כוונת התורה וכוונת הקורא בה. פרקי התמודדות מאת ערן ויזל

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מאגנס

ערן ויזל, כוונת התורה וכוונת הקורא בה, פרקי התמודדות, ירושלים הוצאת מאגנס, לתשפ״ב 2021, 443 עמודים

פרופ׳ ערן ויזל הוא חוקר של פרשנות המקרא היהודית לדורותיה: פרשנות חז״ל, פרשנות ימי-הביניים וחקר המקרא בתקופת ההשכלה ובעת החדשה.

הספר המונח לפנינו עוסק בכוונת הקוראים במקרא מסוף מימי בית שני דרך ספרות חז״ל ופרשנות ימי הביניים, ועד למחקר הרבני של התורה בעת החדשה הוא מגיע. כלומר מהתקופה שבה נוסח המסורה עדיין היה נזיל, אם כי נוסח התורה כבר היה מגובש, ועד העת החדשה. ויזל מתייחס לקורפוס עצום ממדים המכיל חיבורים מתקופות שונות שהתחברו על ידי יוצרים שונים ומסמן בהם מגמות דומיננטיות וקווי ההתפתחות המרכזיים. אין הוא נכנס לגוונים עדינים ולסטיות מסויימות מהקו הכללי שהוא מצייר. כמו כן הוא מוציא מכלל דיוניו את תרגומי התורה העתיקים, את פרשנות התורה הנוצרית, את השומרוני, את הפרשנות הקראית, את התרגומים הארמיים לתורה, את הפרשנות הפילוסופית של ימי-הביניים, ואת הפרשנות המיסטית הקבלית.

הוא אומר שנקודת המוצא בכל הקורפוס שחקר היתה, שהתורה היא מושלמת בגלל מוצאה האלוהי. אלהים הוא מופתי ומושלם ועל כן גם תורתו מופתית ומושלמת. היא נטולת פגמים ומשקפת אמות מידה מוסריות עילאיות בעלות תוקף ניצחי הרלוונטי לכל הדורות. לכן ביכולתה לספק תשובות נכונות לשאלות ההווה. כל מה שכתוב בה הוא אמיתי, נכון, חשוב ומחושב. לא תמצאנה בה זוטות שוליות, עניינים מקריים, שקרים או עמדות בלתי ראויות. אלהים נתפס כמי שפעל ברציפות מהבריאה ואילך, לאורך כל ההסטוריה. לעיתים הוא נעזר במלאכים כדי להוציא לפועל את תוכניותיו, אבל ניכרת מגמה לצמצם את פועלם של השליחים השמיימיים עד כדי העלמתם המלאה.

יחד עם זאת חכמים ופרשנים הרגישו אי נחת מדברים אלו ואחרים בתורה וספרו של ויזל חושף נסיונות גלויים וסמויים להשלים דברים שלא נאמרו, להחליק חספוסים, לעדכן ולשפר, והכל כדי להתאים את מה שכתוב בתורה למה שקוראיה ומפרשיה מצפים ממנה.

אף שיש בתורה תפיסות שונות של האלהים הן לא ערערו את הבטחון של המאמין בשלמותו של האלהים, כי לאדם יש יכולת להכיל בו זמנית אמיתות שונות ואפילו סותרות. כדוגמא לכך מביא ויזל את עיצוב דמותו של האלהים בשתי מסורות הבריאה הפותחות את התורה. בראשונה האל מוצג כטרנסצנדנטי, נטול חולשות, סכמטי ומופשט, ובשני (סיפור גן העדן) הוא מוצג כאל אמוציונלי, מצפה לציות, מתאכזב, נוקם, טועה ומתחרט. לאורך הדורות הכילו זאת בלי להגיע למסקנה שיש כאן שני מקורות ספרותיים עצמאיים ובלי שזה יערער את הבטחון של המאמין בשלמותו של האלהים. ואיך פתרו זאת? כך: פניו האמיתיים של האל הם אלו של סיפור הבריאה הראשון, ומה שנראה כחולשותיו של האל הוא אמצעי ספרותי בלבד לקרב את התורה לכושר ההבנה המוגבל של בני האדם.

עד הופעת המחקר הביקורתי התאורטי בתחילת המאה העשרים הטקסט המקראי נחשב קדוש בגלל מקורו האלוהי, אף שאין במקרא עצמו שום עדות לכך שהסיפורת והשירה שבמקרא  יוחסו לאלהים. מתקופת בית שני ואילך מוצאים הגדים שמוצא התורה כולה הוא מאלהים וזה מה שמבדיל אותה מחיבורים סמכותיים אחרים ועל כן גם התשובה למי שרצו או ירצו לערער על קדושתה.

עד להופעת המחקר הביקורתי נטו הקוראים להאמין שמילות הכתוב משקפות אמת נפשית עמוקה של הכותב. הכתיבה נתפסה כמיומנות טכנית וההבחנה בין מחבר, עורך ומעתיק היתה מטושטשת עד לא קיימת. בני התקופה לא ממש התעניינו בשאלת זהותו של המחבר. די היה בתכניו של הספר כדי להקנות לו את חשיבותו ומעמדו. הכותרות בספרי הנבואה, במזמורים, במשלי, בקהלת ובשיר-השירים משקפות שלב מאוחר בהתהוות הספרים. בסוף ימי הבית השני ייחסו את הספרים לדמויות מפתח בהסטוריה הכללית והישראלית. לפי הגישה הביקורתית כידוע התורה היא חיבור המורכב ממסורות וממקורות מגוונים שנוצרו בזמנים שונים על ידי מחברים שונים. היא עברה גילגולי עריכה ותהליכי מסירה מורכבים ועל כן אין ולא יכולה להיות בה אחידות מלאה בתכנים ובמסרים הרעיוניים.

לספר יש חמישה פרקים. הפרק הראשון מביא דוגמאות מפתח המלמדות על המרחק בין הכתוב בתורה לבין מה שקוראיה ומפרשיה קיוו למצוא בה. ארבעת הפרקים הבאים עוסקים בסוגיות הללו מבחינה היסטורית והם מסודרים על-פי הרצף הכרונולוגי: פרשנות התורה בסוף ימי הבית השני, פרשנותה בספרות חז״ל, בימי-הביניים ופרשנות המחקר הרבנית בעת החדשה.

הספר עטוף במבוא ובאחרית דבר. בסופו יש מפתחות מועילים: מפתח המקורות, מפתח העניינים, החיבורים, האישים והמקומות וכן רשימה ביבליוגרפית עשירה.

לסיום, מדובר במחקר תאורטי מקורי, חשוב, מעמיק ורחב אופקים שמנוסח בלשון שהיא גם מדוייקת וגם יפה להפליא, מה שמעשיר את התובנות המחקריות בחוויה אסתטית. 

מומלץ בחום!