הנבואה בישעיה מט, יד – נא, ג מספרת על שיבת בניה של ירושלים מגלותם ועל בניית העיר לעתיד לבוא: "מיהרו בניך, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך ..." (מט, יז-יח).
ניקודה של המילה המשמשת כנושא המשפט הראשון בפסק יז הוא "בָּנָיִך", והטעם לניקוד זה הוא בעיסוקה של הנבואה בשיבת הבנים אל ירושלים, וראה עוד בהמשך: "כה אמר אדני ה' הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים ניסי, והביאו בנייך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה" (פסוק כב [ובדומה גם בפסוק כ]).
והנה, במגילת ישעיה השלמה, ממגילות מדבר יהודה, הגירסה היא "בוניכי" (וכן הקריאה בכמה מן התרגומים העתיקים), ויש טעם לקריאה זו: בוניה של ירושלים ממהרים לשוב אליה, בעוד שמהרסיה ומחריביה ממהרים לצאת ממנה.
חילוף דומה בין "בניך" ל"בוניך" נמצא גם בפרק נד, יג. נוסח המסורה גורס: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך", וגם כאן גורסת המגילה מקומראן "ורב שלום בוניכי", אף שכאן תלויה האות ו"ו מעל למילה, ללמדך כי המעתיק הראשון גרס "בניכי", ואילו קורא או מגיה שנתן עינו בכתוב תיקן אותו על פי המסורת הנקוטה בידו. במסורת הקריאה האפשרית "בוניך" אוחזים גם חז"ל בדרשה המצויה בסוף בבלי ברכות. שם נאמר: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'". הבנים – הבונים הם, לפי דרשה זו, תלמידי החכמים המרבים על ידי הפצת התורה ולימודה את השלום בעולם ("ורב שלום"). הקריאה "בוניך" הולמת את הקשרו המקראי של פסוק זה, שענינו בבניין העיר: "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים" וכו' (נד, יא).
בנבואת נחמה אחרת שבספר ישעיה נאמר: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך" (סב, ה). אפשר שצורת הרבים, "יבעלוך בניך", מתייחסת אל האלוהים, וראה עוד בספרנו (נד, ה): "כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו". דומה כי גם כאן אין "בניך" אלא "בוניך", וה' הוא בונה ירושלים,, ככתוב במזמור קמז, ב: "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס". הקשר בין בנייה ובנים איננו מתמצה בדמיון הגראפי והצלילי. אחת ממשמעות הפועל בנ"ה בבניין נפעל היא להיפקד בבן, כדברי שרי לאברם: "הנה נא עצרני ה' מלדת, בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" (בראשית טז, ב [והשוו שם ל, ג]). הזיקה המובהקת שבין בנייה ובנים מחזקת את הרושם שאין "בניך" בפסוקי ישעיה שבהם עסקנו אלא צורה חלופית ל"בוניך", וכי המשורר – הנביא נוקט דווקא בצורה זו, הנושאת את שתי המשמעויות ההולמות את ההקשר, בנים ובונים, ואין האחת מוציאה את רעותה.
אגב, משמעות סיומו של הכתוב בפרק מט, יז "מהרסייך ומחריביך ממך יצאו", נתהפכה בלשוננו שלנו. בעוד הנביא מדבר ביציאתם החפוזה של האויבים, המהרסים, עם כניסת הבונים, בלשון החדשה מבטאת האימרה "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" כי דווקא מקרוביו ומחבריו של אדם תבוא עליו הרעה.
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, עקב (תשס"א 2001)
צילום: מזוזה בעיר העתיקה של ירושלים, צילום: יעקב אליס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.