נחש הנחושת במהלך הדורות

פסל נחש הנחושת, הר נבו, ירדן

רבים הם בתורה הסיפורים על תלונותיהם של בני ישראל בעת מסעם במדבר. להלן נעסוק באחרון שבהם, סיפור אשר העסיק מטעמים שונים את פרשני התורה – יהודים כנוכרים – במשך הדורות כולם. הוא מתרחש בשנה הארבעים ליציאת מצרים, בשעה שבני ישראל סבבו את ארץ אדום, וכמו בסיפורים אחרים מסופר גם בו על תלונת העם על קשי המסע, אשר בעקבותיה בא עליו עונש כבד: "... וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימות עם רב מישראל. ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (במדבר כא, ו-ט).

ההצלה באה באמצעות מעשה בעל אופי מאגי, על פי האמונה העממית האומרת כי תמונת המזיק יכולה לסייע במלחמה נגדו. מעשים מסוג זה, המכונים מאגיה סימפטתית, מוכרים לנו מתרבויות רבות, ואף מן המקרא. כך, למשל, לאחר שהפלשתים סובלים ממכת עפולים ועכברים שבאה עליהם בעקבות שהיית ארון ה' בארצם, הם נותנים לאלוהי ישראל צלמי זהב בצורת עפולים ועכברים כדי להתגבר על הרעה (שמואל-א, ב-ה). בסיפור שבפרשתנו נתפס המעשה המאגי כפרי רצונו של ה'; רק לאחר תפילתו של משה, נענה האל ומלמדו כיצד להתרפא מן הנחשים. 

בספר מלכים מסופר שבימי חזקיהו שימש נחש הנחושת כמושא לפולחן, ולכן הוא הושמד בידי מלך זה: "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו, ויקרא לו נחושתן" (מלכים-ב יח, ד). מסתבר שבימי בית ראשון נתפס נחש הנחושת כבעל כוח מרפא, עד שבימי חזקיהו נחשבה עבודה זו כבלתי לגיטימית, מן הסתם משום שהנחש הפך למושא עצמאי של פולחן. 

מימי בית שני ואילך קיבל סיפור נחש הנחושת משמעות שונה, והאמונה בכוחו המאגי של הנחש הולכת ומטשטשת. כאשר מסופר על נחש הנחושת בספר החיצוני, "ספר חוכמת שלמה", מודגש: "... כי על כן אות ישע היה עמם לזיכרון מצוות תורתך, כי בהביט אליו איש ויוושע, לא בכוח הדבר הנראה [ניצל] אך בכוחך המושיע לכל" (טז, ו-יא). באופן דומה, ובניסוח יפה במיוחד, מופיע רעיון זה במשנה: "וכי נחש ממית ומחיה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי למעלן ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאים, ואם לאו – היו נמוקים" (ראש השנה ג, ח). לפי פירוש זה לא היה לנחש הנחושת כל תפקיד של ממש בריפוי האנשים, ובוודאי שאין מדובר במעשה מאגי. נשיאת העיניים כלפי שמיים, ולא אל הנחש, מעשה המבטא תלות בה', היא היא הגורמת להצלה. כך הפך סיפור, המדבר בתכונות הפלאיות של נחש הנחושת שעשה משה, לסיפור המדבר על כוחן המרפא של האמונה ושל התשובה, לעומת כוחו הממית של החטא. 

בדרך דומה הוסברו סיפורים נוספים במקרא שיש בהם אופי מאגי. בסיפור המקראי על מלחמת ישראל ועמלק, למשל, נודע למטהו של משה תפקיד מרכזי: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא). גם כאן נטלה המשנה את עוקץ המאגיה והוציאה אותו מן הסיפור: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי למעלן ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים" (ראש השנה, שם). במדרשי התנאים לספר שמות, המכילתות, נזכר בצד עמלק ונחש הנחושת מקרה נוסף: נתינת הדם על פתחי הבתים במכת בכורות. מעשה הנראה כבעל אופי מאגי שנועד להגן על הבית מפני המשחית, הופך גם הוא לביטוי לאמונתם של ישראל בה'. (אגב, מדרשי התנאים לספר במדבר, ספרי במדבר וספרי זוטא, אינם מזכירים את נחש הנחושת.)

שלושת הסיפורים הללו נתפרשו גם בידי אבות הכנסייה. הם, ובעקבותיהם הפרשנים הנוצרים בימי הביניים, ראו אותם כמסמלים את כוחו המכפר והמחיה של ישו הצלוב. נחש הנחושת, התלוי על מוט ומביא רפואה למסתכלים בו, נתפרש כמסמל את ישו התלוי על הצלב, העומד כנגד כוחו של הנחש אשר גרם לחטא האדם הראשון. סיפור מלחמת עמלק הוסבר גם הוא בדרך דומה (ידי משה הפרושות לצדדים נתפסו כסימן הצלב), והוא הדין בסיפור דם הפסח (המסמל את ישו שנצלב בערב פסח). אפשר שהמכילתות, המדגישות באמצעות סיפורים אלה את כוח האמונה בדברי ה', כבר מתפלמסות עם דעה זו. 

הפולמוס בין היהודים והנוצרים באשר לפירושו של סיפור נחש הנחושת עולה בבירור בימי הביניים. וכך אנו מוצאים ב"ספר יוסף המקנא", ספר פולמוס אנטי-נוצרי, את טענת הנוצרים: "שאל חובל אחד [= כינוי שניתן בידי היהודים בימי הביניים לנזירים פרנציסקאנים, בשל החבל שחגרו על מותניהם]: איזה סימן היה נחש הנחושת, אם לא מפני התלוי [כלומר, ישו הנוצרי]? שכן היה תלוי ועל ידו באה רפואה לעולם". בהתאם לסגנונו העוקצני, מציע ספר זה תשובה על טענת הנוצרים: "אמת, הוא סימן לתלוי, שכל מי שרואה אותו בעניין זה שראו בקלקולו יש להם רפואה", כלומר, אכן יש לסימן הצלב כוח לרפא, אך הוא נובע מכך שהתלייה היא גנות לישו, והמתבונן בו בשעת קלקלתו, לומד את הלקח ואינו הולך בדרכו – הוא שזוכה לרפואה. 

הסיפור על נחש הנחושת שימש בימי הביניים גם במסגרת הויכוח על עצם השימוש בצלמים לצורך פולחן. היהודים טענו כנגד הנוצרים, שהם עוברים על הדיבר של "לא תעשה לך פסל" שבעשרת הדיברות, וכנגדם טענו הנוצרים, שלא כל פסל אסור, וכראיה לכך הובא סיפור נחש הנחושת. כך נאמר בספר פולמוס אחר מימי הביניים, "ספר ניצחון ישן": “ואם ישאלך מין [=נוצרי]: נחש הנחושת שעשה משה במדבר מי התיר לו, והא כתיב 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'? תאמר לו: פה שאסר הוא הפה שהתיר...", והאלוהים שציווה על "לא תעשה לך פסל" רשאי להתיר במקרה אחר לעבור על האיסור. 

תולדותיו של נחש הנחושת בגלגוליו הספרותיים – במקרא, בספרות החיצונית, בספרות חז"ל, בכתבי אבות הכנסייה ובספרות הויכוח של ימי הביניים – שבים ומלמדים אותנו על מעמדם של סיפורי המקרא במסגרת התרבויות היהודית והנוצרית, אשר התפלמסו זו בזו באמצעות הביאורים והפירושים שהציעו לכתבי הקודש. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, חוקת (תשס"א 2001)

ראו גם: הנחש - סמל הרפואה והגאולה

תמונה: פסל נחש הנחושת

נוצר על ידי מעלה היצירה, 2001 Jerzy Strzelecki