יום ראשון, 23 במרץ 2014

חזון אחרית הימים וירושלים בהגדת ונציה

פרופ' שלום צבר, האוניברסיטה העברית

המשיח ואליהו מבקרים בוונציה:
חזון אחרית הימים וירושלים בהגדת ונציה, 1609
התקווה לכינונו מחדש של בית המקדש הטביעה את חותמה המובהק על עולם האמנות היהודית כבר בדורות הראשונים שלאחר חורבן הבית השני. על הפנים של מטבעות כסף שטבע מנהיג המרד השני שמעון בר כוכבא בשנים 133/34 לסה"נ מתוארת חזית בית המקדש בירושלים, ועל הגב אגד הדס, לולב וערבה ולצידם אתרוג – רמז לזכרון הלאומי בדבר גדולת ירושלים בעת חגיגת החג המרכזי בשנה היהודית בתקופה שלפני החורבן, עת הגיע המספר הרב ביותר של עולי רגל לחגוג את חג סוכות במשותף בעיר הקדושה. דימויים מסוג זה אשר הפכו במרוצת הזמן לתו ההיכר ולסמל הזהות של היהודים בתקופת התלמוד, נפוצו באמנות הזעירה (למשל, מנורות שמן, בקבוקי זכוכית, ותחתיות זהב), לצד הופעתם במבנים מונומנטאליים – פסיפסי רצפה וציורי קיר בבתי הכנסת העתיקים (כגון, בתי הכנסת של חמת טבריה, בית אלפא וציפורי בארץ ישראל, ודורא-אירופוס שבסוריה).
הפריחה בדימויים משיחיים גברה בימי הביניים ומכאן ואילך התמקדה סביב ההגדה של פסח – הספר שבו מסופר סיפור גאולתו של העם בעבר ומובעת בו התקווה לגאולה בעתיד, ואשר גובש לספר עצמאי בתקופה זו. ב"הגדת ראשי הצפורים" שנוצרה בגרמניה בשלהי המאה ה- 13 העמוד האחרון של כתב היד, מיד לאחר המלים "לשנה הבאה בירושלים", מוקדש כולו למיניאטורה של ירושלים באחרית הימים. העיר השמימית נראית כמבנה גותי לכל דבר וניצב בה יהודי בודד לבוש לבן; הוא מושיט את ידו לארבעה יהודים העומדים למטה ומרימים בערגה את ראשיהם וידיהם כלפי מעלה, מלאי כיסופים להגיע למקום שבו יגאלו מצרותיהם בזמן הנוכחי. מגמה זו נמשכה בהגדות האשכנזיות של ימי הביניים, בייחוד בשל הגזרות והפרעות הרבות שעברו על יהודי גרמניה. התקווה לפרוע בגויים המתאכזרים לקהילות היהודיות, באה לידי ביטוי מובהק בהגדות בהקשר של הקריאה לקב"ה שנוספה בהגדות: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך." הנקמה בגויים על מעלליהם מתמצה בציור שהוסיפו מעטרי ההגדות באשכנז לטקסט זה: איור של המשיח רוכב על חמורו בכניסה לשערי ירושלים. בכתב יד אחד טקסט זה אף מלווה באיור מקברי של המתים קמים לתחיה מארונות הקבורה שלהם.
שינוי דרמטי, מקורי וחדשני במגמה זו מופיע בהגדה של פסח שנדפסה בוונציה בשנת 1609. בחיתוך עץ קטן בהגדה זו נראה המשיח כפי שתואר לעיל, רכוב על חמור הקרב לירושלים, בעוד אליהו הנביא תוקע בשופר ומבשר על בואו. החידוש כאן הוא בתיאור ירושלים הנראית כעיר כלילת השלמות מבחינה ארכיטקטונית: מוקפת חומה סימטרית משושה, בנייניה סדורים במרחקים קצובים והרמוניים, ובליבה בית המקדש המושלם, השואב את צורתו ממבנה כיפת הסלע המוסלמית בירושלים (מורשת דימוי צלבני שהובא לאירופה). מן ההרים הסובבים את עיר הנצח צועדים אליה קבוצות יהודים הנושאים על שכמם צרורות להדגשת רעיון בואם מכל קצוות הגולה; אנשי הקבוצה השנייה משמאל הם שחומי-עור ומרמזים על עשרת השבטים האבודים, שנמצאו במקומות נידחים, לפי המסורות שנפוצו בתקופה זו. הנס של האירוע האסכטולוגי מודגש בהמצאות בן-זמנית של השמש והירח בשמים. הפרטים האיקונוגראפיים תואמים במדויק את נבואת ישעיהו על אחרית הימים: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ [...] לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ, וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף [...] וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ (ישעיה ס 4, 20).
האמן האנונימי של חיתוך העץ היה מודע בלי ספק לרעיונות האורבניסטים של זמנו: צורת עיר הקודש תואמת לגמרי את מושגי העיר האידיאלית והמושלמת בתקופת הרנסנס בשיאו. רעיונות אלה ודומיהם נוסחו בידי אדריכלים ותיאורטיקנים נודעים של האמנות האיטלקית בתקופה זו, כגון אנטוניו פילארטה או לאון בטיסטה אלברטי בכרך השביעי של ספרו 'על דבר הבנייה' (1550). העיר האידאלית תוארה גם בידי גדולי אמני התקופה, למשל הצייר רפאל בתמונתו הידועה 'הנישואין של מריה' (1504). היבט חשוב בכל היצירות הללו, וגם בחיתוך העץ שלנו, הוא המיקום המרכזי של המבנה ההרמוני של בית המקדש, או לפי המתואר אצל אנדריאה פלאדיו, אדריכל הרנסנס האיטלקי בן המאה ה-16: "למבנים שנועדו לתפילה לפני האל העליון יש לשמור מקום בחלקה האצילי ביותר של העיר, בלב כיכרות יפות, הם יהיו מוגבהים משאר בתי העיר".
האיור ב'הגדת ונציה' משלב מושגים יהודיים על אחרית הימים עם הרעיונות ההומניסטיים של הרנסנס המתקדם: ירושלים השמימית מתוארת כעיר אידיאלית. נוסף לכך, ובשונה מההגדות הגרמניות של ימי הביניים, חזון אחרית הימים אינו מופיע כאן בהקשר של "שפוך חמתך" או כקריאה למעשי נקם נגד הנוכריים שהתנכלו ליהודים. ב'הגדת ונציה' הוחלפה תמונה זו למראה אחר, ניטראלי ואף אופטימי, ובו קריאה לאל הרחמן לבנות מחדש את מקדשו במהרה. ולכשיבנה בית המקדש בעיר האידיאלית יתנהלו בה חיי שקט והרמוניה בהתאם לרעיונות ההומניסטיים של הרנסנס האיטלקי בשיאו.

 המאמר במלואו הוא:
Sabar Shalom. “Messianic Aspirations and Renaissance Urban Ideals: The Image of Jerusalem in the Venice Haggadah, 1609,” Jewish Art 23/24 [The Real and Ideal Jerusalem] (1998), pp. 295-312.


אין תגובות:

פרסום תגובה