מפי השבויה

שולה ברנע, משוררת וסופרת

הָאֵין דַּי לַתַּאֲווֹת

לָמָּה עֲשָׁנִי הָאֵל אִשָּׁה

לְהָעִיר עַל שׁוֹבַי אֶת יִצְרָם,

וְהֵם יָחֵלּוּ לְהַשְׁחִית מַרְאִי

לִגְזֹז שְׂעָרִי וְצִפָּרְנַי

לְמַעַן לֹא יִתְפַּתּוּ לְבַעֲלֵנִי,

כִּי טְמֵאָה אֶהְיֶה לְאִישִׁי

וְצַלְמִי וּדְמוּתִי יֹאבֵדוּ.

לָמָּה בָּרָאתָ הָאֵל אֶת יָפְיִי וְאֶת יֵצֶר הָאָדָם?

לֹא אוּכַל שֵׂאת אֶת מַרְאִי, אֶת סִבְלוֹתַי,

אִמִּי הוֹרָתִי לֹא תְּכִירַתְּנִי.

לְוַאי וִישַׁלְּחוּנִי מִבֵּיתָם,

כִּי לֹא אוּכַל תַּנּוֹת עִמָּהֶם אֲהָבִים

כְּמוֹ עִם אִישִׁי אַלּוּפִי,

הָאֵין דַּי לַתַּאֲווֹת, לַקְּרָבוֹת?

עַד מָתַי יִשְּׂאוּ חֲרָבוֹת?