יום שני, 6 בדצמבר 2010

איך נשמעת שירת הים בארמית?

חציית ים סוף, דורה אירופוס
פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

’אשירה לה‘ כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים‘ (שמות טו, א) - במילים אלה נפתחת השירה ששרו משה ובני ישראל לאחר מעבר ים סוף. על מילים אלה חוזרות גם מרים והנשים היוצאות אחריה ’בתופים ובמחולות‘ (שם, פסוק כ-כא). שירה מפורסמת זו - שבגללה מכנים את השבת שבה קוראים את פרשת ’בשלח‘ בשם ’שבת שירה‘ - משמשת כקריאת התורה גם בשביעי של פסח, הוא היום שעל פי המסורת התרחשה בו קריעת ים סוף.

והנה יש לדעת, כי בתקופת המשנה והתלמוד, ובמידה מסויימת גם בימי הביניים, נהגו לקרוא את התורה בציבור כשהיא מלווה בתרגום לארמית. לימינו של הקורא בתורה עמד המתורגמן, מי שחזר על דברי התורה בארמית, פסוק אחר פסוק, לסירוגין עם הקורא. מנהג זה של תרגום התורה נועד לסייע למי שלא שלט בשפה העברית על בוריה, וכן להוסיף אגב תרגום דברי הסבר והרחבה של הפסוקים המיתרגמים, ברוח תורתם של חז“ל ועל פי רמתו של קהל השומעים, צרכיהם ואירועי זמנם.
לידינו הגיעו כמה וכמה תרגומים ארמיים של התורה, מארץ ישראל ומבבל, וחלקם נדפסים דרך קבע בדפוסי התורה המסורתיים בצד נוסח המקרא. המפורסם שבהם הוא התרגום הקרוי תרגום אונקלוס, שנתהווה בארץ ישראל במאות השנייה והשלישית וזכה מאוחר יותר למעמד מרכזי בתורתם של חכמי בבל, אשר הביאו לגיבושו והקנו לו את צורתו הסופית. בצד תרגום אונקלוס - המיוחס לגר צדק שחי בסוף המאה הראשונה - יודעים אנו על כמה וכמה תרגומים לתורה שנתהוו בארץ ישראל במהלך המאות הרביעית-השביעית, והם קרויים בשמות שונים, כגון ’תרגום יונתן בן עוזיאל‘ או ’תרגום ירושלמי‘. לפני כשישים שנה גילה כומר קתולי מספרד, אלכסנדר דיאז מאצ‘ו שמו, בספריית הניאופיטי שבותיקן, כתב יד נוסף של תרגום ארמי לתורה, והוא קרוי במחקר אל שם הספרייה שבה נתגלה. בכל החיבורים האלה נמצא, כמובן, תרגום לשירת הים, ולהלן נעסוק בקצרה בדרך שבה מתרגמים תרגומי ארץ ישראל את השירה. (תרגום אונקלוס, למרות מוצאו הארצישראלי, נערך בסופו של דבר בבבל ואופיו הספרותי-לשוני-פרשני הוא אחר ואין לדון בו יחד עם רעיו הארצישראליים).
התרגומים הארצישראליים לשירת הים אינם מתיימרים כלל להגיש תרגום מילולי של דברי השירה. ובכלל, מלכתחילה תרגום מילולי הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, וכל תרגום הוא במידה מרובה גם ביאור, אך כשמדובר בקטעי שירה שלשונם קשה ותחבירם מיוחד - אין בתרגום אף נסיון למראית עין להיצמד לדברי המקרא ’כפשוטם‘. משום כך נמצא בתרגומים הרחבות פרפרסטיות גדולות של הפסוק המקראי, ופעמים לא מעטות כורע הפסוק תחת עומס המסורות האגדיות המרחיבות אותו עד שכמעט לא נודע כי הוא בא אל קרבן. כך, למשל, הפסוק הפותח את השירה (’אשירה לה‘’ וכו‘, ראו לעיל) אשר תרגום יונתן מתרגם אותו כך (והדברים מובאים להלן בתרגום לשפה העברית): ’נשבח ונודה לפני ה‘ הנשגב, אשר מתגאה על הגאים ומתנשא על המתנשאים, וכל מי שמתגאה לפניו - הוא נפרע ממנו [=מעניש אותו], ומפני שפרעה הרשע הזיד לפני ה‘ והתפאר בלבבו ורדף אחרי בני ישראל, סוסים ורוכביהם השליך והטביע אותם בים סוף‘. 
בדרך זו הולכים התרגומים ומוסרים את פסוקי השירה בהרחבות גדולות, כאשר אחד הקווים המאפיינים אותם הוא הוספת ויכוחים, דיונים וחילופי דברים קשים בין דמויות שונות הנזכרות או נרמזות בשירה. והרי דוגמא: 
בתרגומו ל‘נטית ימינך תבלעמו ארץ‘ (פסוק יב) משלב תרגום יונתן ויכוח חריף בין השים לבין היבשה בשאלה מי יקבל אליו את גופות המצרים הטבועים (ומסורת דומה באה גם בתרגום הירושלמי ובתרגום שבכתב יד ניאופיטי). יסוד הויכוח בעובדה שבשירה נאמר כי המצרים ’ירדו במצולות כמו אבן‘ (פסוק ה), או ’צללו כעופרת במים‘ (פסוק י), ולפי זה קשה לכאורה להבין את הקביעה כי בסופו של דבר בלעה אותם הארץ (ולא המצולות או המים). ובכלל, מה פירוש ’נטית ימינך‘? והרי הרמת היד היא בדרך כלל סממן לשבועה (ראו, למשל, דברים לב, מ), ומה מקום לשבועה של ה‘ בשירתנו? לאור זה נבין את האמור בתרגום: ’הים והארץ רבו זה עם זה. הים אמר לארץ ”קבלי בניך“ והארץ אמרה לים ”קבל הרוגיך“. הים לא רצה להטביע אותם והארץ לא רצתה לבלוע אותם‘. לא האדמה ולא המים לא רצו לקבל את גופותיהם של המצרים, ולכל אחד טענה משלו: הים סבור, כנראה, כי האדם נברא מן האדמה ובה עליו גם להיקבר (ראו בראשית ג, יט: ’כי עפר אתה ואל עפר תשוב‘), ואילו הארץ, כאמור בתרגום, ’יראה לקבל אותם, שלא יתבעו אצלה ביום הדין הגדול בעולם הבא, כמו שתבע ממנה [ה‘] דמו של הבל‘, היינו האדמה חוששת שהיא תיענש על קבלת גופות המצרים, כשם שקליטת גופתו של הבל הביאה עליה קללה (וכך אכן נאמר לקין: ’ארור אתה מן האדמה אשר פצתה פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך‘ [בראשית ד, יא-יב]). גופות המצרים הוטלו מן היבשה אל הים וחוזר חלילה, ועל כן, ממשיך התרגום ומספר, ’מיד נטית יד ימינך, ה‘, בשבועה לארץ שלא יתבעו ממנה לעולם הבא, ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם‘, והרי לנו הסבר מדוע צריך היה ה‘ להישבע ובפני מי. 
נראה כי ויכוח זה בין הים והיבשה לא בא רק כדי לפתור בעיות העולות מלשון השירה, אלא גם ובעיקר ללמד כי גם אויב מר ושנוא, במקרה זה המצרים, ראוי לקבורה ביבשה, ככל מי שנברא בצלם. נראה שהתרגומים מבקשים ללמד שאין מקום לשמחה מוגזמת על מפלת האויב (ברוח המילים: ’בנפול אויבך אל תשמח‘ [משלי כד, יז] או ליחס בלתי מכובד אל גופות הרוגיו. 
ויכוחים אחרים המצויים בתרגומים מתנהלים בין שבטי ישראל המתווכחים בשאלה כיצד לנהוג אל מול האויב המצרי: להיכנע, להילחם או שמא להתאבד (ומסורת זו מצויה גם ביצירתו של הפייטן השומרוני מרקה), וכן בין משה לבין הים, כיוון שזה מסרב להיבקע בפני ילוד אישה, עד שהאלהים עצמו מתערב בויכוח ומאלץ את הים להיכנע. הוספת הויכוחים מעצימה את רושמה של השירה, מאפשרת למתורגמן להעמיד בפני שומעיו סיפור דרמטי ורב משתתפים, ובאמצעותו להעביר את המסרים הנראים לו כחשובים. וכיוון שכל מתורגמן הוסיף משלו, נחשף קהל השומעים בכל פעם לתרגום שונה וחדש, דבר שהגביר בוודאי את רמת הקשב ואת ההנאה. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, בשלח (תשס"א 2001)

תמונה: בני ישראל חוצים את ים סוף, פרסקו, בית הכנסת, דורה אירופוס 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה