"עובדות" ו"ערכים" בתכניות הלימודים במקרא ובהסטוריה

משה אילן, מנהל האגף לתוכניות לימודים עד 2001

הערה: מאמר זה נכתב בשנות ה-90 של המאה הקודמת וחל גם על תכנית המקרא משנת תשס"ג. נראה לי שהאבחנה העקרונית בין עובדות לערכים צריכה לחול על כל תכנית לימודים.

תכניות הלימודים בכל מקצועות ההוראה בבית הספר הישראלי שהוכנו במשרד החינוך הם פרי שיתוף פעולה הדוק של מומחים מתחום המחקר האקדמי לכל מקצוע ומקצוע מחד גיסא ושל מומחים לחינוך ולהוראה מאידך גיסא. אנשי המדע המלומדים ונציגי האקדמיה מציעים את המושגים הבסיסיים ואת הרעיונות המרכזיים והמשמעותיים בכל מקצוע ומקצוע ומולם אנשי החינוך מציגים את האפשרי מבחינת התפתחותם הנפשית, הקוגניטיבית והחברתית של התלמידים בכל גיל , מבחינת הזמן שאפשר להקדיש לכל מקצוע ומבחינת התנאים הבית-ספריים הנתונים. תכנית הלימודים היא אפוא הפשרה בין הראוי לבין האפשרי.

בין המקצועות ההומניסטיים תופשים המקרא וההיסטוריה מקום מרכזי כמקצועות הנלמדים בבית הספר. מקרא לומדים החל מגן הילדים ועד לכיתה י"ב והיסטוריה החל מכיתה ו' ועד לכיתה י"ב. בשני המקצועות חובה על כל תלמיד להיבחן בבחינות הבגרות. מערכת החינוך רואה במקצועות אלה נושאים מרכזיים בעיצובו של האדם המתחנך, של האזרח, של הישראלי, של היהודי. בתכניות לשני המקצועות הללו ישנן התייחסויות אל הלומד כמי שמשתייך למסגרות החיים הקיומיות השונות – כאדם שהוא חלק מן החברה האנושית, כאזרח במדינת ישראל המוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית וכבן לעם היהודי. שתי התכניות מעמידות במרכזן גם עובדות וגם ערכים. התכניות אינן עושות הבחנה דיכוטומית בין עובדות לבין ערכים. אין הן מעמידות עובדות מול ערכים. אין הן רואות בהם ניגודים. עובדות משמשות בסיס לערכים. ערכים נבנים על סמך עובדות ועל סמך התייחסות לעובדות.

שתי התכניות אינן דוגלות בשינון של עובדות. העמסה של מאגרי עובדות על הזיכרון נראית מיותרת בעיניהן וחסרת משמעות מעצבת. יותר מאשר זכירה של עובדות ניתנת בתכניות חשיבות לדרך של חישוף העובדות, למתודות שבעזרתן מגיעים אל התכנים המקראיים וההיסטוריים ואשר בעזרתן מפענחים, מבינים ומפרשים אותם. עם עובדות יש להתמודד. התוצר של ההתמודדות הוא בתחום הערכים. תוך כדי ההתמודדות מגבש הלומד עמדות, התייחסויות, אהדה, ביקורת התנגדות או קבלה והסכמה. התהליכים המתרחשים בלמידה עושים את העובדות בסיס להשקפות מתגבשות ולערכים מעצבים.

נתייחס בנפרד לכל אחד משני תחומי הדעת – מקרא והיסטוריה. ההבדל ביניהם הוא שהמקרא הוא טקסט מקורי אוטנטי ואילו את ההיסטוריה לומדים מתוך text-book המתאר ומספר את הסיפור ההיסטורי או את הנאראטיב ולעתים משלב מקורות אוטנטיים..

תחום הדעת מקרא

המקרא בכל סוגותיו הספרותיות איננו מבדיל בין עובדות לבין ערכים. הערכים לגביו הם עובדות. האמונה בבורא, או לפחות הצורך או הדרישה לאמונה בבורא המונחת ביסוד הספרות המקראית היא עובדה בסיסית המובנת מאליה כאקסיומה על ידי יוצרי הספרות המקראית.

האם סיפור הבריאה בבראשית פרק א' הוא מצבור של עובדות או סיפור ערכי שעיקרו נטיעת אמונה בבורא היחיד שברא את הכל באמירותיו, שהוא כל יכול ואשר אין בלתו ואשר השגחתו פרושה על כל מה שברא?

האם סיפור מתן תורה תכליתו לספר מה שקרה לפרטי פרטים (והוא מספר בפרטי פרטים את ההתרחשויות) או שעיקרו הקניית הערך האלוהי לעשרת הדברות , שאינן פרי רוחו של אדם אלא דברי אלוהים?

האם הסיבתיות הדתית הקושרת הצלחות מצד אחד וכשלונות מצד אחר לעשיית "הטוב ובישר בעיני ה'" או לעשיית הרע בעיניו ולהפרת מצוותיו – וזהו נושא מהותי בספרות ההיסטוריוגרפית ובספרות הנבואית במקרא וגם בחלקים של ספרות החכמה ובמזמורים – האם לסיבתיות זו עלינו להתייחס כאל עובדות בעקבות הכתובים או כאל ערכים שהמקרא דוגל בהם ומבקש לחנך על פיהם?

שאלות מסוג זה ועוד כהנה וכהנה אפשר לשאול הן באופן כללי על תפיסת העולם המקראית ובאופן ספציפי לגבי פרקים וקטעים של הספרות המקראית. המחנך שצריך לעשות אבחנות בין עובדות לבין ערכים כשהוא מלמד את המקרא נתון אפוא בדילמה קשה איך יציג את הנושאים הללו בפני תלמידיו.

כאשר תכנית הלימודים הממלכתית מתמודדת כיצד להציג את העובדות המסופרות היא נזקקת לניסוחים מעין אלה:

״הלומד יכיר את הכתוב בספרי המקרא על העם, על אבותיו, על מנהיגיו, על נביאיו, על אישיו ועל תולדותיו״

התכנית עוקפת את שאלת האמיתות של העובדות ומדברת על שכתוב ועל מה שמסופר. היא אינה שואלת: "האם כך היה?" אלא "מה מספר הכתוב שהיה?" שאלת האמונה במה שכתוב אינה מעסיקה את החינוך הממלכתי. היא מסתפקת בהכרת המסופר והכתוב.

התכנית מוסיפה:

״הלומד יכיר את מגוון הדעות וההשקפות שבמקרא ואת מקומן במורשת ישראל״

"דעות והשקפות" הן פרי רוחו של האדם. המקרא נתפס כמבטא דעות והשקפות והן מובאות כעובדות מתחום הרוח גם כשהמקרא שם אותן בפי האלוהים. הכרת הכתוב והכרת הדעות וההשקפות אין פירושן גם קבלה, הסכמה והטמעה של כל אלה. התכנית מבטאת זאת באומרה:

״הלומד ינקוט עמדה כלפי הערכים, תפיסות העולם והדמויות במקרא ויטפח זיקה אליהם״

לכאן נכנס החינוך לערכים. "הלומד ינקוט עמדה" מבלי לפרט איזו עמדה. התנאי הוא שהעמדה תהיה מנומקת על ידי מי שמציג אותה ושתהיה מבוססת על מרכיבים מוסריים ואנושיים בין שהיא מתייחסת לפרט, לחברה או לעם. חינוך מוסרי או חינוך ערכי משמעם עיצוב היכולת של המתחנך להתייחס לנושאים עקרוניים ולנושאים יומיומיים ולעצב אמת פנימית בהתייחסותו זאת. הלומד ייבחן ביכולתו להגן על עמדות שגיבש וגם ביכולתו להשתכנע ולשנות עמדות. חינוך לערכים הוא הצבת דילמות, ראייה רב-צדדית, שיקול דעת מאוזן וביקורתי ויכולת שיפוט מוסרית.

מתוך נקודת מוצא זאת לגבי מהותו של חינוך לערכים אמור הלומד להתייחס לערכים המקראיים שהאמונה עומדת ביסודם והם מפורטים בתכנית הלימודים:

האמונה בבורא העולם ששליטתו והשגחתו על הכל

קיומו של עם ישראל מותנה בברית שעליו לשמור על תנאיה

זיקתו של עם ישראל לארץ ישראל היא חלק ממהותו

משפט וצדקה הם חובתו של כל פרט ובמיוחד של ההנהגה

אחריות הדדית בקרב עם ישראל לחלשים ולחסרי כל

ערכים אלה הם ערכים מקראיים שהלומד נקרא להתייחס אליהם ולנקוט כלפיהם עמדה מנומקת על רצף של קבלה בקצה האחד ודחייה בקצה השני עם כל גווני הביניים האפשריים. הדברים אמורים גם לגבי ערכים שקל לבן זמננו לקבל ולהסכים, אך גם לגבי ערכים שקשה לבן זמננו לעכל אותם ויש להבינם במסגרת סביבתם וזמנם.

לימוד התנ"ך על פי תכנית הלימודים הוא בראש וראשונה לימוד ערכי – הבנת המסרים והתמודדות מולם.

תחום דעת – היסטוריה

ההיסטוריה כמקצוע בית-ספרי מוגדרת בתכנית הלימודים כך: "העבר האנושי, כפי שעיצב את חייהם של יחידים ושל חברות". העיסוק ב"מכלול הניסיון האנושי" נועד להבנת ההווה, שכן "ללא ידיעת עברו לא יבין אדם את ההווה שלו, מאחר שכל הווה מעוצב בידי העבר". ובהמשך המבוא לתכנית הלימודים נכתב "לימוד ההיסטוריה ראוי שיכשיר את התלמידים לראיית ההווה כתהליך וכפרי התפתחות רבת גורמים". מוקד התפיסה הזו משמעו שהעיקרון לפיו אנו בוחרים מה ללמד הוא הבנת העולם שבו אנו חיים כהתפתחות וכהמשך של העבר, וזאת מכל הבחינות – מבנים חברתיים, תהליכים מדיניים, השקפות עולם, אמונות ודעות, תרבות החומר, יצירות התרבות, טכניקה וטכנולוגיה, וכך בכל שטחי החיים. הדברים אמורים הן לגבי הגורמים שעיצבו את תולדותיה ויצירותיה של האנושות והן לגבי הגורמים שעיצבו את תולדותיו ויצירתו של עם ישראל ואת דתו המיוחדת ונתיבו הייחודי בתוך עמי העולם. תולדות העם היהודי רצופות מפגשים עם החברות השונות שבתוכם חיו היהודים, הושפעו מהם והשפיעו עליהם. כך מתחברת ההיסטוריה של היהודים לסיפור ההיסטורי הכללי.

גם בלימוד ההיסטוריה קשה להבחין באופן חד-משמעי בין עובדות לבין ערכים. בין המטרות של תכנית הלימודים ישנה אחת האומרת: "הכרת אירועים היסטוריים חשובים". לכאורה – עובדות, אולם עצם בחירת האירועים החשובים יש בה היבטים ערכיים. הכרת הבסיס העובדתי של אירועים היסטוריים כגון: זמנם, מקומם, מרכיביהם, מגמות ההתפתחות שלהם, אישים הקשורים אליהם, מקורות המעידים עליהם – אי אפשר בלעדיה. כל אלה הם עובדות הקשורות ללימוד ההיסטוריה, אך העובדות אינו נויטראליות וההתייחסויות אליהן לא ניתנות להתנתקות ולהפרדה מעצם הזכרתן והכרתן. אילו עובדות נבחרו? באילו עובדות מתמקדים? ממה וממי מתעלמים? באילו מקורות משתמשים? – התשובות לכל השאלות הללו הן גם פרי שיקולים ערכיים. כמו כן, לא יהיה זה נכון להתעלם מן ההיבט הערכי של המטרה "רכישת מיומנויות הדרושות ללימוד ההיסטוריה" כגון: היכולת לאתר מידע מספרי עזר וממאגרים, ספריים וממוחשבים; היכולת לנתח טקס, לקרוא ולנתח מפות, דיאגרמות, גרפים ומקורות בלתי כתובים; היכולת להפיק מידע היסטורי מספרות יפה, מסרטים וממקורות רלוונטיים אחרים. כל אלה הם מיומנויות אינטלקטואליות וטכניות-מתודיות, אבל רכישתן והיכולת להשתמש בהן ללמידה הם ערך אינטלקטואלי לאדם המשכיל. תכנית לימודים המעודדת רכישת מיומנויות אלה תורמת לערכים אישיים וחברתיים.

תוך כדי הלימוד רוכש הלומד מושגים הנחוצים לתיאורו ולהסברתו של אירוע היסטורי. ביניהם מושגים כלליים כגון: כרונולוגיה, תהליך, סיבה ותוצאה. מושגים ספציפיים כגון: משטר, ממשל, מהפכה, אימפריה. מושגים יהודיים כגון: קהילה, חסידות, ציונות. הבנת מושגים כאלה , רכישתם והשימוש בהם אינם בעלי ערך קוגניטיבי – הכרתי גרידא. יש להם ערך מוסף ערכי – עליית מדרגה בהוויתו הרוחנית ובהשכלתו של הלומד.

הוא הדין בתהליך של פיתוח חשיבה שאותו מציגה תכנית הלימודים כיעד בלימוד היסטוריה: "פיתוח חשיבה אנאליטית, מדמה וסינטתית". התכנית רואה בזה את מהות העיון בהיסטוריה ואת דרכי פעולתם של ההיסטוריונים. אין היא מתיימרת לעצב "היסטוריונים קטנים" או לייצר "היסטוריונים מתחילים" אלא להקנות כלים שבאמצעותם יוכל הלומד להתייחס לחומר היסטורי הנקרה לפניו התייחסות נבונה , מושכלת ונכונה. האין בכך ערך שרכש הלומד לחייו האינטלקטואליים העתידים?

חלק מן המטרות בתכנית הלימודים בהיסטוריה מוצהרות כמטרות ערכיות: א. הקניית ערכים מוסריים כלל-אנושיים (הומניסטיים) אוניברסליים לטיפוח יכולת השיפוט של אירועים היסטוריים על פי ערכים אלה. התכנית אינה מונה אחד לאחד את הערכים המוסריים הכלל אנושיים ומשאירה את המטרה בעמימות יחסית. האם בגלל המבוכה והמחלוקת בחברתנו הפלורליסטית? ואולי בגלל הפער שבין עולם הערכים של בני התקופה הנדונה לבין מערכת הערכים המקובלת בימינו ובחברתנו?

ב. טיפוח הבנה וסובלנות כלפי רגשות, מסורות ודרכי חיים של אנשים ועמים אחרים. כאן טמון ערך שהוא קשה להשגה – היכולת להבין את עמדתו של האחר, או השונה, מנקודת מבטו הוא. אדם קרוב אצל עצמו ואצל נקודת ראותו והוא לרוב משוכנע בעמדה החד-משמעית והצודקת שהוא נוקט בה. נטייתו היא לראות בנקודות ראות אחרות את הטעות ואי-הצדק שבהן. חוסר סובלנות לגבי נקודות ראות אחרות עלול לגרום לאלימות ולסכסוכים מתמשכים בין בני אדם ובין חברות שונות. האם לימוד היסטוריה מסוגל לגבור על שונות תרבותית, לאומית, דתית, גזעית ולקדם את ערך הסובלנות?

ג. הכרת יחודו של עם ישראל בין העמים, מבחינת מהותו ומבחינת גורלו לעיצוב זהותו היהודית-ציונית-ישראלית של הלומד. תכניית הלימודים הממלכתית בהיסטוריה מציגה את היעדים הבאים: - הכרה והערכה של מסורות תרבותיות ואורחות חיים שהתגבשו בעמנו במהלך הדורות בארץ ובתפוצות השונות. – הכרה, הבנה, והערכה של הדמויות ההיסטוריות העיקריות בתולדות עמנו. – הכרה בשותפות הגורל ובאחדותו של העם היהודי על עדותיו ותפוצותיו. –הכרת תפקידה של המדינה בחיי החברה וטיפוח הרצון להשתתף באורח פעיל בעיצוב גורלה כמדינה יהודית ודמוקרטית

לסיכום

ההתייחסות לעובדות ולערכים בלימודי המקרא וההיסטוריה במערכת החינוך הממלכתית הוצגה במאמר זה כפי שהיא מגולמת במסמכים הרשמיים המנסחים את התפיסה הרעיונית של תכניות הלימודים בישראל. התפיסה הרעיונית אמורה להתממש בחומרי למידה המיועדים לתלמידים ובחומרי הדרכה המיועדים למורים. כל מורה על פי דרכו בהתאם להבנתו ליכולתו ולכישוריו מפרש ובונה את שיעוריו וגורם להתרחשות הלמידה בכיתתו. התוצרים הלימודיים והערכיים של תהליך הלמידה אמורים להתבטא אצל כל תלמיד ותלמיד על פי העיבוד הפנימי שהתחולל בו .