הספד לזכרו של שמריהו טלמון

פרופ' שלום פאול, האוניברסיטה העברית

פרופ׳ שמריהו טלמון

בשעת חדוותה, חדוותה; בשעת אבלה, אבלה (בראשית רבה כז, ד).

בשעת חדוותה

שמריהו, חמישים ושתיים שנים חלפו עברו מאז שהיכרתי אותך לראשונה. ישבתי בכל שיעוריך באותה שנה ונתרשמתי עמוקות הן מידיעותיך וצורת הוראתך, והן מאישיותך הקוסמת והכריסמטית, מרצה המדבר צחות בלשון צֵחה. אז הייתָ בדרגת מדריך ולימדתָ, בין היתר, את השיעור הראשון כמדומני באוניברסיטה על מגילות קומראן. קשרים הדוקים וחמימים נקשרו בין המרצה לַתלמיד, ונהגתָ להסיעני הביתה למעונות בבקעה על גבי הטוסטוס המפורסם שלך, ואף הזמנתָ אותי לסעוד בערב שבת אצלך ויונינה ז"ל, ושם, בנוכחות עגנון, כיבדתָ אותי לזמן לאחר הסעודה. רק פעם אחת גרמתָ לי אכזבה מרה. בשיעור על ספר זכריה, היטלתָ עלינו את המטלה לעמוד על הפירוש של הסוסים בעלי הצבעים השונים בנבואתו. בבוא העת, כששאלתָ מי יכול להציע פירוש לצבעוניות זו, דממה מבישה נפלה באולם, אין אומר ואין דברים. ואתה, קמתָ והלכתָ והפטרתָ אחריך, אם אין אתם מתכוננים לשיעור, אין ברצוני ללמדכם – קמתָ והלכתָ! כמה התאכזבתי, כי חיכיתי שבוע ימים לשיעור זה ונאלצתי להמתין עוד שבעה ימים עד שניפגש שנית וסוף סוף אשמע את פשר הדברים.

ואם בזכריה עסקינן, אוסיף ואומַר שרוחב יריעות מחקריך המסועפים השתרע על מישורים מרובים ומגוונים, ביניהם כפלי גרסה, נוסח המקרא, עיונים במלוכה, בפולחן, בספרות הבתר-גלותית, בתורת השומרונים, בתרגום השבעים, במוטיבים אידיאולוגיים ותיאולוגיים, בגישה ספרותית וסוציולוגית, ועל כולם השכלתָ עשׂוֹ בכתבי קומראן, שבהם חידושיך בני קיימא וכולם בחוכמה עשיתָ.

שמריה, ניחנתָ בחוש הומור מעודן; וברצוני לשתף את כל המתקהלים כאן היום לזכרך במרגלא דפומַך. בשיעור אחר, ביקשתָ מאיתנו לפתוח את התנ"ך לישעיה ב'. לפתע נשמעו כל מיני לחשושים ורחשושים באולם, והבחנתָ שיש סטודנטים שפתחו לפרק ב' ואחרים לפרק מ'. אז אמרתָ שמעשה שהיה, כך היה. פעם מנהל של בית ספר תיכון דתי בחן מורה אחת שרצתה להתקבל לסגל המורים. לאחר שהיא ענתה על כל הנדרש לשביעות רצונו, אמר המנהל שנותרה עוד שאלה אחת: לפי דעתהּ כמה נביאי ישעיהו ישנם? היא ידעה שגורלהּ ייחרץ על-פי תשובתהּ. היא הרהרה לרגע קט והשיבה, אני מאמינה שהיה רק אחד – אולם הוא השני! שנים רבות רציתי לשאול אותך אם כך היה או אם זה סתם בדותא בעלמא. ורק כעבור חמישים שנה העזתי להזכיר לך את הסיפור והודיתָ לי בחיוך רחב הפרושׂ על שפתיך, שהמצאתָ את זה מִקֶרֶב לבך.

כתוב בפרקי אבות, פרק ה, כא: "בן תשעים לָשׁוּחַ", ואני מרשה לעצמי לומר: אל תקרי "לָשׁוּחַ" אלא לְשִׂיחַ. במה דברים אמורים? לפני זמן מה אני ויונה הלכנו לבקר אצלך ופנינה, ותוך כדי שיחה עירנית ביקשתי ממך להסביר לי את סוד הלוח השמשי בעדת קומראן. ארבעים דקות, ללא היסוס, גוללתָ את רזי הלוח, ולי היה déjà vu ששוב אני יושב לרגליך ושואב מים ממעיינך המתגבר.

שמריה, נתכבדתי לשאת דברים לכבודך בפני קהל עם ועדה בהגיעך לשבעים ואף לגבורות, ולפני כחודשיים-שלושה, בהגיעך לתשעים, שוב נתכבדתי לשתף חוג מצומצם של ה"יחד", חברי מפעל המקרא, במעשיך הנפלאים. אולם כעת, דווקא ביום צום עשרה בטבת, בשעת אבלה, אבלה. כמו שאמר החכם מכל אדם, "אין שלטון ביום המָוֶת" (קהלת ח, ח) ו"עת ספוֹד ועת רקוֹד" (שם, ג, ד). כתוב בבבלי ברכות ח, ע"א: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מִיְרֵא שמים". והסיבה הניתנת היא, "כתיב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תה' קכח, ב), "אשריך, בעולם הזה" – והייתָ מאוד מאושר מפרסומיך הרבים ונהניתָ מִפְרִי ידיך – הכרך הרביעי של ה"כל כתבי" שלך באנגלית שראה אור לפני חודש – ו"טוב לך, לעולם הבא". ורצוי להזכיר את דברי רב נחמן בריה דרב חִסדא הכתובים בעבודה זרה לה, ע"ב, "דכתיב: "לריח שמניך טובים" (שה"ש א, ג). לְמה תלמיד חכם דומה? לִצלוחית של פְּלָייטִין [מילה לטינית שפירושהּ 'שמן מבושׂם'], מגולָה – ריחה נודף, מכוסה – אין ריחה נודף; ולא עוד, אלא דברים שמכוסין ממנו, מתגלין לו, שנאמר: "עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ", קְרֵי בֵּיה: "עֲלוּמוֹת"; ולא עוד, אלא שמלאך המוות אוהבו, שנא': "עֲלָמוֹת אהֵבוך", קְרֵי בֵּיה: "עַל מוֹת"; ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמות, אחד העולם הזה ואחד העולם הבא, שנא': " עֲלָמוֹת", קְרֵי בֵּיה: "עוֹלָמוֹת". על הנאמר "מגולָה, ריחה נודף", כותב רש"י: "היינו דכתיב: "שמן תורק שמך" (שם, א, ג), כשמְגַלּין אותה ומריקים שַׁמנהּ, כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים, אז יצא לך שֵׁם", ועל "מתגלין לו", מפרש רש"י "(מתגלין) מֵעצמן בלא טורח, כשהוא מלמדן". שמריה, מורנו הדגול, כמה דברים אלה מתאימים לך.

שבת זו אנו קוראים בפרשת "ויחי", "ויחי יעקב", וכתוב בתענית ה, ע"ב: "יעקב אבינו לא מת". ואני מרשה לעצמי לומר שלא רק צדיקים במיתתם נקראים חיים, אלא גם תלמידי חכמים וחוקרים במיתתם נקראים חיים. שמריה, אתה חי בלבנו ובמחשבותינו וספריך ומאמריך הרבים חיים בשיעורינו, ומהם נמשיך ללמוד, להבין, לדעת ולהשכיל.

לָך, פנינה, ולבני המשפחה, אני רוצה לומר, כמו שנֹאמר מחר בסיום קריאת ספר בראשית, "חזקו חזקו ותתחזקו." תהא נשמתו של שמריה צרורה בצרור החיים. אמן.

ראו גם: מורשתו של שמריהו טלמון