לא היה לו סיכוי בקרקוב, באושוויץ-בירקנאו, בטרזינשטט, ובארץ?

נורית אלדר, מחנכת

חנוך רייכר אלבוים ואחותו פלה

פולין, קרקוב, רחוב רקבקא 12, שנת 1935. הוא מזיז את הווילון שמעל החלון הקטן הפונה לרחוב ומייבב. "תראה איך אתה נראה", כועסת עליו אמו, "אתה מפחיד את אחותך", זורקת עליו סמרטוט מלוכלך כדי שינגב את הדמעות. "אתה כבר בן שבע, בגיל שלך בנים לא בוכים. אבא עוד מעט יבוא, אתה יודע שהוא לפעמים הולך אבל הוא תמיד חוזר". הוא מנגב את עיניו התכולות, מסרק באצבעותיו את שיערו הצהוב כשמש וחיוך מעוות מכסה את פניו. הוא נכנס למיטה המשותפת עם אחותו, שנרדמת בין זרועותיו. הוא נותר ער, ומהרהר: "עברו שלושה ימים מאז שאבא נעלם והיום הוא בטח יחזור". הוא מתעורר לצעקותיה של אמו: "תפסיק להכאיב לי, אתה שיכור, מתי תבין שיש לך ילדים שצריכים אותך?" הוא שומע את המים במקלחת זורמים. "זה נגמר", הוא אומר לעצמו, "אימא שוטפת את אבא". הוא עוצם את עיניו ונרדם.

הוא נולד למשפחה ענייה. סבו אליהו הסנדלר, איש קטן, מכר בכל שבוע נעליים שתפר בעצמו. סבתו איזבלה, אותה כינה "מינדלה", הייתה אישה ענקית שניהלה את משפחתה ביד רמה. לזוג נולדו שנים-עשר ילדים, מהם שלושה זוגות תאומים, שלוש בנות, שאחת מהן נפטרה בגיל חמש מנשיכת כלב, ושמונה בנים. אחד מהם הוא אביו יצחק, "אידוש", שהפך גם הוא לסנדלר והיה מקורב מאוד לאמו איזבלה. לאחר נישואיו לאסתר עברו הוריו לגור בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze) שעל הגדה הדרום-מזרחית של נהר הוויסלה, מאוחר יותר יוקם שם הגטו.

פולין, קרקוב, רחוב ברטושה 2, שנת 1938. הוא מזיז את הווילון הפרחוני שמונע מהאור לחדור לחדר, רואה את חבריו משחקים כדורגל ברחוב. הוא פותח את החלון הסגור וצועק: "חכו לי, אני כבר מגיע". מכנסיו הקרועים נכנסים בקושי לתוך זוג המגפיים, אותם הרחיב סבו עם מכשיר עגול כדי שיתאימו לרגליו, לובש את המעיל הגדול במספר מידות מגופו וחובש כובע שמכסה את כל פניו. הוא מדלג במדרגות מהקומה השנייה, מגיע לראשונה, פותח את הדלת ויוצא לרחוב. הוא קופץ מעל ערימה של שלג שמישהו שכח לפנות ומשתלב מיד במשחק. "מתי הגעת?" שואלים אותו חבריו והוא משקר ואומר שהגיע בשישי כדי להצטרף לסבא שלו לבית הכנסת. "ומה אתכם? למה לא הלכתם היום לכנסייה?" אומר להם כמספר בדיחה. הוא ידע שההורים שלהם אינם מכריחים אותם ללכת.

את הבית הוא עזב כשהוא משאיר את אחותו ואמו בוכות ומתחננות שיישאר. "אתה לא יכול לרכוב עם האופניים שלך עד סבתא איזבלה, זה רחוק. תחכה עד שאבא שלך יחזור והוא יילך איתך," ביקשה אמו, והוא ענה שנמאס לו לחכות לאבא שלו. "אני הולך לסבתא כדי שהיא תעשה משהו. רק היא יכולה עליו," צעק ויצא. לבית הסבים הוא הגיע על אופניו החדשים ברכיבה שרובה בירידה ואורכת כחצי שעה. אביו הבטיח שיקנה לו אופניים במתנה כשיגיע לגיל עשר וקיים את הבטחתו, לאחר לילה מוצלח בקלפים כשהוא חגג לפני מספר ימים יום הולדת אחת-עשרה.

כשהגיע לבית סבתו מצא אותה עסוקה במטבח. סבו היה בעבודה, מכר נעליים בשוק. "הגעתי באופניים החדשים שאבא קנה לי," סיפר לה בגאווה. סבתא איזבלה חייכה וכבר נתנה סכין בידו וציוותה עליו לקלף את תפוחי האדמה שבסיר. בלילה הוא נשאר לישון במיטה יחד עם דודו, אחיו הצעיר של אביו.

במוצאי שבת אמו, מסיטה את הווילון, פותחת את החלון ומכניסה את הכפור המגיע מבחוץ לתוך הבית. "מי זה דופק בדלת בשעה כל כך מאוחרת," היא תוהה, "מי יכול לצאת החוצה בקור הזה?" השעה עשר בלילה ובבית יושבים גם סבא וסבתא יחד עם אחיו התאום יענקל ומיכאל, מדברים, צוחקים ומתווכחים גם על מה שהם לא יודעים. הוא שוכב במיטה ומקשיב לכל מילה שנאמרת. אולי ידברו שוב על אבא, הוא מקווה. הדפיקה בדלת מתחזקת. "אולי זו השכנה שצריכה משהו," אומרת סבתא ואימא ניגשת לדלת ופותחת אותה.

אדם כפוף, לבוש סחבות, קופא מקור, מהסס וחושש להיכנס. "תיכנס מהר," אומרת אימא וסוגרת מהר את הדלת מפני הקור. מי זה? למה הוא בחוץ בכפור כזה? תנו לו לחם, אולי כוס תה, למה הוא בוכה? הוא שומע את הקולות ואינו מעז לצאת מהמיטה החמה. שקט משתרר ופתאום הוא שומע את סבתו בוכה, "הוי אלי, אלי, אידוש, מה קורה לך? תראה איך אתה נראה, בוא שב, נשאר קצת מרק, תשתה ואחרי כן תיכנס למקלחת לנקות את עצמך," והוא שומע אותה פונה לדוד יענקל, "לך תביא לו בגדים, אתה לא רואה איך הוא קופא מקור?" יענקל נכנס לחדר ומדליק את האור. הוא עוצם מיד את עיניו ועושה את עצמו ישן. יענקל פותח את הארון הרעוע, מוציא בגדים, ניגש למיטה והוא מרגיש אותו מלטף את שיערו ומשתהה רגע, ואז מכבה את האור וסוגר אחריו את הדלת למחצה.

אחרי שדודו יוצא הוא קם מהמיטה, מתקרב לדלת ומציץ. הוא רואה את אבא שלו יושב על השרפרף, מחבק את סבתא ובוכה. "מה יהיה איתי?" הוא מיילל, "אימא, תסלחי לי, אני אשתנה, את תראי." הוא רואה את אביו מניח את ראשו על ברכי סבתו, מושך בשערות ראשו ומדבר בקול לא מובן. "אתה צריך להתפשט, כולך מלא כינים," מחבק אותו יענקל ועוזר לו לקום, וסבתא נכנסת עמו למקלחת. הוא שומע אותה עוזרת לו להתקלח ואת אחיו מדברים ביניהם: "איזה עלוב נפש, ממש חסר מזל, מפסיד את כל הכסף שלו וחוזר הביתה בלי כלום. איך פעם הוא היה גבר נאה ושמח ותראו איפה הוא היום. כל הזמן מבטיח שישתנה. כמה זמן אימא עוד תטפל בו?"

חנוך רייכר אלבוים

הוא שומע את אביו יוצא מהמקלחת. "תהיה בשקט," אומרת לו סבתא, "הבן שלך שוכב בחדר הסמוך." הוא בורח למיטה, מעמיד פני ישן ומחכה. מקשיב לרעש מחוץ לחדר, אביו שוב התיישב על הספסל. "אידוש," הוא שומע את סבתו, "תפסיק כבר לשתות. יש לך ילדים, אתה חייב להציל את נפשך ואת הנפש שלהם. הם עצובים כל הזמן ושואלים איפה אבא שלהם. ויש לך אישה נפלאה שאוהבת אותך, למה אתה מרביץ לה? ולמה אתה עוד נפגש עם הפולנייה הזונה הזאת? כולם מדברים על זה. איזו דוגמה אתה נותן לילדים שלך?" את האישה שסבתא מזכירה הוא ראה יום אחד כשהלך עם אימא לשוק, אימא צעקה עליה שתעזוב את אבא שלו, שהיא הורסת את המשפחה, אבל האישה נתנה סטירה לאימא והלכה. הוא פחד נורא, וכשאימא סיפרה לאבא שהאישה הרביצה לה, הוא הסתובב אליו וסטר לו: "למה לא הגנת על אימא שלך," צעק עליו. כמה שנים אחר כך, כשאבא שלו אידוש ייאלץ לבחור בין להישאר עם משפחתו, עם אשתו וילדיו, או להיות מגורש עם אמו איזבלה לפלשוב, הוא יבחר ללכת עם אמו.

עכשיו קר לו. הוא קם ולוקח שמיכה נוספת מהמיטה של יענקל, חוזר למיטה וממשיך להקשיב, עד שנרדם. באמצע הלילה הוא מתעורר, אבא שלו שוכב לידו, מחבק אותו ונוחר. הוא מקשיב לנחירותיו ולא זז.

*

פולין, קרקוב, האזור הארי. שנת 1941. "צאו מיד החוצה!" נשמעות צרחות ודפיקות על דלת האורווה בה הוא מתחבא עם חבריו הפולנים. הדלת נפרצת ובפתח עומדים שוטרים פולנים שמאיימים עליהם ברובים. הם מרימים ידיים ומתקרבים אליהם בצעדים איטיים ובראשים מורכנים. "אלה הם העבריינים הצעירים?" פונה המפקד לשוטר שעומד מאחוריהם ומחייך. הם מכירים אותו, קוראים לו "המצויר" כי הוא שמן עם פרצוף ורוד, הוא נהג להעביר דרכו כסף להוריו שנשארו עם סבא וסבתא בפודגוז'ה, בגטו. השוטר יודע שהוא יהודי. "הם מסתובבים בעיר ומוכרים אבנים למציתים וגם סאכרין. הם מרמים ומוכרים סחורה ישנה ומקולקלת," אומר השוטר. הוא רואה שהוא קיבל בשביל זה כמה זלוטי, מחייך אליהם ומסתלק. הם נשלחים לכלא מונטלופיך. ה"מצוייר" שהלשין עליהם לא סיפר שהוא יהודי כך שלא פגעו בו. גם החברים לא סיפרו. בכלא לא לומדים ולא עובדים, ואחרי כמה חודשים הוא יישלח משם לאושוויץ.

כשפורצת מלחמת העולם השנייה הוא בן שתים-עשרה ומחליט להישאר בבית סבתו. יש לו תחושה מוקדמת שכך יהיה טוב יותר. הוריו אינם מתנגדים. כאשר מוקם הגטו על הגבעה, סבא וסבתא עוברים אל הוריו ואילו הוא מחליט להישאר באזור הארי. הוא עובר לגור באורווה ישנה ועזובה, רחוק מהמקום בו גרו סבו וסבתו, אף אחד אינו מכיר אותו והוא נחשב ונראה כנער פולני. כשנתפס יש ברשותו כמה מאות זלוטי שלא הספיק לשלוח הביתה. בדרך לבית הסוהר הוא פוגש את פלה אחותו, שהצליחה לברוח מהגטו כדי לברר מה קורה איתו. "רגע," הוא מבקש מהשוטרים, "תנו לי להיפרד מאחותי." מאחר שהשוטרים אינם חושדים שהם יהודים, הם מרשים לו לחבק אותה. כך הוא מצליח להעביר את הכסף שברשותו למשפחתו, ממש תחת אפו של השוטר. זו הפעם האחרונה שהוא יראה אותה. גם את הוריו ואת סבו וסבתו לא יראה עוד לעולם.

פולין, אושוויץ-בירקנאו, 1941 – 1945. כשהם מגיעים לאושוויץ דורשים הגרמנים מהיהודים לצעוד קדימה מבין כולם, כי אחרת, אם ייתפסו, הם יוצאו להורג. הוא מודה ביהדותו, וכך, לאחר חצי שנה באושוויץ, משתנה שמו למספר 39195. מכיוון שהגיע באחד המשלוחים הראשונים לאושוויץ הוא עוסק, יחד עם האחרים, בבניית המחנה בבירקנאו ובהרחבתו. הוא עובד במטבח, בבתי השימוש, בבניית בונקרים וצריפים, במתיחת חוטי תיל קוצניים, ומאוחר יותר בבניית המשרפות ואף בהוצאת הגוויות מן התנורים. אחרי המלחמה יספר חברו לבני המשפחה שלו איך הם עבדו יחד בקומנדו קנדה במיון הבגדים ואכלו שם כמה שרצו, ואיך הוא הבריח משם בגדים ואוכל. הוא יספר על חברו חסר הפחד שפעם בזמן סלקציה התחבא בבור צואה, שהיה פושע קטן וסחר בסיגריות שהכין בעצמו אחרי שאסף עלים יבשים, טחן אותם והניח את האפר על נייר השקים שהעבירו בהם מלט. כשהוא חולה בטיפוס הבטן הוא מתחנן בפני הרופא שישלח אותו לבלוק 10, שם שוכבים חולים שאינם יהודים, ולא לבלוק 7 שממנו אף חולה אינו יוצא בחיים. הרופא מרחם עליו ומורה להעבירו לבלוק הלא-יהודי. אחרי שבועיים של התאוששות מגיע רופא כדי לבדוק אם הוא בריא ודורש ממנו להסיע מריצה מלאה באבנים למרחק גדול למדי. למרות חולשתו הוא רץ מבלי לעצור, ושוב נשאר בחיים.

לפני סיום המלחמה הוא מועבר בין כמה מחנות, האחרון בהם הוא טרזינשטט. ביום בו מגיעים הצבאות הרוסיים הוא בורח מהמחנה עם אחד מחבריו מכיוון שאינו סומך על הרוסים וחושש שיטילו עליו חובת הסגר. השניים מתגנבים בלילה, לוקחים שני סוסים ועגלה, ומשתלבים בין יחידות הצבא הרוסי שצועד לכיוון פראג. שם הם נשארים חודשיים בחסות הצלב האדום. הוא מחליט להגיע לארץ ישראל כי הוא יודע ששם חי אחיו של אביו שהיגר עוד בשנת 1931 עם אחותו התאומה.

ישראל, 1946 – 1949. הוא מרים את אגרופו לדפוק בדלת ועוצר בעצמו. הוא שומע אנשים מדברים בפולנית וכנראה גם בעברית, שאותה עדיין לא הצליח ללמוד. ליאון הזמין את כולם לביתו בתל אביב להיפגש עם הבן הצעיר של אידוש, אחיהם. ליאון וגיזה, מיכאל ואדם. ארבעה אחים של אבא, ארבעה דודים, ארבעה מהמשפחה שמחכים רק לו. האם יכיר אותם? האם יאהבו אותו? מה יספר להם?

הוא מרים בשנית את ידו ועוצר. הוא יכול לשמוע אותם מדברים עליו. "אתם חושבים שנכיר אותו? אולי הוא דומה לאידוש? מה נעשה איתו?" שואל אחד מהם. "צריך למצוא לו עבודה, צריך לדאוג שימצא את מקומו בינינו, צריך לחבק אותו. הוא בכל זאת עבר את המלחמה." קולות של הסכמה נשמעים מעבר לדלת. הוא מתיישב בחדר המדרגות ולא זז. פתאום הדלת נפתחת ואישה לבושה מכנסיים וחולצה, שמאוחר יותר מציגים אותה כדודתו, עומדת בפתח. "הוא כאן ליד הדלת," היא קוראת אל היושבים בחדר, מושיטה את ידה ועוזרת לו לקום ולהיכנס לדירה.

הוא נכנס ומתיישב ומיד זוכה להתקפה של שאלות: מתי הגעת לארץ? איך הגעת? האם מישהו מהמשפחה הגיע איתך? אתה רעב, צמא, צריך כסף? "אני רעב," הוא ממלמל ומיד מגישים לו דג מלוח, כבד קצוץ ורגל קרושה, אוכל שמזמן לא אכל והוא כבר לא בטוח שאוהב. "אתה תישאר לישון אצלנו," אומר לו ליאון, "יש לנו מקום עבורך". הוא נשאר. ישן לפחות יומיים עד שגיזה, שהגיעה לביקור, מעירה אותו. "אתה חייב לקום ולאכול," היא אומרת. הוא קם ואוכל ומבקש כסף לסיגריות. "אצלנו אסור לעשן," אומר ליאון, "ואתה גם צריך לחפש עבודה."

בכל שבוע הוא נודד מביתו של דוד אחד לביתו של דוד אחר. הוא גונב מהם כסף כדי לקנות סיגריות, מסתובב ברחוב ושותה כל מה שמוצא. "אתה בדיוק כמו אבא שלך," הם כועסים עליו, "הייתה לך דוגמה טובה. אף פעם לא תשתנה." הוא ממשיך לגנוב ולשתות. פעם אחת כשהוא מחזיק בידה של איזבלה, בתו של אדם, הדוד צועק עליו שלא ייגע בה. כשהוא מנסה לספר להם על מה שעבר באושוויץ, הם משתיקים אותו מיד: "פה לא מדברים על מה שהיה. אלו סיפורים שאתם שהגעתם מהמלחמה ממציאים כדי שנרחם עליכם." גם אדם והניה שעברו את המלחמה ויודעים על מה הוא מדבר, שותקים. אדם שולח בו מבטים שלא יתייחס למה שהם אומרים ושהוא מבין אותו, בזמן שמיכאל צועק: "בבית הזה לא מדברים על השואה. אם היהודים היו נלחמים, לא היו הורגים אותם." הניה מוסיפה שהיה שם קשה מאוד וכדאי להסתכל על העתיד ולא על העבר.

יום אחד הוא מחליט לספר להם על הקאפו שהגן עליו. "הוא כל כך אהב אותי ולא רצה שאף אחד ירביץ לי ויפגע בי אז כשהיו חבריו הגרמנים מגיעים לשתות יחד איתו הוא היה נותן לי מכות רצח." שוב כועסים עליו. למחרת הוא אורז את החפצים שלו ועוזב לנווה איתן שבעמק בית שאן, לשם הלכו החברים שלו שהגיעו איתו באונייה ארצה. אבל אחרי שנה וחצי שנה הוא עוזב גם את הקיבוץ, הוא מרגיש שם כאילו הוא שוב נמצא במחנה, אומרים לו מה לעשות, מתי לקום ומתי לרקוד. הוא לא יכול לסבול את זה. הוא מתגייס לפלמ"ח, וכשהמדינה קמה הוא מתחיל לעבוד במשטרה.

מכריכת הספר ׳שולחן לארבעה׳

ישראל, ירושלים. 1949 – 2007. הם נישאו בשנת 1949. הוא והיא, שני ילדים שלא הייתה להם דוגמה מהבית למשפחה נורמלית. ההורים שלה אמרו: "את לא יכולה להתחתן איתו, הוא לא בשבילך. הוא אפילו לא אוכל את מה שאת מכינה." במשפחה המורחבת אמרו לו: "אתה לא גבר, אתה לא מסוגל לפרנס את האישה שלך. אתה לא מקובל אצלנו בבית, אנחנו נרביץ לך אם תיגע בה. אתה מנוול, חרא של אדם אתה." דודה פלה הוסיפה: "את אישה טובה, לא מגיע לו לקבל אישה כמוך. הוא מתנהג כמו ערבי, הוא רמאי, הוא גנב, הוא שקרן, הוא כמו אבא שלו, הוא לא ישתנה." ואילו היא, שנישאה לו, אמרה: "אתם לא מבינים, הוא סבל מאוד במלחמה, אתם לא יודעים מה עשו לו. אני אוהבת אותו. אני אתן לו כל מה שהוא לא קיבל עד היום. מגיע לו שיאהבו אותו".

אחרי שנתיים של נישואין היא דיברה אחרת. "חבל שהגרמנים לא הרגו אותך," צעקה עליו, "אני שונאת אותך. את כל הכספים אתה מבזבז על שתייה וקלפים. מה יהיה איתנו? אפילו השליח שלי מרוויח יותר ממך. אני רוצה להתגרש ממך. אני לא רוצה להתגרש ממך. בשביל מה הלכת לבית-חולים טלביה אם חזרת משוגע יותר? אל תיגע בי, אל תנשק אותי. אני לא יכולה להריח אותך. חבל שלא התאבדתי." ואילו הוא עונה לה: "אני אשתנה, את תראי שאני אשתנה. אני אוהב אותך. את תראי שמחר הכול יהיה בסדר. את בחיים לא תתגרשי ממני, אני לא אתן לך ללכת. אני אהיה טוב. אני לא יודע למה אני מרביץ לך. אני מצטער, אני אוהב אותך, אני שונא את הקליינטים שלך, הם יותר חשובים ממני, אני אוהב אותך, אני אוהב." והוא בוכה ומכה, בוכה ובורח. הוא מרמה ומצטער, הוא מרגיש חנוק ושוב בורח. ואף אחד לא יכול לעזור לו. אף אחד לא יודע לכוון אותו, לתמוך בו. כנראה שמההתחלה לא היה לו סיכוי.

*באדיבות המחברת. 

מתוך: נורית אלדר-רייכר, שולחן לארבע, ישראל 2021