משה אילן, איש מקרא וחינוך, מנהל האגף לתכניות לימודים במשרד החינוך (עד 2001)
בבראשית ט' 27 אנו קוראים בברכת נח לבניו אחרי המבול "יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם". על כך נאמר במסכת מגילה ט' ב': "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". לאמור: תרבות העולם (צאצאיו של יפת) תהא משולבת עם תרבות ישראל (צאצאיו של שם}. דברים אלו נאמרו בתקופה שבה זוהתה תרבות ישראל עם עולם אמוני. דת ישראל נתפסה כמחייבת את בני העם היהודי ותופעת האפיקורסות ושלילת האמונה בבורא הייתה שולית ביותר.
תנועת ההשכלה בישראל שהתפתחה במאות ה-18 וה-19 אימצה את דברי נח על שם ויפת כסיסמא ופרשו את דבריו בכיוון של יציאה מן המסגרת התרבותית היהודית הצרה אל עולם התרבות הכללית האירופית המערבית - אל המדע, האמנות, הפילוסופיה . התרבות היהודית שהייתה מרוכזת בעולם הישיבות המסורתי ובהווית בית המדרש פרצה אל התרבות הכללית כדי לשלבה בעולמה הרוחני והתרבותי.
מצבנו במערכת החינוך הממלכתית שונה, ובמידה מסויימת מהופך. כיום שומה עלינו להכניס את יפיותו של שם לאהלי יפת. ערכי התרבות הכללית, החשיבה המדעית, המגמה הפלורליסטית והרב-תרבותית בעולמנו מעמידה בצל את שורשינו התרבותיים – היהודים והישראלים. התבצרותם של חוגים רחבים מאחורי ערכים חילוניים גרמה להם להזניח את תרבות ישראל משום שלאורך ההיסטוריה הייתה לה זהות דתית. זכותם של אנשים מאמינים לייחס קדושה לכל נושא תרבותי, ספרותי ואמנותי ולנהוג בו מתוך יראת שמיים. חובתם של ישראלים המגדירים עצמם כחילונים להתייחס לנושאים המהווים את השורשים התרבותיים של עם ישראל מתוך גישה שאין בה קדושה, מתוך גישה מחקרית וביקורתית כנושא ללימוד ולמחקר ולאו דווקא כנושא לאמונה ולקדושה. כוונתנו לספרות היהודית לדורותיה מן המקרא ועד לימינו, למשמעות של חגי ישראל, למנהגים מקובלים, לאורחות חיים, לפולקלור יהודי, למוסיקה ולאמנות יהודית. התנכרות לכל אלה, ההתנתקות מהם במסגרת החינוך הממלכתי והפקדתם בידי הציבור הדתי והאמוני בלבד הופכת את הדור המתחנך לתלוש משורשיו ומסכנת את עתידו הרוחני של עמנו כבעל יחוד תרבותי היסטורי. גישה כזאת גם מנוגדת לחוק החינוך הממלכתי, למטרות החינוך כפי שהן מנוסחות בו ולאופיה הכללי-הממלכתי של מערכת החינוך הכללית. יש לקיים דיונים דידקטיים כיצד מלמדים תכנים בעלי משמעות אמונית לציבור תלמידים מגוון הלומד במסגרת הממלכתית, ציבור הנמצא על קוו הרצף של בתים אתיאיסטיים מזה ומסורתיים מאידך. זהו תפקידם של המוסדות להכשרת מורים ולהשתלמותם.
את החינוך לערכים יהודיים צריכים ללמד מחנכים ההולמים את ערכי החינוך הממלכתי ולא סוכנים של עמותות אורתודוכסיות, כולל: רבנים אורתודוכסיים ובנות שרות לאומי. בהפעלת סוכנים כאלה יש משום הדתה. מאידך גיסא אין זו הדתה כאשר משלבים את התייחסות התרבות היהודית לנושאים הנלמדים במקצועות כלליים. נדגים דברינו במקצוע גיאוגרפיה. במקצוע זה כלולים נושאים אקלימיים. איזכור "תפילת הגשם" ו"תפילת טל" שהן יצירות ספרותיות משמעו הכנסת יפיותו של שם לאוהלי יפת. אין בזה פסול ואין כאן בהכרח פיתוי להתפלל. אדרבא, ניתוקן מההקשר הגיאוגרפי והכללתן במקצוע "תרבות יהודית" עלול להביא להדתה. הוא הדין למנהג של "קידוש לבנה" והוא הדין באיזכור "תפילת הדרך" ומנהגים נוספים במסורת היהודית. בורות בכל מה שנוגע ל"יפיותו של שם" אסור שיהיה חלק מעולמם הרוחני של ישראלים חילוניים. גם להם יש שורשים בתרבות ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.