אסתי בר מפוייסת עם החיים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אסתי בר, מפיסת עם החיים - שירים, הוצאת צבעונים, ישראל תשפ״ב 2022, 96 עמודים.

אסתי בר היא משוררת, חברה באגודת הסופרים. ׳מפויסת עם החיים׳ הוא הרביעי בספרי השירה שפירסמה. 

זה ספר אמיץ, ישר, מביט לחיים בעיניים, בלי התייפיפות, בלי לצבוע בוורוד, בלי להתבייש, לא ביש ולא באין. בשורות קצוצות מנוקדות מספרת אסתי בר את חייה. בלי להסתיר דבר תחת מצלולים מרהיבים, חריזה וירטואוזית או רמיזות מלומדות לארון ספרים עשיר מכמנים. ככה, בעברית פשוטה, ישירה, עכשווית, ישראלית, היא מדברת על עצמה, אבל רבות ורבים ימצאו בשיריה את עצמם.

אסתי בר היתה רקדנית ומורה למחול וזוכרת בדמעות את העבר הזה. 

׳דמעות זוכרות עבר

מסתובבות על חיי ללא מלים…

איך אתאר לך רגלים שלא הולכות

רגלים שרוצות ללכת ומיללות כאב… ׳ (עמ׳ 30).


ובאומץ של חשיפה היא כותבת:

׳כמה כוח ואמונה צריך

ללכת על שתי רגלים

לפיפי של בוקר׳ (עמ׳ 32).


והיא רוקדת חלומות בלילה כשמחשבותיה מטיילות על התקרה:

׳אוי כאבי ברכי המתוקים

לו יכולתי ולו לרגע לרקוד על רגלי כבנעורי

ואני רוקדת על כסא גלגלים

כמו כל העולם וכיווניו שיכים רק לי׳ (עמ׳ 29).


ליבה לב אשה מלא כמיהה לרקוד את החיים עם גבר אהוב ואוהב:

׳ביקשתי לרקוד על רגלי כמו בימי נעורי העליזים

גבר לרקוד בזרועותיו בחיבוק אוהב ובתמיכה שלא אמעד׳ (עמ׳ 28).

אהבת חייה רחוקה ת״ק פרסה מחלומות הפלסטיק של הפרסומות:

׳את כותבת לו הודעה בחמש בבוקר

בעינים כמעט עצומות

בוקר טוב עם שתי אימוג׳י של שפתים אדומות.

את נותנת לו פיסה קטנה מהלב שלך׳ (עמ׳ 17).

והיא טווה חלומות:

׳על הספה נשב צמודים מכוסים בכרבולית

שתראה אותי מסמיקה בחיוך

לאורך ידך המתגנבת שם למטה׳ (עמ׳ 19).

שיריה עומדים-מתמודדים עם גיל השישים, מין גיל שכזה מבלבל, בין ׳כבר לא׳ לבין ׳עוד לא׳. לא נעורים ולא זיקנה. והיא שולחת אליו מבט חסר רחמים בדיוקו, כמו שמה אותו תחת מנורת חדר הניתוח. בלי התיפיפות היא מביאה את הקוראים לאותה שכבת ביניים נסתרת שבין הגוף ללבוש, שמלמדת אולי יותר מכל, ובצורה מכמירת לב, על החיים בלי גבר ו׳בפחות כסף או דמוי כסף׳ (עמ׳ 59): ׳אני מוצאת את עצמי פתאום באותה כתונת ג׳יפה… ומתחת תחתונים בדגם גבוה שיאספו בתוכם את צמיגי המותנים. עלי חזיה של מבצע מאה ש״ח במשביר המרכזי ולא חזיה צבעונית יבוא מרוסיה או מצרפת עם תחרה פרחונית עבודת יד׳ (עמ׳ 48).

היא מדברת על השיער הלבן המבצבץ, על הסגר והסגירות של הקורונה,  על הבדידות, ועל הרצון לשרוף הכל ולהיוולד מחדש. ואז היא מגלגלת כביכול את סרט חייה לאחור, וכותבת בלי אשמה ובלי חרטה:

׳הנה אני בת שישים ועדין מבולבלת

פניה של אמי משתקפות בקמטי פני שלי

השומרים בלחש את זכרון ילדותי׳ (עמ׳ 37).

אמה היא דמות מפתח בעולמה: ׳כל חיי אחזתי בשמלתה של אימי, הן כשהלכה ורקדה, הן כשהזדקנה וישבה. תמיד לבשה שמלות פרחוניות. כל הפרחים נובלים בסוף, מתים, אמרה. ועניתי: ניתן להם מים, ולו לכמה דקות של חיים׳ (עמ׳ 43).

׳הייתי אמא לשני בנים אהובים׳ היא מספרת. נתתי להם. ׳אך לא הגשתי להם אבא׳ (עמ׳ 39). ואביה שלה? הוא הביא עמו מטוניס מזודה בלויה ובה ספר תורה קטן, שהלכה אתו לאורך כל דרך חייו, אך ׳אני לעגתי לו והתבישתי בה׳ (עמ׳ 41).

שיריה מרטיטי לב בפשטותם המתעתעת ובמקוריותם: ׳אלהים נתן לך במתנה בקבוק מים ובו פתק של חיים. טעמת, אהבת ורקדת את החיים. ובאו ימים, זיקנה נופלת עליך או מחלה. אתה צריך להחזיר דמי פקדון… שנים של כאב ויגון. את זה אלהים לא אמר לך…׳ (עמ׳ 67).

היא כמהה לאהבה ולא מוותרת. גם כשהיא יודעת שאהבה בגיל שישים היא אחרת:

׳ידעת ואפלו לא התפלאת

שהיא שונה מאהבת נעוריך…

אין לב מתדפק עד

שנפתחים כפתורי שמלתך החשופה.

אהבה של ביחד יד ביד, לא לבד

שלוה שחפשת הרבה שנים׳ (עמ׳ 9)

אבל היא לא מתייאשת ומלאת תקוות:

׳עוד יבואו ימים יפים

הם פה, לא רחוק

החורף ייבלע באביב מואר וזוהר…

עצי השקדיה ילבלבו בלבן בחודש שבט

גשם יטפטף תשוקת אוהבים׳ (עמ׳ 23).


ויש לה גם עצה, ספק לעצמה, ספק לקוראתה האלמונית:

׳קחי אותיות שלמדת בילדותך

חברי למלות שיר של תפלה

כדי ללכת זקופה באור בעולם הזה׳ (עמ׳ 95).