אֲנִי אַנְטִי-גִּבּוֹר: הרהורים על גבריות, אלימות ומיניות או: מיתוס שמשון כמיתוס מסרס

משׁה שׁפריר

שמשון ודלילה, ואן דייק

מוֹדֶה אֲנִי וִּמְתְוַדֶּה:

לֹא יָכֹלְתִּי כְּמוֹ הַגִּבּוֹר שִׁמְשׁוֹן

======================
מוֹדֶה אֲנִי וִּמְתְוַדֶּה:

לֹא יָכֹלְתִּי כְּמוֹ הַגִּבּוֹר שִׁמְשׁוֹן

לְהָמִית שִׁלְשׁוֹם שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן

כְּדֵי לְהַשִּׁיל מֵהֵם את חֲלִיפוֹת-הַבְּגָדִים

וּלְתִתָן כְּמַתְּנַת-זְכִיָּה לְפוֹתְרֵי הַחִידָה;

וְגַם כְּשֶׁבָּאתִי אֶתְמוֹל אֶל זוֹנָה בְּמוֹנְטְרִיאוֹל

וְלֹא יָכֹלְתִּי לָהּ,- הִיא אוֹתִי נִחֲמָה וְכָךְ לִי אָמְרָה:

"אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן גָּדוֹל, זֶה לֹא כָּזֶה נוֹרָא"

(וְלֹא אָמְרָה כַּזֹּאת לְשִׁמְשׁוֹן הַזּּוֹנָה מֵעָזָה).

מַה פֶּלֶא שֶגַּם הַיּוֹם אֵינֶנִּי יָכֹול בְּהֶכְרַחַ

לְצַמֵּחַ מֵחָדָש שֵׂעָר בְּרֹאשִׁי הַקֵּרֵחַ

וּלְהַפִּיל על קהל עַמּוּדֵי מִגְדָּלִים.

אֲבָל מַה חֲבָל עַל שֶׁכָּעֵת בֶּאֱמֶת

אֵינֶנִּי מַמָּשׁ כָּמוֹהוּ נָזִיר לֵאלֹהִים,

אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מִתְנַזֵּר מִנְּשׁוֹת פְּלִשְׁתִּים.

ד״ר לאה מזור, הרהורים אישיים בעקבות השיר 

׳אני אנטי-גיבור׳ הוא שיר וידוי עמוק, כואב, חושפני, ישיר ואמיתי בגוף ראשון. שירו של גבר שמרגיש את כובד השנים ועורך את חשבון חייו. הוא כבר יודע ש׳עתה׳ היא עת ה׳כבר לא׳. הוא מרגיש הדרדרות נמשכת במצבו הפיזי והנפשי. שלוש פעמים הוא מצהיר על אי יכולתו: ׳לֹא יָכֹלְתִּי כְּמוֹ הַגִּבּוֹר שִׁמְשׁוֹן... וְלֹא יָכֹלְתִּי לָהּ... מַה פֶּלֶא שֶגַּם הַיּוֹם אֵינֶנִּי יָכֹול...׳. מעולם לא היתה לו יכולת מינית וגופנית-שרירית כמו לשמשון, ועתה, הוא חווה על בשרו את האימפוטנציה הפיסית והמטפורית. ללמדנו שלאידאל שמשון יש כוח מסוכן. כוח מסרס. מצבו של הדובר הוא בלתי הפיך. בהבדל משמשון, שזכה למתת החסד האלהית ששערו שגולח החל לצמח והעניק לו את כוח-העל להפיל את בית דגון על חוגגיו, הדובר בשיר הוא קרח:

מַה פֶּלֶא שֶגַּם הַיּוֹם אֵינֶנִּי יָכֹול בְּהֶכְרַחַ

לְצַמֵּחַ מֵחָדָש שֵׂעָר בְּרֹאשִׁי הַקֵּרֵחַ

וּלְהַפִּיל על קהל עַמּוּדֵי מִגְדָּלִים.

השיר מציג את דמותו האנושית כל כך של הגבר הנמחץ מכובד השוואתו לאידאל הבלתי-אפשרי של הסופר-גבר השמשוני. דמות, שעולם החלומות ההוליבודי אוהבת לייצר, לטפח, להפיץ ולשתול בתודעה (ארנולד שוורצנגר כמשל). 

הזווית שבה מוצג שמשון בשיר היא מאד בלתי צפויה. חדשנית ומפליאה. שמשון הוא דמות מיתית שאליה מתאים הגבר האנושי בן התמותה הרגיל את ציפיותיו, והן מייצרות את נחיתותו המובנית. הרי ציפיותיו הן כל כך בלתי ראליות. 

הדובר מלא זעם אין-אונים המתבטא בפנטזיות האלימות שלו ׳לְהָמִית שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן׳ ולהפיל על קהל ׳עַמּוּדֵי מִגְדָּלִים׳. 

הזונה ממונטריאול מנסה לנחם אותו על אין-אונותו:

"אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן גָּדוֹל, זֶה לֹא כָּזֶה נוֹרָא"

אך הוא אינו מתנחם, כי הרי ׳לֹא אָמְרָה כַּזֹּאת לְשִׁמְשׁוֹן הַזּּוֹנָה מֵעָזָה׳. והוא הרי רוצה כל כך להיות גבר-גיבור שימשוני. כזה שיבוא לא על אשה אחת אלא על כלל ׳נשות הפלשתים׳. 

אידאל שמשון הבלתי מושג הוא המקור לטרגדיה הקיומית של הדובר. 

ויש בשיר גם בדידות. איזכור מקומות אחרים, רחוקים, שבהם ארעו הכשלונות האמיתיים או המדומים: אשקלון, מונטריאול, עזה.

אנשים זרים חסרי פנים ממלאים את עולם התודעה של האיש: הזונה ממונטריאול, נשות הפלשתים, אנשי אשקלון ו׳הקהל׳. 

ומהי החידה שרוצה הדובר לפתור? חידת הקיום? חידת החיים המתכלים? חידת האידאלים המזוייפים ההורסים את הדימוי העצמי האנושי? חידת הבדידות? חידת החיים ללא אלהים? חידת החיים ללא חמלה? חידה היא. 

ומה יפים המצלולים בשיר. בעיקר השי״ן ברצף  שִׁמְשׁוֹן... שִׁלְשׁוֹם שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן… לְהַשִּׁיל. 

*משה שפריר, פרסם קובצי שירה: גשם מאוחר, מתן, אהבות אחרונות, שירי קין ושירי מקרא אחרים ועוד. בתחום השירה יצאו-לאור עד-כה עשרה ספרים משלו, שהאחרון בהם - "אסיף היובל" יצא ב"ספרית-פועלים" בשנת 2008, והוא כולל (ב-300 עמודיו) מבחר שירים שכתב במרוצת יובל השנים 2008-1958. סגן יו"ר אגודת הסופרים העברים (2007-2003).