על הברכה ועל הקללה

בלעם מברך את בני ישראל

פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

רבים ומגוונים עד מאד הם נושאיה של פרשת משפטים. מכולם בחרנו לעיין בדין אחד: ’אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר‘ (שמות כב, כז). שתי צלעות הכתוב, הבנוי על דרך התקבולת השירית, מעמידות ’אלוהים‘ כנגד ’נשיא בעמך‘, ו‘לא תקלל‘ כנגד ’לא תאר‘. שני השורשים קל“ל ואר“ר הם היפוכו של השורש בר“ך. וראה: ’והבאתי עלי קללה ולא ברכה‘ (בראשית כז, יב); ’ואברכה מברכיך ומקללך אאר‘ (שם יב, ג). 

המקרא משקף את אמונת בני האדם בכוחן של הברכה והקללה, כאילו יש למילים היוצאות מפי האדם, ומה גם נכבדים בעמם, זקנים או נביאים, כדי להטות את מהלך האירועים לטובת המבורך או לרעת המקולל. לאמונה זו בברכה ובקללה יש פנים רבות, על דרך הקמיעות השונים, או קערות שעליהן חקוקים דברי הגנה ועזרה, טכסי קללה והשבעות וכיוצא בהם. באמונה זו טמון גם יסוד בלתי מוסרי: בני אדם עלולים לעשות שימוש לא נאות בכוח הברכה והקללה, לגמול טוב לעושי רע או להרע לעושי טוב. דומה כי זה הטעם שבעטיו מבקשת הדת הנאצלת לשרש אמונה זו ללמדנו כי אך ורק האלהים, הדיין העליון, השופט בצדק את עולמו, יכול ורשאי לברך ולקלל, להיטיב ולהרע. נקודה זו עולה בבירור משני סיפורים בתורה.

כאשר רבקה מבקשת להסב ליעקב את הברכה שהועיד אישה הזקן, יצחק, לבנו בכורו עשו, עולה לכאורה המזימה בידה (בראשית כז), אך הקורא מבין, כי לא מכוח התחבולה והמרמה נתברך יעקב, אלא משום שאלוהים יעד אותו לגדולות, כפי שבישר לרבקה עוד בטרם נולדו שני בניה: ’שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר‘ (בראשית כז, כג). הברכה שקיבל יעקב בתחבולה לא שינתה אפוא את מהלך האירועים המתוכנן. 

מסיפור בלעם עולה ראיה מובהקת מקודמתה לעוצמת ההתנגדות לתפיסה העממית ולכוחו של האדם לקלל. כשמבקש בלק לקלל את ישראל הוא פונה לבלעם בבקשה: ’ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה... כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר‘ (במדבר כב, ו), אך בלעם משיב לו ואומר: ’אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה‘ אלוהי לעשות קטנה או גדולה‘ (שם, פסוק יח), ועוד אומר הוא: ’ועתה, היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר‘ (פסוק לח ועיין עוד דברים כג, ו ויהושע כד, ט-י). הברכה והקללה הם לאלוהים בלבד. 

האיסור לקלל אלוהים ונשיא אינו מביע אפוא חשש מנזק שיביא המקלל על המקוללים, אלא מבטא את העיקרון החשוב כי שומה על האדם לכבד את הגבוה ממנו - אלוהים המושל על תבל ומלואה, והנשיא, שליט אנושי. אכן, קל“ל הוא גם היפוכו של כב“ד, כגון: ’ונקלתי עוד מזאת... ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה‘ (שמואל-ב ו, כב). 

קללת אלוהים נזכרת מלבד בפסוקנו גם במעשה איוב. איוב חושש שמא חטאו בניו במשתה היין, ’וברכו אלוהים בלבבם‘ (איוב א, ה), ולפיכך הוא מכפר עליהם על ידי הקרבת עולות. בגבור אסונותיו של איוב  מפצירה בו אשתו: ’ברך אלוהים ומות‘ (ב, ט), ואין ברך בכתובים אלה (ראה גם א, יא) אלא לשון סגי נהור, פרי הרצון להימנע משימוש בביטוי הקשה, קללת אלוהים. 

בסיפור כרם נבות (מלכים-א כא) מביימת המלכה חסרת המעצורים, איזבל, משפט מוות כנגד נבות ומעידה כנגדו עדים המאשימים אותו כי ’ברך נבות אלוהים ומלך‘ (פסוק יד; וראה גם פסוק י). סירובו של נבות למכור למלך את כרמו מוצג בידי המלכה כקללת מלך. נימוקו של נבות לסירוב, ’חלילה לי מה‘ מתיתי את נחלת אבותי לך‘ (פסוק ג) - היינו השימוש שעושה הוא בשם אלוהיו - משמש עילה בידה של המלכה להאשימו בקללת אלוהים. 

דרך נוספת לרחוק מן העיסוק באפשרות של קללת אלוהים - מלבד השימוש בלשון סגי נהור - היא על ידי פירוש המילה ’אלוהים‘ שבפסוק כמכוונת אל בשר ודם, אל השופט. זו מסורת פרשנית רווחת בביאורי מקראות, בספרות חז“ל ובתרגומים, אף שאיננה פשט הכתובים. לכאורה מוצא פירוש זה תימוכין בפסוקנו, כיוון שהצלע השנייה של הכתוב מדברת בבשר ודם, בנשיא, אך באמת כוונת הדין לומר: לא רק את האלוהים אסור לקלל, אלא אף את המושל האנושי. 

ועוד לעניין זהותם של אלה שאסור לקללם: דומה שבסיפור נבות שהזכרנוהו לעיל רומזת-מצטטת איזבל את הדין הקדום, אלא שבמקום ’נשיא‘ היא מזכירה ’מלך‘. כך נרמז הדין גם בישעיה ח, כא: ’וקילל במלכו ובאלוהיו‘. אפשר שבדרך בה מהדהד הדין בסיפור נבות ובדברי ישעיהו נמצאת עדות לנוסח קדום שלו: ’אלוהים לא תקלל ומלך בעמך לא תאור‘, ומסתבר שמילת ’מלך‘ הוחלפה בשלב כלשהו ב‘נשיא‘, שהוא מוסד שלטוני שבטי קדום (ראה בראשית כג, ו; שמות לד, לא). החלפה זו נובעת ככל הנראה מן היחס הדו-ערכי של המקרא כלפי מוסד המלוכה. לא במקרה אין בתורה אלא חוק אחד ויחיד שעניינו במלך (דברים יז, יד-כ), חוק המניח כי המלוכה בישראל לא תהא פרי יוזמת האלהים אלא היענות לבקשת בני ישראל לחקות את מנהגי הגויים. חוק המלך בספר דברים אף מבהיר, כי המלך כפוף לדיני התורה, כמוהו ככל אדם מישראל, ואין לו יתרון קל שבקלים על אחיו. בשל אותה מגמה של רתיעה ממוסד המלוכה מעדיף הנביא יחזקאל לכנות את מלך יהודה בתואר ’נשיא‘ (כגון יב, י; יט, א; כא, יז), וכן נוהג התרגום היוווני למקרא, תרגום השבעים, בתרגמו ’מלך‘ שבדברים יז כ‘נשיא‘. במגילת ברית דמשק מתייחס המחבר לחוק המלך שבספר דברים, וגורס באותה רוח: ’ועל הנשיא כתוב לא ירבה לו נשים‘ (ה, א-ב). מכל זה למדים אנו, כי אפשר שהחוק בשמות כצורתו לפנינו כבר שונה מנוסחו המקורי מטעמים אידולוגיים. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, משפטים (תשס"א 2001)

תמונה: בלעם מברך את בני ישראל. 

illustrators of the 1728 Figures de la Bible, Gerard Hoet (1648-1733), and others,  published by P. de Hondt in The Hague in 1728

courtesy Bizzell Bible Collection, University of Oklahoma Libraries