור, לעבר שורשיה והמשך חייה. אם נתחיל מאחור- הדבר הראשון שנראה היא דמותו של אביה, מולידה, שמואל, בן העיר לוטן ובנו של אבשלום-מאיר, שאת התורה לא ידע ובמצוות לא היה עוסק, איש גבה קומה ונמהר, שלא היה לו כשרון רב למלאכתו, ונשא לאישה את מלכה בת העיר ויניציה, ועל יופייה הרב דיברו בכל מקום.

"כאן צריך אנכי לגלות מעט ממסתורי לבו של שמואל- הוא קינא ביפי אשתו וחשק לפעמים כי יתמעט. לו היתה יפה רק חלק אחד מעשרה כי אז לא חשב מחשבות רבות והיה רואה את חייו במידה שהם נתונים לו, אבל את העודף לא יכול נשוא – ולא פעם אחת באו בו הרהורים להשחית את תארה. עינוי רב היה לו בשעה שבא אציל לקנות סחורה בחנותו, והוא חשדו כי יהנה בעיניו מזיו תואר אשתו. ובצאת הקונה היה מרים משקולת-הברזל והעמידה בחוזקה על השולחן, עד כי חרד השולחן וכל ארוני החנות. אש קנאת אדם אל תהי קלה בעיניכם!" 

מיטיב המספר לתאר את שמואל, שנעמי כאמור היא יוצאת חלציו, כאיש אשר אינו נוהג לחשוב כאדם ישר וטוב לבב, וכי במקום שדעתו תהא ממוקדת ביהדות, הרי שהיא נעוצה בטפל. היות שכך, לא רחק היום ושמואל נפל מנכסיו. ואם לא די בכך, הרי שמהר מאד נשתבשה עליו גם דעתו:

"ואת היום הזה לא תשכח מלכה לעולם. היא שבה לפנות ערב הביתה ותמצא את בעלה יושב על יד השולחן, מתופף באצבעו ומזמר, הוא לא שעה אליה בבואה (...) כה עמדה רגעים אחדים בתמהון ולא ידעה מה היה לו. והוא קם, פשט את מעילו ויחל לרקוד באמצע החדר. היא נבהלה ךראות זאת ואין איש בבית להושיע לה. והוא מרקד סביבה, עינו בולטות ושולח את לשונו לנגדה... החל לצעוק: ,אש! אש!, וינהם, ויתגעש." 

סופו של שמואל שנמק בבית המשוגעים והותיר את מלכה אלמנה ענייה המטופלת בשתי בנותיה ועמוסת חובות. כעת נביט לפנים - הדבר הראשון שנראה בהמשך חייה של נעמי היא דמותו של אהובה, קלונימוס, בכורו של אברהם מגיד, שנשא לאישה את מלכה האלמנה הענייה.

כבר בהיות קלונימוס כבן 15, עשה רושם כאיש בעל מחשבות. מצד אחד, נהג להתפלל בסלסול ובקול נעים ויצא שמו לעילוי ולמושלם. מצד שני, נהג להגות בספרים, עיניו החלו מחפשות תשובה, רוחו סערה עליו ומחשבותיו באו לידי מועקה. לו רק הייתה דעתו ממוקדת באמונה, הרי שלא היה נופל אל תוך שאלות הכפירה, ולא היה מאבד את שידוכו ואת חבריו, ולא היה מכעיס את אביו, לא היה תועה בשדות וזונח את מראהו, ומאבד את עצמו.

שמואל וקלונימוס, האיש שלא הכיר תורה, והנער שהכיר תורה אבל, היה סקרן גם להכיר את מה שמחוצה לה - הם שני גיבורים תלושים ומנותקים, שהפכו את נעמי למי שהפכה. זה לימינה וזה לשמאלה, זה מלפנים וזה מאחור, כדמויות מפתח בחייה, הם הטביעו בה את חותמם.

זאת ועוד, ברדיצ'בסקי הכותב יצר בגאונות מספר כזה, שדווקא בבואו לגולל את הטרגדיה של נעמי, הוא בוחר לעשות זאת על דרך של סימון השתלשלותה כרצף של מאורעות מבעיתים. זו הסיבה שהמספר אינו מתערב ואף לא משתף את הקורא בדעתו על אירועי חיי נעמי וניכר כי, תגובתו כמספר-יודע-כל חבויה ומובלעת באופן מכוון. מה הסיבה לכך? יש הסבר אחד: אבדן קשה והשלכות הרות אסון הם תוצאה הגיונית למעשים או למחשבות של אנשים תלושים ומנותקים כשמואל וכקלונימוס, השניים היחידים שכובד משקלם מטלטל את גלי חייה של נעמי באופן קיצוני.

פרק שני: יואל הופמן

אני תוהה מה גורם לו, למספר בטקסט הייחודי הזה שיצר יואל הופמן, להיות עד לתרחיש רצח ברוטלי שכזה ועדיין להביא את הקורא לידי גיחוך?

"זיגפריד הניף את האלה והִכה מכה אחת בראשו של יינגלה. מעוצמת המכה נתקערה גולגלתו ושבר עצם חד כסכין ביתר את מוחו של יינגלה במקום שבו שוכנים החלומות. וכשראה יוסף שדם ראשו של יינגלה ניגר על פניו, נשבר ליבו. והשאר, הלא הוא כתוב בדברי הימים, שיוסף נותר לבדו למעלה ואמר: 'מַיין גֹוט מַיין גֹוט פַארוֹוס הֹוסטּו מיך פַארלוזן' ומת.

זיגפריד הניף את האלה בשנייה והכה את יוסף מכה אחת על לוח החזה. ומעוצמת המכה הזאת נתרסק גם לב הבשר של יוסף. 'נָה', חשב זיגפריד, 'אני כבר די טוב במקל'" 

מה שמביא את המספר לספר את הסיפור שלו על המפץ הגדול שנוצר מההתנגשות החזיתית שבין מוות לבין מציאות עכשווית, בין שחור ללבן, ולהעבירו לקורא כתיעוד יבש, מקובל לחלוטין לשיטת הופמן הכותב, אשר באמנות רבה יצר פרקטיקה ספרותית חדשה, סוג של מניפולציה שמטרתה לשכנע את הקורא שהשילוב בין COMMON SENSE ל- NONESENSE  מתכתב עם חוויית האבדן שלו עצמו כמספר, ומניחה את דעתו.

ניתן להבחין בשעתוקה של אותה נוסחה בדיוק בטקסט אחר של הופמן, שבו המספר מפגיש בין הגיון פשוט לחוסר הגיון מוחלט כחלק מחוויה של כאב:

"אִמִי מֵתָה בְ–27ּ בְיָנּואָר בִשְנת 1941, אֲני הָיִיתִי אָזּ בֶן שָלֹוש וָחֵצִי.ּ כשהייתי בֶן שֶבַע אֹו שְמֹונה אָבִי הִתְחַּתֵן שֵניתּ וזְמַן קָצָר אַחֲרי הַנִּשּואִים הָאֵּלֶה בִּקֵש מִּמֶּנִי לִקְרֹא לְאִמִי הַחֹורגֶת 'אִמָא'.

אִמִי הַחֹורגֶת, אּורזל, הָיְתָה מְטַּפֶלֶתּ בַּמֹוסָד שֶאֵלָיו שָלַח אֹותִי אָבִי. מְנַהֶלֶת הַמֹוסָד טְרּודה טּוגֶנהַפְט הָיְתָה חֲבֶרּתָּה שֶל אִמִי הַחֹורגֶת עֹוד בְגֶרמַניָה וַאֲני זֹוכֵר אֹוּ כְָך סִּפְרּו לִי שְּבַעְלָּה שֶל טְרּודה קַרל מֵתּ כְשֶהּוא יֹושֵב לְיַד הַהֶגֶהּ ומְחַּכֶה שֶהָרמְזֹור יִתְחַּלֵף" 

זיכרון נידח שמציף את נפשו של המספר בטקסט זה מעיד כי החיבור הזה שבין דבר כה הגיוני לבין דבר כל כך לא הגיוני, יכול ליצור אפילו משהו מצחיק, כמו למשל, סיפור על אדם שנפטר בזמן שהמתין שהרמזור יתחלף. יש כאן המצאה גאונית וחדשנית של הופמן, שהעניקה יופי אחר לספרות העברית. יתר על כן, נאמר עליו כי: "הכניסה אל עולמו אינה קלה. קטעים רבים ביצירותיו נראים כאילו נוצרו מכוח מנגנון אסוציאטיבי פרטי לגמרי."

מוות ואבדן היו חלק אינטגרלי מחייו של הופמן. עולמו הפיוטי הוא, למעשה, כגלגל ששתי טראומות אבדן שונות מניעות אותו. האחת היא טראומה אישית, שאירעה עת נאספה אמו אל חיק אבותיה בעודו צעיר מאד בשנים, אירוע אחד שגרר אחריו אירוע נוסף, לא פחות טראומטי בעיניו של ילד, והוא העברתו לבית יתומים בידי אביו. הטראומה האישית קשה מנשוא, ניתן לראות אותה ככפולה ומכופלת, שכן, יוצא, אפוא, כי הופמן הילד איבד באבחה אחת, לא רק את אמו, אלא גם את אביו, ויתירה מכך, בית הוריו וילדותו נגזלו ממנו.

בעוד שהאחת היא אישית, הרי שהטראומה השנייה שנגעה עמוק מאד בהופמן הינה קולקטיבית, קשורה בהכרח לשואה, ונעוצה בהרג ההמוני של יהודים בידי חייליו של היטלר, יימח שמו. יתר על כן, מטראומה זו נולדו שני נרטיבים מובהקים בכתיבתו של הופמן, הראשון, גיבוריו הספרותיים ה-"יקיים", מייצגים ברובם את בני התרבות הגרמנית שחוו אבדן ונטישה, וכדי להציל את עצמם, הם עקרו מן העולם הגדול שאותו אהבו, ועברו לעולם קטנטן, שולי וחסר חשיבות, בארץ ישראל. הנרטיב השני בכתיבת הופמן נוגע לחוויית האבדן והנטישה נכרכת באופן טבעי בהריגתם ומותם של קרובי משפחה, שנספו במלחמת העולם השנייה.

יוצא מכאן כי, גלגל חייו של הופמן נע סביב שתי טראומות אבדן שונות, מותה של אמו ומותם של אחרים בשואה, שני אירועים שנוצקו ונמזגו אל תבנית תודעתו, והפכו למקשה אחת בדמות של עולם חסר הגיון SENSELESS , מרחב תלת ממדי המכיל בתוכו, ללא אבחנה. אנשים, אירועים, גופים, חפצים, רסיסי תרבות ושברים של שפות. בניגוד לתפיסה הפרופורציונלית הנהוגה במרחב שאנחנו מכירים לגבי יחס גודלם של רכיבים אלה, הרי שבעיניו, במרחב שלו, רואה הופמן בדיוק את ההיפך מזה. אין הכרח לפרופורציה, ולכן הוא יוצר אותם גדולים מדי או קטנים מדי.

יתירה מכך, הרכיבים הללו צפים בתודעתו כשלל רב של אפשרויות, שניכר כי כל אחת מהן נראית כמי שבקעה בזמן אחר, בתרבות אחרת, בנסיבה כזו או אחרת, באירוע כזה או אחר. לפיכך, הגיבורים הבולטים ביצירות הופמן מנסים לפענח את קוד קיומן ובעיקר, את רזי העולם אליו הם שייכים בעזרת חשיבה לוגית ופילוסופית מהעולם המערבי המודרני. קחו, לדוגמא את ברנהרט, הגיבור היקה הטיפוסי, שאין זה משנה כמה פעמים ינסה, הוא לעולם לא יצליח להקיש מהידע הרב שספג מגדולי הפילוסופיים המערביים על עולמו שלו.

לא רק יקים טיפוסיים גיבורים מככבים בסיפורי הופמן, כי אם גם כאלה שיש להם יכולת מיוחדת, לראות את מה שאחרים לא רואים. כמו, למשל דמותו של קצכן, המסגלת לעצמה ראייה, שלא זו בלבד שאינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון המערבי, כי אם דוחה אותו על הסף, ויתירה מכך, מתרגמת אותו להתבוננות אחרת, על-טבעית, אולי אפילו נבואית.

מתוך שני הטקסטים ההופמניים שהוצגו לעיל, עולה כי חוויית האבדן בהם מפרספקטיבת המספר עומדת בסטנדרט הנוסחה הייחודית שהופמן המציא ומדגימה בדיוק כיצד באמנות הווירטואוזית השייכת רק לו הוא יצר פיגורה רטורית של NONESENSE, שצבעיה הנועזים והעזים מאדירים, מהללים ומהדרים את החיבור שבין הטראגי והקומי, הלירי וההגותי ביצירתו. ומכאן כי, כשם שהמספר בטקסט הראשון, היה עד לתרחיש רצח ברוטלי ועדיין הביא אותנו לידי גיחוך, כך המספר בטקסט השני לא ראה כל פסול לשתף אותנו בסיפור על אדם שנפטר בזמן שהמתין שהרמזור יתחלף. 

לסיכומו של עניין, כשם שברדיצ'סקי מחבר בין תלישות וניתוק, כך גם הופמן נוהג, ומשלב בין COMMON SENSE (הגיון פשוט) ל- NONESENS(אִיגָיוֹן).

יהושע קנז

אני תוהה עד כמה זה הגיוני, שככה, פתאום באמצע חופשת הקיץ, המספר שהוא גם הגיבור בדמות ילד בסיפורו "מומנט מוסיקלי"  של יהושע קנז, מוצא את עצמו נוכח בגופו למרגלות סבו המוטל על הרצפה ללא רוח חיים, סביבו נרות דולקים, ועדיין, להביט במחזה ולתרגמו כמפגן ראווה של יופי? איך זה יכול להיות שבדיוק באותו רגע, שילד עומד מול מוות מאיים להחריד, מביט בו, אך לא רואה אותו, כי אם, רואה דבר אחר לגמרי: את קצב תנועתם המהפנטת של שברירי האור הנעים על הקיר, וברקע שלהבות הנרות המפוזרים בחדר נראות כמרקדות באיטיות רבה, וצלן החלש המוטל על הקירות, מעצים את צבעי הסגול, הירוק והכתום שבחדר. זה מה שהילד רואה.

"באחד מימי סוף הקיץ השכיבו את הזקן שקראו לן סבא על הרצפה בחדר הגדול, הדליקו נרות למראשותיו וסגרו את הדלתיים עליו ועל האנשים שעמדו סביבו. קרניה האחרונות של השמש עדיין עברו בזגוגיות הצבעוניות של ראשי החלונות ודלת הגזוזטרה לומר לו שלום אחרון והפילו על הקירות ועל הרצפה ועליו כתמים סגולים, ירוקים וכתומים ואש הנרות היתה דקה וחיוורת מאד לעומתן." 

וכאן מתעוררת התהייה באשר ליכולתו של הילד לקודד מסר גלוי, שמא הוא מנותק, חירש, אילם, או בדיוק להיפך- יכול ומבין את המצב לאשורו, אך אינו מגלה כלפיו כל עניין, או אמפתיה, לא צער או כאב. הוא אינו בוכה. רוצה לאמר: ילד לא נחמד. "יש ילדים נחמדים, ויש ילדים לא נחמדים אצל קנז כמספֵּר. ביצירתו אין רומנטיזציה של הילדוּת". והילד בן-דמותו של קנז, נטול-חֶנְדַלַעךְ". יתר על כן, יש בטקסט הקצר שלפנינו כדי להעיד בראש וראשונה, על יכולתו הווירטואוזית של קנז לערבב את אימת המוות ביופי, או כפי שהעידו עליו: "את יופיו של המוות צייר יהושע קנז בצבעים עזים".

זאת ועוד, היות שבלב לבו של הסיפור השלם נעוץ משבר עמוק אליו הוא נקלע, הילד עובר תהפוכות וחיבוטי נפש, החל ממשבר במשפחה, דרך גילוי כיעורה של הסביבה, תהייה על משמעות החיים והמוות, התעוררות מינית וגילוי מיניותו וכלה בגילוי "האני" שלו והתגבשות זהותו העצמית. זהו, למעשה, סיפור על אודות ביחד אחד (המשפחה) שמגן, מחבק ומכיל, אך מרגע שסבו מת, הילד חש כמי שנבגד, הגם שהתרחקותם הפיזית של הוריו, מותירה אותו לבדו אל מול ביתו הסגור והמסוגר, ומשליכה אותו החוצה אל ביחד אחר (החברה) שמתאפיין כמסוכן, מפתה ומאיים. יתר על כן, בין יחד אחד ליחד אחר, בין עולם אחד למשנהו, קורה דבר מעניין לילד. תודעת האני-עצמי שלו מתגבשת ובוקעת מתוכו.

יוצא אפוא, שבעוד ביצירותיו הראשונות, קנז הפליא בתיאור עולם אפל ומוקצן של התפוררות, הרס ושיגעון בנוסח ריאליסטי, מדויק וקונקרטי, הרי שביצירותיו המאוחרות, ביניהן "מומנט מוסיקלי", קנז מתאפיין בכתיבה אישית, מורכבת בנושאיה ומרוככת בדרכי עיצובה. זאת ועוד, מתוך הטקסט שהוצג לעיל, עולה כי חוויית האבדן מפרספקטיבת המספר מלמדת על שעטנז מרתק, שאיש לא חשב עליו קודם, המחבר בין אימת המוות לבין יופי, עליו אמון יהושע קנז, הכותב.

לסיכומו של עניין, בדומה לברדיצ'סקי המחבר בין תלישות וניתוק, והופמן המשלב בין COMMON SENSE (הגיון פשוט) ל- NONESENS(אִיגָיוֹן) כך גם קנז, מפליא לערבב בין אימת מוות לבין יופי.

נירית וייס

המספרת ברומן הביכורים "עמליה" של נירית וייס שבה אל מחוזות ילדותה, קיבוץ בדרום הארץ, ואיתה שבים גם געגועיה אל חברת הילדים, ואל, עמליה המטפלת, שלא רק חינכה אותה, כי אם גם לימדה אותה איך לאהב את החיים, היא גיבורת הסיפור, על שמה נקרא הכותר. אין ספק שזהו אחד הרומנים החדשים שעלה על המדפים, ועושה הרושם שהוא הבטחה גדולה.

יש ב"עמליה" מכל וכל, שילדה יכולה לשאת על עצמה כמטען רגשי לאורך שנים, ולהכיר בו כמקבץ מייצג של אבני הבוחן במסע חייה. במבט רטרוספקטיבי דמותה, כילדה וכאישה שבגרה, לוקחת אותנו איתה, אחורה בזמן, אל שורשיה ומשתפת אותנו, הקוראים, בקולה האישי והחכם על האהבות הראשונות, המריבות הראשונות, חוויות האבדן, הפחדים, האכזבות ושברוני הלב הראשוניים, ועל החינוך הערכי שעליו גדלה - אהבת האדמה והמולדת, אהבת האדם וקידוש החיים.

אין לה תחבולות, לוייס, או טכניקות כתיבה מיוחדות. לשונה העשירה קולחת ורציפה, קוהרנטית בצורה מדוייקת ובו זמנית, גם הצנועה והפשוטה ביותר שפגשתי אי פעם מימיי. השילוב הייחודי הזה, של עושר מול צניעות, מציב אותה מיידית בשורה הראשונה, בין גדולי וגדולות הספרות העברית בישראל. אסביר.

הציטוט הראשון במאמרי זה, על מותו של אודי, הוא השלישי שלי ברשימת שרשרת חוויות האבדן של המספרת, אבל הוא בעיקר חיוני, שכן, הוא מצטרף כאחרון לשתי חוויות אבדן נוספות, שקדמו לה, ומעצים בחוזקה את אורן בכך שהוא מסכם אותן הכי נכון שאפשר. אעלה אותו שוב:

"רוח מרה הסתערה על פניו של יפתח כשגעה בבכי, ורונה חיבקה וליטפה את פניו היפות, ועמליה מזגה כוס מים. (...) וטיפות עגולות של גשם התערבבו..."

אודי, חברה של המספרת עוד מהימים בהם גדלו יחד כפעוטות בחברת הילדים בקיבוץ, נפל בעת מילוי תפקידו בלבנון, ומובא לקבורה. יחד איתה, על אדמת הר הרצל, בחלקה הצבאית, עומדים גם מפקדו, יפתח, רונה, מחברת הילדים ועמליה, שלא רק שהדריכה אותן איך לאהוב את החיים, כי אם לימדה כמה חשוב לרצות בהם, תמיד. החיים חזקים מכל כח אחר בעולם, אפילו כשהם ניצבים מול המוות, שהוא כח לא קטן.

פעולת המזיגה של עמליה את המים אל הכוס מייצגת את הדגם השני שנוצק לתבנית עיצוב חוויית האבדן של המספרת.

ככל שאנחנו מתקדמים אתה אחורה במנהרת הזמן, אנחנו מגלים שעמליה, כחלק מהצוות המדריך והמטפל של המוסד, לימדה אותה לא רק משמעות החיים מהי, כי אם ברמה האינטימית ביותר, הסבירה לה שכמים הם החיים, ויופיים הרב מקדש אפילו את המתים.

מה קדם לחוויית האבדן הזו? טביעתו של יצחק זורע בוואדי, אירוע טראומטי לכשעצמו, רגעי ילדות מוקדמת, שהמספרת חוזרת אליהם. ועל אף שבספרה לנו את הסיפור היא כבר אינה ילדה, כי אם אישה בוגרת, כי חלפו שנים רבות מאז, אבל, הרגעים האלה עדיין חיים בתוכה. היא מתארת את אמה, ההיסטרית, העדה הנוספת לאירוע, שהיתה איתה בהתרחשות הטראומטית:

"אמא כמעט תלשה לי את כף היד כשמיהרה לראות מה פשר הצרחות שעלו מהוואדי. היא לחצה לי אז חזק את כף היד. תמיד היא מחזיקה ככה כשהיא פוחדת שמשהו יישמט לה..."

ואז, היא מספרת לנו, ככה בשיא הטבעיות, כשהיא שבה בעיני רוחה לאותה נקודת זמן, בו האירוע קרה:

"יצחק זורע טבע בוואדי..."

ומה קרה מיד אחר כך? אמה לקחה אותה משם, נכנסה לבית הילדים והכניסה אותה למקלחת של מים זורמים ורותחים:

"ואד סמיך כיסה את המקלחת והקירות הירוקים הגירו סילונים שקופים מתייפחים..."

תיכף אחרי כן נכנסת דמותה של אלונה, מרכזת ועדת החינוך, שבאה לחלץ את המספרת מידי אמה, לתקן את הנעשה, ולהיצרב בזכרונה כגיבורה..

אם פעולת המזיגה של עמליה את המים אל הכוס מייצגת את הדגם השני שנוצק לתבנית עיצוב חוויית האבדן של המספרת, הרי שהתערבותה של אלונה בויסות טמפרטורת המים הנכונה למספרת, עת היותה פעוטה, היא הדגם הראשון שנוצק לתבנית עיצוב חוויית האבדן של המספרת.

ככל שאנחנו מתקדמים אתה אחורה במנהרת הזמן, אנחנו מגלים שגם לאלונה, כחלק מהצוות המחנך של המוסד, יש תפקיד מכריע בחייה של המספרת. אלונה לא רק לימדה אותה כח החיים מהו, כי אם גם הזהירה אותה, באופן עקיף, שמים נושאים גם כח של מוות, ואם זה עניין שעומד לבחירה, הרי שתמיד מוטב להיאחז בחיים.

אלונה, ועמליה בעיקר, עיצבו את האופן בו המספרת תגיב לאבדן בתחנות השונות במסע חייה. שתיהן לימדו אותה, וכל אחת בדרכה, שאבדן הוא כח גדול, אבל, לא גדול יותר מכח החיים.

מה שעושה נירית וייס לרומן הזה, עושים אומנים רבים לפניה, ורבים גם אחריה יעשו: הם רואים מראש איך ייראה התוצר הסופי שלהם, ולכן, הדבר הראשון שהם מוציאים למסע היצירה הוא את ידיהם, השתיים. וייס, בניגוד אליהם, מוציאה מיד את הלב, ורק אז מוסיפה את הידיים.

הפשטות האנושית של וייס מאפשרת לאמנית הייחודית שבה לשרטט לעינינו בקווים עדינים את תרשים פרשנותה לחיים. הם חלק בלתי נפרד מהמוות, כמו תאומים סיאמיים. צמודים זה לזה, נושקים איש אל רעהו, שניים שהם אחד. אין הבדל ביניהם. שניהם חשובים באותה המידה. זה הייחוד של וייס.

יתר על כן, המספרת ברומן שלה מייתרת את חוויית החיים כגדולה מכל חוויה אחרת, גם ובעיקר של אבדן. היא מבדילה בין דבר אחד גדול לבין דבר אחר גדול יותר. כך שבניגוד לברדיצ'סקי המחבר בין תלישות וניתוק, הופמן המשלב בין COMMON SENSE (הגיון פשוט) ל- NONESENS (אִיגָיוֹן) וקנז, המפליא לערבב בין אימת מוות ליופי, וייס מפרידה בין כוחות.