דברי הספד ללאה קוגוט

פרופ׳ שמחה קוגוט, בעלה

דברי הספד ללאה (י"ט מרחשוון תש"ף 17.11.2019)

לאה יקרה שלי,

קרוב לששים שנה חלפו מאז שפגשתיך לראשונה ונפשי נקשרה בנפשך. נפלאות דרכי הבורא ובהן שיטת "מחורבותייך אבנך". היכרותי את לאה צמחה על רקע התייתמותה משני הוריה, בזה אחר זה, בהיותה בת 16 ו-17 (יום הזיכרון של אביה יהיה בעוד יומיים). בהיותה גם בת יחידה, הנסיבות הוליכו אותה מבית הוריה בבני-ברק אל בית דודהּ, בתל-אביב. הדוד, ר' דוד הדרי – אביו של הרב ישעיהו הדרי הנודע, שניהם מנוחתם כבוד – התפלל באותו בית-כנסת שהוריי ואני התפללנו בו ולאה באה לבית כנסת זה לאמירת "יזכור" על הוריה. היא הייתה נערה בת 17 וחצי, מהממת וכובשת, תחילה ביופיה, ומשהיכרתיה גם באישיותה. היה בה שילוב נדיר של יופי פיזי עם בגרות נפשית, חכמת חיים ותושייה. בטרם מלאה שנה להיכרותנו – נישאנו. מאז שהיכרנו, לאה, עָמַדְתְּ במרכז חיי והשתדלתי ככל האפשר להיטיב עִימך. אני מקווה שהשתדלותי עלתה יפה.

 כמי שחי לצידך רוב ימייך, יכול אני להעיד, שהסתלקותם המוקדמת של הורייך הותירה בך חלל שליווה אותך כל השנים, והשמחות והנחת שחווינו מאז לידת כל אחד מילדינו לא הקהו את כאב החסרון הזה. משנולד בן הזקונים שלנו, גלעדי ז"ל, ולאורך עשרים ושמונֶה שנות חייו, גייסת מחדש את כוחות הנפש המופלאים שהיו בך, ולחמת עבורו ואיתו בכל שלב של חייו, בארץ, בבוסטון ושוב בארץ. כל מי שעיניו היו פקוחות וצפה במלחמתך עבור גלעד, הן לקיומו הפיזי הן לקידומו בהישגיו הלימודיים והרוחניים, נמלא בהערכה ואהבה אלייך. ואכן בזכותך, בעיקר, גלעד זכה לאיכות חיים טובה יותר מכל מה שאפשר היה להעלות על הדעת. הסתלקותו לפני כ- 12 שנים הרחיבה את החלל שבליבך, בהוסיפה לַיַּתְמוּת גם את הַשְּׁכוֹל.

עם כל כובדו של החלל שנָשָׂאת בליבך, לא הִנַּחְתְּ לו לפרוץ החוצה ולשַׁבֵּשׁ את חייך. מי שלא ידע על המטען הכָּבֵד שאַתְּ נושׂאת איתך, לא יכול היה להעלות על הדעת ש"המורה המיתולוגית" – כפי שכינו אותך בהזדמנויות שונות – הצליחה להגיע למעמד זה למרות כל הקשיים והסבל שידעה בחייה. כלפי כל קושי שפקד אותך בחייך, יִישַּׂמְתְּ את השורה שהֵיטַבְתְּ ללַמֵּד משירו של עמיחי "אסור להראות חולשה", שורה שהפכה אצלך למעין סיסמת חיים. אין לי ספק, שתלמידותייך חשו את ההזדהות שלך עם תוכן השורה, גם אם לא ידעו את החוויות האישיות שלך שהביאו להזדהות זו. גם בין מכרינו ישנם כאלה שרק לאחרונה התוודעו למסכת חייך. התוודעות זו הייתה מְלוּוָה תמיד במילות הִשְׁתָּאוּת על יכולתך לשלוט ברובד הנגלֶה של חייך מבלי שהוא יסגיר, ולוּ ברמז, את הרובד הנסתר. 

 ההערכה והאהבה שרחשו לך תלמידותייך וחברותייך לעבודה קיבלו ביטוי מרוכז במסיבת הפרישה שעשו לכבודך בבי"ס "פלך", מְסיבָּה שהייתה מִפגן של הערצה כלפייך, על ששימשת "צפנת פענח" ללומדי ספרות ועל שהענקת לרבים וטובים יכולות לכתיבה יוצרת עצמאית. מִפגן הערצה זה נמשך והלך בכל מפגש מקרי עם תלמידות, בְּאֵירועים וּבָרחוב, ולאחרונה בבית החולים, שבו פגשנו רופאות, אחיות ועוד נשמות טובות שהיו בעבר תלמידותייך. בהזדמנויות אלה הייתי עומד וצופה מן הצד ונפעם מִגַּלֵּי וְגילוּיֵי האהבה שהופנו אלייך. אין אפוא פלא, שגלי ההערצה האלה הביאו לִפניוֹת רבות אלייך להעניק מהידע והכישורים שלך לִקְהלים שמחוץ ל"פלך" עוד בתקופת עבודתך שם, ולהמשיך ולְלַמֵּד אחרי הפרישה במסגרות שונות. כך לימדת עד לפרוץ המחלה קורס שבועי קבוע במכינה הקדם-צבאית "בית ישראל" בגילֹה, קורס קבוע בבית הופמן הסמוך לביתנו, סְדרות של שיעורים ב"מתן" ושיעורים מוזמנים באירועים ובקבוצות שונות. בכמה מהקבוצות האלה השתתפתי גם אני וזכיתי להימנות עם תלמידייך ולהוסיף ידע על מה שבאקראי למדתי ממך ב"שיעורים פרטיים".

בתוך המשפחה הגרעינית שלנו היית עמוד השדרה. אני, הילדים (כולל בני הזוג שלהם) והנכדים והנכדות, ראינו בך אשה חכמה, שכדאי להיוועץ בה וללמוד ממנה וסמכנו על שיקול דעתך. כל זה לא רק מתוך כבוד, אלא גם מתוך הערכה, המבוססת על הסתכלות בהתמודדות שלך עם כל מה שנקרָה בדרכך במהלך חייך ובגילויי התושייה שהִפְגַּנְתְּ לאורך השנים.  מִפֵּרוֹת התושייה שלך נהנינו אני ושאר בני המשפחה, כמו גם חברים ושכנים. את היית "רופאת המשפחה" ללא דיפלומה, וכשנזקקנו לרופאים מדופלמים, הם היו משתאים מהדיאגנוזה הנכונה שלך. טוּב טעמך העניק לך גם מעמד של "פוסק" לענייני עיצוב הבית. אך יותר מכל אַתְּ תָּרַמְתְּ לְעיצוב דמותם של יְלָדֵינו, בחינוך הנכון שהענקת להם. גם הנכדים היו צמאים ללמוד מפיך וממך, בהכירם שיש מה ללמוד! מה אומר ומה אדבר: לאורך חיינו המשותפים, התפעלתי כל פעם מחדש, מהמיוחדות שבאישיותך. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי יפָה, חכמה, איתנה וּמְלֵאַת תושייה כמותֵךְ. פעמים הרבה נזכרתי בשורה משירת עמיחי שהתוודעתי אליה בזכותך והזדהיתי איתה: "בכל יום של חיינו יחדיו, קֹהֶלֶת מוחק שׁוּרָה מִסִּפְרוֹ".

אני מרשה לעצמי, ברגע קשה זה שאנו נפרדים ממך, לאה אהובה שלי, לשאול כמה ביטויי קילוסין מתפילת "נשמת" ולהעטירם עלייך: 'אילו פי מלא שירה כים ולשוני רינה כהמון גליו ושפתותיי שבח כמרחבי רקיע, אין אני מספיק להודות לך, לאה, על כל הטובה אשר הייתה לי ממך'. 'מי ידמה לָךְ, ומי ישווה לָךְ ומי יערוך לָךְ?!'. גרסת החילוּן המושאלת של שלוש השאלות הרטוריות האלה חיזקו אותי בְּשעות קשות שעברו עלינו וגרמו לי תמיד לשוב ולחבק אותך ביתר עוז. ה' נתן וה' לקח, ובין לבין – אני זכיתי. אני מודע לכך שכגודל הזכייה, כן גודל ההפסד שארגיש מכאן ולהבא.

אני מודה לילדיי והנלווים עליהם על כיבוד ההורים שקיימתם בהוריכם במסירות, ובמיוחד על הירתמותכם ללא גבול, ובכל דרך אפשרית, לסייע לאמא מאז שפרצה המחלה לחיינו. תושייתכם והלבבות האוהבים שלכם הקטינו את סבלה והכניסו רגעים רבים של שמחה בימי החושך שעברה. 

אני מודה לצוותים הרפואיים של קופת חולים כללית, של בית החולים "שערי צדק" ושל "הוספיס בית" מהדסה הר-הצופים, שטיפלו בלאה בנאמנות והשתדלו להקל על סבלה ולנסוך בה תקווה. אני מודה גם לכל הקרובים, החברים והשכנים, שסייעו ללאה ולנו לאורך תקופת המחלה. תהי משכורתכם שלמה מן השמיים.

כמה מילים לעובדת הזרה שסעדה את לאה בחודשים האחרונים:

I would like to thank you,Tess - also on behalf of my children - for the loving and devoted care you gave Leah. We wish you success in the future. We really appreciate your willingness and ability to help others.

היי שלום, לאה יקרה שלי. אַתְּ עומדת להיטמן ליד גלעדי שלנו, שנפשך הייתה קשורה בנפשו. נשמתו ונשמות הורייך והוריי, ועוד נשמות טובות רבות, תקדמנה את פנייך בעולם האמת ולא תהיי לבד.

להתראות לאה אהובה.