יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

היעדר שיוכו של מחבר דברי גד החוזה לתרבות הרבנית

פרופ׳ מאיר בר-אילן, אוניברסיטת בר-אילן

רחובות תשע״ה 2015
זיקתו של מחבר דברי גד החוזה לעולמם של חז"ל ניכרת כמה פעמים בספרו, אף כי חובה להודות שפעמים אלו אינן רבות. לדוגמה: מחבר הספר הכיר את ההלכה 'מואבי - ולא מואבית', ובנוסף לכך הוא תיאר את הקורה בבית המשפט של ה' בראש השנה בסגנון הדומה לדבריו של ר' יוחנן [ראש השנה ט''ז ע''ב]. ברם, גם אם ניתן למצוא מספר נקודת השקה בין דברי גד החוזה לספרות הרבנית הרי שאין זה מלמד בהכרח שהמחבר השתייך לעולם הרבני שהרי, לדוגמה, עיון בספרי הקראים מלמד שחכמיהם הכירו את ספרות חז"ל בצורה מעמיקה למדי, ועדיין לא השתייכו לעולם הרבני. כיוצא בכך, העובדה שהמחבר השתמש בלשון חכמים, גם כאשר השתדל להציג את עצמו כגד שהיה הנביא של דוד המלך במאה ה-10 לפנה"ס, אינה יכולה לשמש הוכחה כאילו השתייך המחבר לעולם הרבני, שכן מדובר בשפה שהיא אמצעי-תקשורת וציין-זמן יותר מאשר שיקוף של עמדתו הדתית של הכותב.

ובכן, למרות שנמצאה זיקה לשונית ברורה, וזיקה תוכנית מועטה, בין מחבר דברי גד החוזה לבין התרבות הרבנית, הרי שניתן להציב כמה אמות-מידה אשר עשויות ללמד כי מחבר דברי גד החוזה לא השתייך לתרבות הניכרת בעולמם של חז"ל, או בעולם הרבני של ימי הביניים ולאחריו.
ואלו הם התחומים בהם נבדל מחבר דברי גד החוזה מעולמם של חז"ל והספרות הרבנית:
1. שכתוב המקרא: מחבר דברי גד החוזה כתב את ספרו בלשון המקרא, בעיקר, בניגוד לשיטת חכמים שהביעו את דבריהם בלשונם שלהם. והעיקר: המחבר עסק בשכתוב המקרא, במגוון גדול של צורות. פרק ז' בספרו הוא מלאכת מחשבת של איחוי ומיזוג של שני פרקי מקרא מקבילים העוסקים במִפקד דוד: שמ"ב כ״ד ודה"א כ״א. כל אחד מפסוקי הפרק נכתב בהתבסס על איחוי נוסחאות בדרך שאין דוגמתה בספרות העברית לתולדותיה, למעט השערת חוקרי המקרא כי לערך בדרך זו - של איחוי מקורות - נכתבו אחדים מספרי המקרא. שכתוב התנ''ך בדרך זו מעיד על הכותב שהוא לא ראה עצמו כפוף לטקסט המקראי, כמקובל במסורת היהודית, כי אם חופשי לפעול בטקסט כבתוך שלו, ולשכתבו כרצונו. כמו כן, מחבר דברי גד החוזה סיפח לספרו שני פרקי תהלים [קמ״ה-קמ״ד], בדרך שאין דומה לה אלא במקרא עצמו [תופעה הניכרת גם בחומש השומרוני]. יתר על כן, מחבר הספר הוסיף כותרת לתהלים קמ''ד, ואף הוסיף את פסוק הנו"ן החסר בתהלים קמ''ה, חסרון שהיה ידוע היטב לר' יוחנן [ברכות ד ע''ב]. אם נאמר שהמחבר בדה מליבו פסוק זה, הרי שמעולם לא נשמע כדבר הזה ביהדות ההיסטורית, קל וחומר הרבנית. אם נאמר שהמחבר לא בדה מליבו את הפסוק אלא מצא אותו לפניו בכתב-יד [ועל כן הביא את הנו"ן הפוכה], הרי שנוסח זה לא היה ידוע ביהדות הרבנית. נמצא שבאיזו דרך שלא נסתכל על תופעות אלו לא נוכל לומר כי מעשים אלו יצאו מידו של מי שהתחנך במסורת הרבנית. אמור לי כיצד אתה משכתב את המקרא ואומר לך מי אתה.
2. נבואה מאת ה': לא פחות מחמש פעמים כתוב בדברי גד החוזה: 'כה אמר ה'' [ובנוסף: 'כה אמר אלהי צבאות', וכן ציטוט מהתנ''ך], באופן שאין דומה לו אלא בספרות הנבואה. לדעת היהדות הרבנית חדלה הנבואה בימי בית שני, ואף שבימי הביניים היו תופעות שונות של נביאים, ובכלל זה אמירה שרוח הקודש הופיעה בבית המדרש, הרי שאף אחד לא העז לומר בקול צלול: 'כה אמר ה'' כפי שכתוב הדבר בדברי גד החוזה. צרף-לשון מקראי זה כה ייחודי עד כי ברור שהמחבר סבר כי קיימת נבואה בימיו. אמור לי מה דעתך על היתכנות הנבואה בימיך ואומר לך מי אתה.
3. אפוקליפטיקה: פרקים א'-ב', ו-י"ד בדברי גד החוזה משויכים מבחינה הסוגה לספרות האפוקליפטית. לספרות זו מאפיינים שונים, וכולם מופיעים בדברי גד החוזה, והם: 1) דיאלוג עם מלאכים; 2) תיאור האימה שאחזה בחוזה; 3) התייחסות לקהל השומעים; 4) הסתתרות המחבר מאחורי דמות מקראית מהעבר; 5) שימוש בדמויות מיתיות ולשון סמלית; 6) הציפייה לבואה של דמות משיחית; 7) 'חבלי-משיח', צרות הבאות לעולם; 8) שמים חדשים וארץ חדשה; 9) מאבק בין טוב ורע המסומלים כמלאכים, ועוד. כל מאפיינים אלו קיימים בספר דניאל ובכמה ספרים חיצוניים, שנתחברו בין יהודים [ושרדו בין הנוצרים הסורים], ולעומת זאת נעדרים כמעט לחלוטין מעולמם של חז"ל. אמנם, ב'מדרשי גאולה' שנתחברו בשלהי התקופה הביזאנטית ניתן למצוא דמיון מסוים לספרות האפוקליפטית הקדומה, אך השוואת דברי גד החוזה למדרשים אלו מבהירה מייד את השוני ביניהם: בתכנים, בלשון, בגיבורים, ועוד. יש מי שהגדיר את תושבי קומראן כקהילה אפוקליפטית, וברור שאין תושבי קומראן כחז"ל, ועולמו הרוחני של מחבר(י) דברי גד החוזה שונה לגמרי מעולם של חז"ל והיהדות הרבנית. אמור לי מה הספרות שלך ואומר לך מי אתה.
4. פסואודאפיגראפיה: דברי גד החוזה הוא חיבור פסואודאפיגראפי, כלומר חיבור המיוחס לאחד מאישי המקרא בייחוס שקרי. תופעה ספרותית-דתית מסוג זה אינה קיימת בעולמם של חכמי המשנה והתלמוד אך היא נפוצה בין הכיתות השונות, כגון בקומראן, וחלק מספרות זו שׂרדה באסופה של הספרים החיצוניים. בתקופה הבתר-תלמודית יוחסו ספרים שונים לחכמי התלמוד, אך לא יוחסו ספרים לדמויות מקראיות [כלומר: הפרש-מופע תרבותי אחד ולא שניים]. אין זה אומר שבעולם הרבני לא נמצאו זייפנים, שהרי רשימתם של הספרים הידועים כמזויפים אינה קצרה כלל [והרב יהודה יודל רוזנברג יוכיח]. עם זאת, בעולם הרבני לא נמצא ספר שיוחס לדמות מקראית. אמור לי אלו ספרים אתה מזייף ואומר לך מי אתה.
5. הגיוגראפיה: דברי גד החוזה הוא חיבור בעל אופי הגיוגראפי: הערצת קדושים, חיבור הממוקד בדמותו של אדם אחד: דוד המלך. מטרת החיבור היא להעצים את דמותו של דוד המלך כאיש אלהים אשר בריתו של ה' עימו תקפה ועומדת. החיבור מספר על גבורתו וחכמתו של דוד, על חזרתו בתשובה, דרשתו הדתית, צוואתו, ועוד, ובכך מציגה את דוד המלך כדמות-מופת דתית, קדוש אשר סוד ה' התגלה אליו. בסוגה זו של הערצת קדושים לא נעשה שימוש עד למאה ה-16 - למעט שני תקדימים מימי הביניים שלא הותירו את רושמם על העולם יהודי [על ר' יהודה חסיד ועל הרמב"ן] - והספר שבחי האר"י נחשב לספר הראשון המדגים אותה. ככל הנראה נמנעו יהודים מלחבר ספרי-קדושים בשל החשש שפולחן לבשר-ודם יחליף את הפולחן האמיתי לה', כפי שניתן ללמוד ממקומו המזערי של משה רבנו בליטורגיה היהודית [בהמשך להעלמת התורה את מקום קבורתו של משה]. לעומת זאת, בעת העתיקה נכתבה ספרות הגיוגראפית בידי נוצרים, שרובם באו ממוצא יהודי, כפי שניכר הדבר בכמה ספרים מהברית החדשה, ספרות הגיוגראפית [של יהודים על יהודי]. אמור לי אלו ספרים אתה מחבר ואומר לך מי אתה.
6. מיסטיקה: בדברי גד החוזה מובאת עדות ברורה, בגוף ראשון, לחוויות מיסטיות, כפי שניכר הדבר הן בפרק א' (פסוק נ״ג), והן בפרק י"ד (פסוק ש״ע) במלים: '(ו)נשתוממתי אל המראה'. חוויות מיסטיות בכלל, וכתיבתן בפרט, לא היו חלק מהעולם הרבני כפי שהוא ניכר בדברי התנאים והאמוראים. אכן, ניתן למצוא מקבילה רעיונית לספרות מיסטית בספרות ההיכלות, אך זו, כידוע, אינה משקפת את חכמי התלמוד אלא מאוחרת להם (ופסאודאפיגרפית בדיוק כמו דברי גד החוזה). כיוצא בכך, מימי הביניים ידועים חזיונות שונים שחוברו בידי 'נביאים' למיניהם, אך עיון בחזיונות אלו מגלה לא רק כי קיים פער גדול ביניהם, אלא גם עד כמה נשׂגבים החזיונות בדברי גד החוזה.
בפרק י"ד של דברי גד החוזה מובא תיאורו של ה', כמו גם תיאור כסאו, ולתיאורים אלו אין כל דמיון בספרות הרבנית. בנוסף על כך מתוארים שם והכיסאות שליד כסא ה', ואלו עומדים בסתירה עם המובא בספרות הרבנית שאין ישיבה לפני ה'. כלומר, הפער בין דברי גד החוזה לספרות הרבנית הוא כפול: הן בחוויה המיסטית עצמה והן בתכניה. חובה להדגיש כי ספרות אפוקליפטית וחוויה מיסטית אינן כרוכות אחת בשנייה בהכרח, ופרק ב' בדברי גד החוזה מדגים זאת היטב, שכן מדובר בפרק אפוקליפטי, צאצא רוחני של הנביאים, פרק בו אף שמץ של מיסטיקה אינו ניכר. מכל מקום, העובדה שהחוויה הדתית אצל חז"ל אינה כוללת חוויה מיסטית, בשונה מדברי גד החוזה, באה ללמד כי מחבר הספר הנדון עתה לא השתייך לעולמם של חז"ל, ולא לעולמה של היהדות הרבנית לדורותיה. אמור לי מה הן חוויותיך הדתיות ואומר לך מי אתה.
7. המוקרב על המזבח השמימי: הרעיון לפיו מול בית המקדש של מטה מצוי בית המקדש של מעלה הוא רעיון יהודי קדום, ומצוי בספרות האפוקליפטית כמו גם בספרות הרבנית. כיוצא בכך, לא רק במקדש של מטה מצוי מזבח אלא גם במקדש של מעלה. ואולם, לפי המסורת המדרשית-רבנית נשמותיהם של צדיקים מוקרבות על גבי המזבח השמימי בעוד שלפי דברי גד החוזה על המזבח השמימי מוקרבים שלמים [ובלשונו של ר' שמשון משאנץ: 'כבשׂים של אש']. אמור לי מה מוקרב על המזבח השמימי שלך ואומר לך מי אתה.
8. הלכה מחודשת באמצעות נביא: לפי דברי גד החוזה, את ההלכה המתירה מואבית לבוא בקהל הביא נתן לדוד המלך לאחר שה' גילה לו 'מואבי - ולא מואבית'. לאמור, הלכה מחודשת מצריכה את דבר האל באופן ישיר, על ידי נביא. לא כן היה הדבר בעולמם של חז"ל, כפי שנתפרסם הדבר בסיפור על תנורו של עכנאי [בבא מציעא נט ע"ב]. לפי חז"ל 'לא בשמים היא', ואין צורך בנביא כדי שיורה לנו את ההלכה, וחכם עדיף מנביא. והנה, ביבמות עז ע"א אמרו משמו של עמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי: 'כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית'. לאמור, לא שמואל הנביא חידש הלכה זו, כי אם שמואל ובית דינו (מעין אוקסימורון). אמור לי כיצד אתה מחדש את ההלכה שלך ואומר לך מי אתה.
9. תארי ה': בדברי גד החוזה מובאים תארים רבים לה', חלקם מוכרים מהספרות הרבנית, בהמשך למקרא (כגון: שדי, צבאות), וחלקם אינם מוכרים (כגון: יקיר, בכיר). במיוחד חשוב לשים לב לדרשה שבפרק ח', שאינה אלא sermon, ואין דוגמתה בספרות העברית לדורותיה. בדרשה כלולה שרשרת בת כשלושה-עשר כינויים ותארים לה' שאין דוגמתה בספרות הרבנית כולה. התארים לה' אינם עניין לקסיקלי טכני כי אם תחום מהותי בתיאולוגיה של הכותב, כפי שניתן למצוא, לדוגמה, בתורת התארים השליליים של הרמב"ם. ייחודם (וריבוים), של חלק מהכינויים של ה' מלמד על היעדר שיוכו של מחברם לעולם הרבני. אמור לי מה הם הכינויים של אלוהיך ואומר לך מי אתה.
10. כתיבת שם ה': במסורת הרבנית נכתב שם ה' באותיותיו רק על ידי סופר אשר כתב ספר תורה או נביאים וכתובים. בכל מקרה אחר, כגון בהעתקת פסוקים או בכתיבת שם ה' כלשהי, אמוּר היה הסופר לכתוב את שם ה' בקיצורו. דרכים רבות היו לסופרים אשר קיצרו את שם ה', אך הצד השווה שבהם היה שהם לא כתבו את שם ה' באותיותיו. אכן, ידועים לנו כמה כתבי יד מימי הביניים (והגניזה) בהם מופיע שם ה' באותיותיו, אך מדובר במספר מצומצם מאד של מקרים (הן של טקסטים והן של שם ה' שנכתב בהם). בדברי גד החוזה מובא שם ה' באותיותיו לא פחות מ-157 פעם (ועוד פעמיים בקיצור, בראשיתו של הספר). בחלק מהמקרים מדובר בציטוטי פסוקים, אך ברוב הגדול של המקרים נכתב שם הוויה ללא כל זיקה לכתוב המקראי. ברור, אפוא, שאי אפשר לראות בכתיבת שם ה' באותיותיו מנהגו של סופר אשר קיבל את הכשרתו בעולמם של חז"ל. אמור לי כיצד אתה כותב את שם ה' ואומר לך מי אתה.
11. המשפט האלוהי בראש השנה: לפי המשנה (ראש השנה א,ב): 'בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון' [=כבני מרום, כמלאכים], ומשמעות הדבר היא כי עבור התנא נחשב ראש השנה כיום בעל אופי אוניברסאלי. לעומת זאת, מחבר דברי גד החוזה מצהיר כי (שע״ב) 'ומשפט הזה אשר ראית הוא חק לישראל ומשפט לאלהי אברהם', כלומר מדובר במשפט של ישראל בלבד. המחבר מתאר את דברי השטן ומעשיו בראש השנה בשונה ממה שידוע מספרות חז"ל. יתר על כן, ראש השנה מתואר בדברי גד החוזה ללא מלכויות, ללא זכרונות וללא שופרות, וכן חסר מועד זה את כל התכנים המאפיינים את ראש השנה בעולם הרבני. אמור לי כיצד אתה מתאר את ראש השנה ואומר לך מי אתה.
12. תפישת הטומאה: בעולמם של חז"ל הטומאה היא עניין ממשי הנוגע לריטואל, ועדות לכך היא סדר טהרות (כחמישית מהקורפוס התנאי). הדיון של התנאים בחפץ טמא או טהור מבהיר לשומע כי עולמם של חז"ל ממשיך בנקודה זו את עולם המקרא בו לטומאה וטהרה יש מקום נכבד, ומדובר בטומאה ממשית (כל-כמה שלמושג מופשט יש משמעות ממשית). לעומת זאת, בדברי גד החוזה (פרק א' ופס' רפ״ד, שי״ב), הטומאה היא ישות סימבולית, או מטפורית, ייצוג של כל הפסול והמגונה. תפישה זו של הטומאה מוכרת גם מספרות קומראן, אך אינה קיימת בעולם הרבני, והיא מהווה אמת-מידה לבחון את טיבו של הכותב. אמור לי מה היא הטומאה בעיניך ואומר לך מי אתה.
13. מעשה-סופרים: המונח האנגלי scribalism מבטא את הרעיון לפיו הסופר כותב בספרו על מעשי הסופרים ותרבות הספר, רעיון הניכר בהופעתו של הפועל כת"ב או חת"ם, וכן התייחסויות שונות אל  מעשי הכתיבה והסופרים. תופעה זו ניכרת בתנ"ך בצורה שונה בכל ספר וספר: לדוגמה, פעם אחת בלבד בספר בראשית ['זה ספר תולדות האדם'], לעומת עשרות פעמים בספר דברים. בספרות החיצונית מצטיין ספר חנוך א' בתחום זה בעשרות רבות של מלים ומונחים המשקפים את תרבות הסופרים מהם יצא הספר. על רקע זה יש לציין כי מעשה הסופרים כמעט ולא ניכר במסורת שבעל-פה של התנאים (למעט כמה דוגמאות במסכתות גיטין וכתובות בשל עיסוקן בשטרות), בעוד שהוא ניכר היטב בדברי גד החוזה בלא-פחות משמונה פרקים (א׳, ב׳, ד׳, י׳-י״ד), ובעשרות מונחים. יוצא-דופן הוא פרק י"ג בו העלילה עצמה מתקדמת באמצעות כתיבת אגרות ומעשה-סופרים, תופעה שאין דוגמתה בספרות העברית לדורותיה עד לעידן המודרני (עד לסיפורים ששימשו אבני-בניין לעגנון, בסיפורו: והיה העקוב למישור). אמור לי אם מעשי-סופרים מופיעים בספרך (וכמה הם), ואומר לך מי אתה.
14. מותו של גד: בסדר אליהו רבה (מהד' איש-שלום) פרשה ח כתוב כך: "ויפל דוד והזקנים מכסים בשקים על פניהם" (דה"א כ״א,ט״ז), באותה שעה ירד מלאך משמי מרום והרג את גד החוזה ואת ארבעת בניו של דוד ואת הזקנים אשר היו עם דוד, וכיון שראה דוד חרבו של מלאך המות מאותה שעה נכנסה בו רתת (ועריות) [וקרירות] ושוב לא היה בו כח, שנאמר "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" (מל"א א׳,א׳)’. מסורת זו מצויה גם בילקוט שמעוני על שמואל ב' רמז קס״ה, אך לא כך המצב בדברי גד החוזה. בספר זה מובא הפסוק 'ויפל דוד והזקנים' כפסוק קס״ב בפרק ז', בעוד שגד מוזכר לאחר מכן (בפסוקים ר״כ, רכ״ב, רכ״ד), ומת כמה שנים לאחר פטירתו של דוד. לאמור, סדר המאורעות בדברי גד החוזה שונה מזה שנקבע במסורת הרבנית, וברור, אפוא, שדברי גד החוזה אינו נעוץ במסורת הרבנית. אמור לי מתי מת גד החוזה ואומר לך מי אתה.
* * *
לאבחנות שהובאו לעיל יש אופי מצטבר, וגם אם כל ראיה אינה מוחלטת, ויש מקום להרהר אחריה, הרי שהצטברותן יחדיו באה ללמד כי הכותב את דברי גד החוזה - וליתר דיוק: כותביו, שכן מדובר באנתולוגיה - לא השתייך לעולם הרבני. לכל תרבות יש קווי-היכר מאפיינים, באמונות ובמעשים, וחובה להדגיש כי כל המאפיינים שנדונו לעיל אינם תואמים את היהדות הרבנית, ואף עומדים בסתירה אליה. למעשה, אין עוד אף ספר בארון הספרים היהודי אשר נמצאו בו מאפיינים - בתוכן ובצורה - כמו אלו שבדברי גד החוזה, ובכך הופכת אותו ליחיד במינו מבחינת תוכנו, עובדה המצטרפת לנתון חיצוני: הימצאותו בהודו; שוב - ללא תקדים.
כידוע, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ומשמעותו של כלל זה להכרת עם ישראל היא שהיהדות ההיסטורית לתקופותיה מוכרת במחקר המודרני על פי כתיבתם של המנצחים בתחום האינטלקטואלי, קרי: היהדות הרבנית, אף כי אין פירושו של דבר כי פעם התקיימה רק יהדות רבנית בלבד. אדרבא, כבר אמר ר' יוחנן ש'לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים' (ירו' סנהדרין י,ה), ומסתבר שאת היהדות של פעם מוטב לתאר כיהדויות, ולא כיהדות (אחת), כפי שהעירו על כך בספרות המחקר.
בגניזה הקהירית נתגלו טקסטים שנוצרו בידי יהדות בלתי רבנית השונה מזו שהגיעה אלינו במסורת הרבנית, ובהם 'ברית דמשק' (אשר נוסח אחר שלה התגלה מאוחר יותר בקומראן), 'משלי המידות' ו'דברי דוד החיצוניים', ואלו כבר הוזכרו במבוא לדברי גד החוזה. טקסטים אלו מעידים בבירור, כל אחד על פי דרכו, שמלבד היהדות הרבנית התקיימו בעבר יהדויות נוספות. במאה העשירית לספירה, כתב רב סעדיה גאון, שבין היהודים מהלכים (לא פחות מ-)עשרה לוחות-שנה שונים, כל אחד מהם נהוג בכת אחרת. בן תקופתו לערך של רס"ג, יעקב אל-קרקסאני הקראי, מנה בישראל לא פחות מ-14 כיתות (שלא על פי בסיס של לוח), ונמצא שאין לשער את מספרן של הכיתות בישראל בתקופות שקדמו לחכמים אלו.
על כל פנים, העובדה שמחבר דברי גד החוזה השתמש בלשון חכמים, ואף הכיר במידה כלשהי את עולמם של חז"ל, אינה יכולה לשמש ציין-תיאולוגי כי אם ציין-זמן. העובדה שמחבר דברי גד החוזה השתמש בלשון חכמים אינה יכולה ללמד על השקפתו הדתית, אלא על איחורו ההיסטורי. כלומר, השימוש בלשון חכמים טוען כנגד כותבו: בעוד שכותב דברי גד החוזה מצהיר שהוא חי בימיו של דוד המלך, קרי: במאה העשירית לפני הספירה (פס' נ״ג), הרי שלשונו של החיבור מסגירה את העובדה כי המחבר חי, לכל המוקדם, במאה הראשונה לספירה (או לאחר מכן), היא התקופה, לערך, בה החלה לפרוח תרבות חז"ל.

כללו של דבר, עיון ברעיונותיו ובתכניו של דברי גד החוזה מלמד כי - מבלי להתייחס לשאלה מתי נכתב החיבור - מחברו של דברי גד החוזה לא השתייך לעולם הרבני, ולא היה שותף לעולם הערכים, האמונות והדעות של חז"ל.

אין תגובות:

פרסום תגובה