יום שני, 18 בנובמבר 2019

השמים נשאו אותם לשבת יחדיו: וינייטת ההולכים והמתהלכים

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר


המסע של ישראל בעולם הזה, במרחב הזמן ובמרחב המקום, בהיסטוריה ובאיי הים, מתחיל  ב" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" ( בראשית י"ב,א'). לאמת, הוא מתחיל לפני כן. המשפחה המייסדת, משפחת נחור ותרח, שמולדתה באור כשדים, אינה מוצאת שם, מטעמים שאין המקרא מונה אותם,  בקעה להתגדר בה, והיא עוקרת עצמה ללכת אל ארץ כנען "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" ( שם, י"א,ל"א). אין יודע מתוך הכתוב איזה מוניטין יצאו לארץ כנען עד שמשפחה רואה בה ממולדתה אור כשדים, יעד להגירה. אין רמז להבטחה. אין ציון של סגולה הקשורה לכנען. אך יש תחושה כי באור כשדים היה לה לארץ כנען מעמד של חלופה מיטיבה,  כמו שיש להניח כי משפחת נחור ותרח נחשבה בעיני הכשדים כזרה , כשונה, כאחרת, כמשפחת גרים, והחליטה לחפש גורלה בכנען הרחוקה, יחסית. אבל, כפי שיארע במשך הדורות שיבואו, מהגרים שיצאו ללכת 'ארצה חלומותיהם', לא הגיעו. חנו בדרך. לא מצאו כוח, או אולי אף לא סיבה טובה, להשלים את המסע אל ארץ היעד, ויתד זמני שתקעו בחנייה, היה ליתד אמיץ. הארעי היה לקבע.
אכן, הפזורה של ישראל בין העמים, מתאפיינת בדברי הימים כפזורה של קבע  בדיעבד במקומות  שהיו מלכתחילה תחנות ארעי. משפחת תרח הגיעה עד חרן, וישבה שם. כנען לא הייתה ליעד עוד. היא נשכחה. דומה מן הכתוב כי אפילו שמה נגנז. מדרשי חז"ל  צדים את רוח ההיטמעות של משפחת תרח בחרן. הם משולבים באורח חייה. עובדים את אליליה. הבן אברהם, על פי מדרשים אלה, אינו נקלט כפי שנקלטו הוריו בנוף האזרחי והדתי של חרן. הוא מורד. מנפץ מוסכמות משבר אלילים. לא מפני שאלה מאכזבים. לא מפני שהם מעשי אדם. מפני שאינם הגיוניים. מפני שמי שנעקר ממקדשי אור כשדים אינו מוצא חלופה במקדשי חרן. מפני שמול האלילים הוא נשאר זר. ומפני שהוא זר, זר ההוגה את זרותו, חותר להיפרד מעליה ולדבוק בחלופה בה יהיה כבן בית משלן - הוא שומע קול " לֶךְ-לְךָ,  מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" מארצך -חרן, ממולדתך – אור כשדים, מבית אביך – בית תרח ונחור, אל ארץ ששמה לא נזכר עוד, ששמה בהתגלות הזאת הוא " אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". זה סגולתה. היא לא נקראת 'כנען' על שם אלה מן  הכנענים האוחזים בה. היא לא נקראת 'כנען' כפי שהיא נקראת בין ממלכות המרחב. היא " אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". שלי. שלך.
עם "לֶךְ-לְךָ" זה, מתחיל המסע.  לא "לֶךְ"! לא דרך ציווי. יכול הרמב"ן, הוא ופרשנים רבים, לראות ב"לֶךְ-לְךָ" צירוף סגנוני מקראי, ובלשוהו " כי משפט הלשון כן, "הגשם חלף הלך לו" (שיר השירים ב', י"א), "אלכה לי אל הגדולים" (ירמיה ה ה), "קומו ועברו לכם את נחל זרד" (דברים ב יג), ורובם ככה", אולם הרגישות למסריה המוכמנים של הלשון  מוליכה להבנות מגוונות.  רש"י רואה בצירוף של "לֶךְ-לְךָ" ביטוי למעין הבטחה כי  העקירה מחרן היא לטובתו האישית  של אברהם, ברכה לו.  כשם שבהוראת " שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן" ( במדבר י"ג,ב') רואה רש"י את הצירוף שלַח־לְךָ֣ כניואנס האומר "שלח  לך מדעתך, אני לא מצווה עליך" ולא כציווי , כן "לֶךְ-לְךָ" איננו "לֶךְ"!
גם חכמי התלמוד אינם רואים עין בעין עם הרמב"ן. במסכת יומא, דף ג', עמוד ב'" דנים חכמי ישראל בשאלה אם תוספת תיבת שייכות  כגון "לך" או "לכם" או "לי" היא סגנונית , 'משפט הלשון', או  תוספת לשם שינוי מהותי יותר. רבי יאשיה פוסק שכל מקום בו נאמר "קח לך", כגון בסמים , כוונת הכתוב היא "משלך". במקום בו כתוב "ויקחו אליך" כגון שמן זך למאור, כוונת הכתוב היא משל ציבור. לא סגנון. הוראה שונה. " רבי יונתן אומר: בין קח לך בין ויקחו אליך - משל צבור".  סגנון, משפט הלשון. מה שקובע הוא הפועל ,הגשם חלף, ולא מילת היחס "חלף לו". מחלוקת אפוא, עד שבא רבי חנן ואומר בשם רבי אלעזר, " כתוב אחד אומר 'ועשית לך ארון עץ' וכתוב אחד אומר 'ועשו ארון עצי שטים', הא כיצד? כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום". 'ועשית לך' משמע משל משה היה עץ הארון, 'ועשו ארון', אותו ארון, עצי שיטים, משמע משל ציבור היה העץ והייתה העשייה, הכיצד? תלוי במי תולה הכתוב את עשיית הארון. 'עושים רצונו של מקום', כל ישראל, כאיש אחד שומרים את הכתוב על לוחות שבארון, נחשב כציבור שעשה וקיים את הארון בו נתונים לוחות הברית,. אבל חטאו ישראל ועשו להם עגל מסכה, הם חשובים כציבור  שנתן גט כריתות לארון וללוחות בהן כתוב "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" ומה להם ולמה שהיה בעיניהם לדיבר ריק, לסרק,  אבל עדיין הארון והלוחות קיימים, כי משה  נביאם של ישראל מקיים אותו כל הימים, ועל שמו הוא כתוב. 
לתוך ההיסטוריה היהודית  לא נכנסה "לֶךְ-לְךָ" על פי משפט הלשון. יהודים לא קמו ללכת כשהמציאות הייתה מציאות של ציווי "לֶךְ"! חרב חדה הייתה מהפכת מעל צווארם ולהבה צווחה לֶךְ!, והם לא הלכו. רק אחרי שנטבחו, הפנימה השארית  כי 'לֶךְ' איננה עקירה אלא הצלה, כי היא מה שנשאר 'לְךָ', והלכה. מימי אברהם עד הנה, יהודים לא הולכים אלא אם כן הם מפנימים כי אם לא ילכו, יאבדו, מכשדים  או מחרן, היינו הך, ומה שנשאר להם  היא "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
גם נחור, גם תרח, גם אברהם ידעו שיש ארץ כנען בעולם. הרי לשם עמדו ללכת כשהצרו להם הכשדים.  הם יצאו ללכת "אַרְצָה כְּנַעַן', אבל  'וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם". נתקעו. אולי לא. אולי בחרו להשתקע. אולי מצאו כי נוח להתערות בה. התרגלו. הכירו אותה. ידעו את לשונה. את שפתה. את מנהגיה. את אלוהיה. את הגיאוגרפיה שלה את האקלים, את שירי הערס ששרו בה אימהות לתינוקותיהן. כנען אליה עמדו ללכת נעלמה מן האופק. ידעו שיש כזאת. ברור. אבל מה יש בה לא ידעו. לתרח שלא עמד ללכת זה לא הפריע עוד. אבל לאברהם, ולשרה ולאחיה לוט, כנען הייתה לפתע כורח , אבל גם מקור חרדה. מה יש שם? איך הולכים אל הבלתי ידוע? מה הם הריה, עמקיה, כפריה, עריה,  שדותיה טרשיה, עינות  המים , חולות מדבר? איך היא נראית אחור ופנים? "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" אמר לו האלוהים. כדי לקום ללכת, האמן ב "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". כשתגיע שם, " קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ  כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" ( בראשית י"ג, י"ז) ואז "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה.  כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם " ( שם, י"ד-ט"ו). צא לדרך אל "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". כשתגיע שם, "אַתָּה רֹאֶה". ארץ כנען איננה מה שאתה שומע כשאתה רחוק.  היא הארץ המתעצבת על פי מה שאתה רואה כשאתה בתוכה קרוב, מתהלך בה, כשהפנמת שהיא שלך ושל זרעך, שהם מחכים לך צאצאיך להכינה להם, להכשירה בחריש ובקציר ובבניין ובחשיפת יופייה המסתתר.
יש הֹלֵךְ֙, ויש מִתְהַלֵּ֥ךְ. אברהם הולך מחרן לכנען.  בכנען הוא מתהלך. הֹלֵךְ֙, הוא הגורל. מִתְהַלֵּ֥ךְ היא הבחירה.  הֹלֵךְ֙, הוא האדם. בא והולך. כשהוא נולד- הוא בא לעולם. כשהוא מת הוא הֹלֵךְ֙ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ, כפי שאמר יהושוע, כפי שאמר דוד, " וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר, אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ" (מלכים א' , ב',א-ב'). יעקב  הולך בדרך ונודר נדר " אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ .... וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י -וְהָיָ֧ה יה' לִ֖י לֵאלֹהִֽים" ( בראשית כ"ח, כ'-כ"א), אבל עשו הולך למות " וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה" (שם, כ"ה, ל"ב), אדם ישר " הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ" (תהלים פרק ט"ו ב') אך גולה סוד רעהו וסוחר במגרעותיו " הוֹלֵ֣ךְ רָכִ֑יל " ( משלי כ',י"ט),  ו" דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת" ( קהלת א',ד') ואברהם הֹלֵךְ֙ מגולת חרן לארץ כנען וירמיהו הנביא אומר  על מי שיגלה מכנען לגולה "... בְּכ֤וּ בָכוֹ֙ להֹלֵ֔ךְ כִּ֣י לֹ֤א יָשׁוּב֙ ע֔וֹד וְרָאָ֖ה אֶת־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּֽוֹ"( ירמיהו כ"ב, י') וסוף דבר,  אם כי " כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א " ( קהלת א',ז') – 'בקצה' הגורל מחכה הישועה, " הָעָם֙ הַהֹלְכִ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ רָא֖וּ א֣וֹר גָּד֑וֹל יֹשְׁבֵי֙ בְּאֶ֣רֶץ צַלְמָ֔וֶת א֖וֹר נָגַ֥הּ עֲלֵיהֶֽם" ( ישעיהו ט',א'). זה כל האדם. הוא יאמר "שָׂ֭מַחְתִּי בְּאֹמְרִ֣ים לִ֑י בֵּ֖ית ה' נֵלֵֽךְ " (תהלים פרק קכ"ב, א') מברך את גורלו ובייאושו יאמר " גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵיא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֮ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י" תהלים כ"ג,ד'), מכניע את גורלו. 
'מִתְהַלֵּ֥ךְ' אינו גזירה לינארית, לא מנקודה מטפורית של מקום  או זמן או מצב צבירה נפשית אל מקום או זמן או מהות אחרים. 'מִתְהַלֵּ֥ךְ'  הוא פועל מעגלי. יש בו חיפוש. יש בו בחירה בין כיווני רוח , אלטרנטיביים. בשעה שאדם וחווה , מפותי הנחש, רדופי תחושת חטא ראשון שהוא תמיד הנובר יותר מכל בנשמת האשם, מסתתרים בגן, אומר הכתוב " וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יה' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן" (בראשית ג',ח'). הקול לא הלך מקצה הגן עד קצהו. הוא חיפש כביכול. חם -קר. מתקרב. מתרחק. סחור סחור. עד שהוא מוצא.
 בבית הדין הווירטואלי של האלוהים בו מעמידים את נאמנותו של איוב במבחן, מופיע המשוטט הגדול, ה'מוסר' המטפורי, השטן, שהלך לחפש ראיות לחובת איוב  עבדו של האלוהים. " וַיֹּ֧אמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָ֖ן ,מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־ה' וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ" (איוב א',ז'). מתרגמי המקרא היטיבו להבין. . על פי הוולגטה הלטינית תרגם Wycliffe האנגלי, "I have compassed the earth"" הייתי כמחוגה ההולכת מעגלים סביב הארץ. בתרגומו המאוחר יותר המיוחס למלך ג'יימס אומר השטן המתהלך כי הוא בא  " "From going to and fro in the earth, and from walking up and down in it" משמע אני בא מהלוך סחור סחור, משוט אנה ואנא. השטן לא הלך אל איוב. הוא "חיפש" אותו, במובן השגור היום  כאומר שהוא ארב לו,  עד מצא את קלונו. 
נוח היה איש צדיק  ותמים בדורותיו מפני שבעידן בו השחית כל בשר דרכו על הארץ " אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ" ( בראשית ו',ט'). הוא לא 'הלך' עם ההמון הנגוע בחמס. הו בידל  עצמו מהם, בחר לדבוק באלוהים, להִֽתְהַלֶּךְ אתו, לא ללכת אל, ללכת 'אֶת', עם, יד ביד. אלוהים חיפש אותו , מצא אותו , אמר לו "כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה" ( שם, ז', א') והוא  ם הוא חיפש את האלוהים, מצא אותו איתו והִֽתְהַלֶּךְ אתו.  
כזאת בחר גם אברהם  בן התשעים על פי עצת ה' " וַיֵּרָ֨א ה' אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים" ( שם,י"ז, א'). להִֽתְהַלֶּךְ זה לבחור באורח חיים על פי מצפן, ובחירה זאת כרוכה תמיד בחיפוש, בהתמודדות, בסלילת דרך שאינה סלולה עוד, לטוב כגון קול האלוהים המתהלך בגן, לרועץ  כ "מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ" של השטן. 
אברהם הלך לארץ כנען כי לא יכול היה להתהלך בדרכי חרן.  לוט הלך איתו, אין יודע אם התהלך מרצון או מאינרציה את דרכי משפחתו הגולה והצטרף כנספח סביל לאברהם, או אם בחל גם הוא באלילי חרן וקם והלך. מכל מקום על פי הכתוב, קשר לוט גורלו בגורל אברהם בצאתו ללכת לארץ כנען, בראשית התיישבותם בארץ, בשנות השפע וברעב שהוליכו אותם מצרימה, בשובם. עד "בֵּית-אֵל עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי.  אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'" ( בראשית , י"ג, ג'-ד). הוא ולוט התהלכו, במסלול סיבובי, מבית אל עד לבית אל, כל הדרך. הכתוב מאפיין את לוט כאיש "הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם " ( שם,ה'). אבל עד כאן. אברהם התהלך - " וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְ.ה.ו.ה"  ( שם, ד')  ואילו בתחנה זאת חדל לוט ללכת את אברהם, כי אם אברהם התהלך, חיפש, ומצא את אלוהיו, לוט התהלך, חיפש ומצא "... צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים.  וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" ( שםה'-ו') . 
הרועים אולי רבו על מקום מקנה, אף על פי שהיה מקנה לכל, לפי שרצו רק במקנה של זולתם. אבל אברהם ולוט  לא נשאה אותם הארץ לשבת יחדיו מפני שאברהם,  הגביר העשיר התהלך את ה ', ולוט את רכושו בלבד.  הפרידה הייתה בלתי נמנעת. הארץ הייתה רחבת ידיים. היה בה מקום פתוח לכל מי שרצה למצא בה מקום, אולם  ה "לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" לא היה עוד עניין טריטוריאלי, אלא עניין של זהויות שונות, של התהלכות שונה, של עולמות טוטליים מתנגשים. עולמו הטוטלי של אברהם היה לקרא בשם ה', עולמו הטוטלי של לוט היה " אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה" (שם,י'). אברהם התהלך ומצא את בית אל ואת באר שבע. לוט התהלך ומצא את סדום.  שניהם ללכת בדרך אחת. התהלכו בשתיים.
"הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי " ( שם,  ט') אמר אברהם ללוט. המסע יחדיו איננו אפשרי עוד. בחרת בסדום. כך התהלכת. אני בחרת בה'." וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד" ( שם י"ג). אנטמה.
אבל אם לוט נפרד מעל אברהם, אברהם לא נפרד מלוט. האיש עלה לגדולה בסדום המעתירה בחטאיה.  הוא ישב בשער סדום ( בראשית י"ט, ב'). היה משופטי מערכת המשפט  הסופיסטית  והצינית של העיר שהתנהלה על פי צוו של כבוד וציות למשפט מעוות. כל חטאיה היו על פי דין. לא נשאה הארץ את סדום ואת בית אל לשבת יחדיו. או בית אל וסדום צריכה לסגת אל הנשייה. או סדום ובית אל נחרבת. או עתיד בו ימשלו צאצאי סדום ועמורה על פי מסורת חטאת אבותיהם שכבדה מאוד, או עתידשל  " כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ( שם י"ח,י"ט) זה מה שהמתהלך היום קובע למחר. הבחירה בהווה היא הבחירה בעתיד. ויקב הדין את ההר. 
אבל לוט  היה "הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם " בעבר. במסע של האומה היהודית יש אברהם שהגיע לבית אל המטפורית ואחיו לסדום המטפורית. במסע הזה יוצא מי שהתהלך את האלוהים להציל את אחיו שהתהלך את סדום. הארץ אולי לא נשאה אותם לשבת יחדיו אבל השמים נשאו גם נשאו. אברהם שהתהלך תמים  לוחם את מלחמתם. מלאכים יורדים עד לסדום להציל את התוהה שהתהלך את השטן. לוט שנפרד מעל אברהם הוא הלוט שמעליו לא ייפרד שום אברהם לעולם.


אין תגובות:

פרסום תגובה