 |
בית הכנסת של הרמב"ן (דגם) |
רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, נולד בגרונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בעכו בשנת 1270. הרמב"ן עסק במגוון של תחומים, ובעיקר בפרשנות המקרא והתלמוד, בפסיקת הלכה בחיבור פיוטים ובקבלה, בעוד שאת מחייתו מצא בעיקר מעבודתו כרופא. בצד פעילותו הספרותית פעל הרמב"ן גם בחיי הציבור היהודי וכנציגם בפני השלטון הזר. בשנת 1263 כפה מלך ארגוניה, יעקב הראשון, ויכוח פומבי על הרמב"ן כנגד יהודי מומר ושמו פבלו כריסטיאני. המומר ביקש להוכיח כי בספרות חז"ל ניתן למצוא, בצד דברי גידוף כנגד הנצרות ומשיחה, גם רמזים ואסמכתאות לאמיתותה של הנצרות וכן הודאה בכך שישו הוא המשיח שכבר בא לעולם. מול פבלו עמד הרמב"ן, אשר המלך הבטיח לו חופש דיבור מלא, והגן בגילוי לב ובעוצמה על האמונה היהודית, תוך שהוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של פבלו. הויכוח נמשך ארבעה ימים והופסק בלא שהגיע לכלל סיום ברור. בעת הוויכוח נכחו במקום המלך וראשי המסדרים הפרנציסקאנים והדומיניקנים. בעקבות הוויכוח טענו הנזירים, אשר יזמו אותו מלכתחילה, כי הרמב"ן פגע בנצרות ובקודשיה והם הציגו בפני המלך מכתב מן האפיפיור, קלמנס הרביעי, שבו נדרש המלך להעניש את הרמב"ן. בשל כך נמלט הרמב"ן לארץ ישראל. תחילה ישב בעכו ולאחר מכן עלה לירושלים. את אכזבתו ממצבה הירוד של הקהילה היהודית שמצא בירושלים ביטא הרמב"ן באיגרת ששלח לבנו. כדי לסייע בשיקום הקהילה הירושלמית פתח בה הרמב"ן בית כנסת, וכנראה גם ישיבה, ולאחר מכן שב לעכו, שבה נפטר והוא בן 76 שנה. מסורות ספרותיות שונות הגיעו לידינו באשר למקום קבורתו, ועל כבוד זה מתחרות חיפה, עכו, חברון וירושלים.
פירושו של הרמב"ן לתורה נכתב ברובו בספרד, סמוך לעלייתו ארצה, ובעת ישיבתו בארץ הרחיבו מעט. הפירוש ארוך ורחב בלשונו ומקום רב מוקדש בו לדיון בהקשריהם של קטעי המקרא ובמשמעותם. לא אחת מגלה הפירוש שני ממדים: זה הנוטה לפשט הגלוי וזה המתמקד בתורת הסוד (ברוח חוגי הקבלה הספרדיים שהרמב"ן השתייך עליהם). הרמב"ן מרבה לצטט מדברי חז"ל, אך אין הוא הולך אחריהם בעיניים עצומות ובודק את דבריהם ואת מידת התאמתם לפשטי המקראות. כך מצטט הרמב"ן לא אחת את רש"י או את אבן עזרא, ואף שהוא מתייחס אליהם בכבוד, אין הוא מסס מלהתווכח אתם. הרמב"ן מתייחד גם בביקורת שהוא עשוי למתוח על אבות האומה. וכך הוא אומר, דרך משל, על סיפור ירידת אברהם ושרה למצרים, שבמהלכו הציגה שרה את אישהּ כאחיה ובשל כך נלקחה לארמון פרעה: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו ... (ו)גם יציאתו מן הארץ ... מפני הרעב עוון אשר חטא, כי האלוהים ברעב פדנו ממוות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה" (בראשית יב, י). אכן נראה בעליל שהרמב"ן לא נשא פני איש.
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, בהר-בחוקותי, (תשס"א 2001)
בתמונה: בית הכנסת של הרמב”ן ב’מיני ישראל’.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.