יום שישי, 7 באוגוסט 2015

האימה והיראה: וינייטה לפרשת עקב

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

למר דוד אבן צור ראש עיריית קריית ים
וְאַתֶּם חִזְקוּ וְאַל־יִרְפּוּ יְדֵיכֶם כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם (דה״ב טו,ז)

יעל יערי
קלקר מצופה בגבס וצבע תעשייתי ,ע"ג בסיס עץ. גובה 90 ס"מ
הדברים פשוטים. האיש משה היה "עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדברר י"ב,ג') מפני שהוא היחיד מכל הנביאים, שלא לדבר מכל הברואים ש"...פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה'יַבִּ֑יט" (שם,ח'). ענוה אינה תכונה מתכונות הנפש המורשות. גם היוהרה אינה גזירה מולדת. ענוה היא התגובה ההכרתית למפגש האדם עם רוממות בוראו, היא הפנמת פתע באמת הלנה בחוש המידה, היא הידיעה כי גדולה אינה מה שאדם רואה מראשו ומטה אלא מה שאדם מביט בו מראשו ומעלה. וחילופיהם ביוהרה. יוהרה היא הנמכת הרוממות למידת הבנאליה והשפל. היא האשליה כי  שיעור קומת איש היא המודד לגדולה, כי עושרו היא מעלתו, וחכמתו סגולת הסגולות. יוהרה היא מה שקורה לו לבן האדם המאייד מתוכו את חוש המידה ומאין קנה מידה - הוא המידה עצמה. על משה נאמר כי זכה שתורה וגדולה לנו בו במקום אחד. תורה ידענו. אבל גדולה? איזו גדולה? שררה? היא לא הייתה אלא עבדות. עושר? היאך, לא ימיש מתוך המחנה ומתוך האוהל. אלא גדולת הענווה, מפני שהייתה בו גדולת התורה. 

ענוה אינה התבטלות לפני אלוהים ואדם. ענוה אינה התקטנות רכת שידרה. ענוה איננה מדד נמוך של אסרטיביות, איננה דליפה של הביטחון העצמי. ענוה היא גבורה. היא הידיעה כי אם שיווית את ה', אזי זה לנגדך תמיד. זאת לא חוויה, זה לא אירוע, לא זיכרון, זה בחינת עימי בתוכי תמיד, מחייב כל שעה. זה לקבל את הפגישה עם הרוממות כמצווה שקיומה הוא מאבק, שאם 'הוא' רחום, אף אתה רחום ותיאבק על זכותה של החמלה לנצח, שאם 'הוא' ציוה על הישר ועל הטוב אף אתה הילחם על הישר ועל הטוב בעיניו, לא בעיניך. שאם 'הוא' ציוה וְגֵר לֹא־תוֹנֶה  אף אתה, בכל תרחיש, בכל חרדת אמת ובוודאי בכל חרדה מדומיינת, אהוב את הגר ולא תונה אותו ולא תלחצנו ולא תיחלץ ממנו. ענוה היא יראה, לא יראה מפני אדם התקיף ממך. יראת ה'.
יראה זו אינה יראה מעונש. היא אינה הכנסת ממדי הגמול  או ההרתעה לתוך עולם ההתנהלות, אם כי בלעדיהם איש את רעהו חיים בלעו. על מפתן הכניסה לארץ, ערב לפני שבני ישראל עתידים לקבל על עצמם את מה שהריבונות מטילה על האומה, אחריות למעשיה, אחריות למערכות המשפט והאכיפה, אחריות לכלכלה ולחלוקה הצודקת של הרכוש הלאומי, אחריות לשלום פנימי ובוודאי ליציאה למלחמה - אם היא נגזרת- ולעשיית שלום שתמיד נחפץ, נפרד משה במשנה תורה, בחזרה סבלנית ומודגשת על פרטי החובות האמורים כבר, על כל מצוות עשה ועל כל מצוות לא תעשה שצריך אדם לעשות כדי לקיים את המדינה. הוא מדגיש את השופטים, הוא מדגיש את השוטרים, הוא מדגיש את החוקים ואת המשפטים. אבל הוא מזהיר כי כל כמה שבלעדיהם אין תוחלת אלא התפרעות של בעלי זרוע וחטיפת המדינה על ידי גברתני כוח שכנגדם הוא מצווה על הקמת מערכות של אכיפה והרתעה, אין האכיפה ואין ההרתעה, גדולות ואמיצות ויעילות כל כמה שתהיינה, מספיקת, כי בלא יראת ה', אין גם יראה אפקטיבית מפני החוק. בלא יראת שמים, אורבת האימה על הארץ.
 בלשון המצטיינת בבידוד הדרמה ובריכוכה, בבהירות שאין עימה ראווה, הוא אומר, "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־ אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ" (דברים י', י"ב). הלשון בוחרת לומר כי ה' אינו דורש. הוא שואל. לא הרבה. הוא אינו מכביד הכבדה יתרה, בסך הכל מעט, 'רק', 'כִּ֣י אִם', "כִּ֣י אִם לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶ֜יךָ", ומה זה לעומת תרי"ג מצוות מסועפות ואין סופיות... כל מה שהוא מבקש  עומד על אחת בלבד, לְ֠יִרְאָה אֶת־ה'.
 ספק אם העם העומדים מול האיש הישיש במדבר ביום מותו יורדים לעומק הדברים הנאמרים כמעט כלאחר יד. אבל מה שמשה אמר במעמד המדבר ממשיך להיאמר יום יום, שנה אחר שנה, דור אחר דור, בקרב ישראל של כל הזמנים, עד עצם היום הזה. ואכן חכמי ישראל השומעים הדברים ויש להם הפנאי להתבקש לעומקם, מוטרדים מן המינימאליזציה כביכול של כל הדרישות כדי "... כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶ֜יךָ”, ותמהים. "אטו 'יראת שמים' מילתא זוטרתא היא" יראת שמים היא דבר פעוט, הנמדד לכאורה ככזה מצרוף המילים "כי אם”? (ברכות ל"ג ב'). מענה דרשני כלשהו מציע כי אכן ככל שהדברים אמורים במשה, יראת שמים היא דרישה צנועה. איש בשיעור קומתו יכול לעמוד בה בקלות, מילתא זוטרתא, אבל לא כן לגבי כלל ישראל. לגביהם, העמידה בדרישה תובענית במאוד מאוד. 
אבל קשה לקבל. לא רק מפני שהדעת אינה משלימה עם חלוקה אליטיסטית בין בני אדם המסוגלים לעמוד בדרישת יראת ה' מעצם גדולתם, לבין אנשי השורה, כמעט כל כלל ישראל וכלל באי עולם. בעבורם יראת ה' היא משא כבד מנשוא. אין המצוות ניתנות לחלוקה ומשה רבנו מצווה במה שמצווה כל אדם, ואם שוקלים - אף על פי שלא ראוי לשקול - מוכרחים להודות שלגדולים ולתקיפים העלולים להיות רמי עיניים, קשה יותר לקבל עול מלכות שמים מאשר לפשוטי עם שהחיים הרגילו אותם להיכנע למרות.
אבל גם מטעם הבנת פשוטם של דברים קשה לקבל. הן משה מדבר אל העם ואומר "מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ", לא ממני, וכמעט העזתי לומר כי הבחירה בתיבת 'מֵעִמָּ֑ךְ', ממך, מבקשת לרמוז מעמך במ"ם פתוחה, מה השם שואל מעמו. ועל כן לא מילתא זוטרתא אמורה אלא עניין גדול. אמור, כדברי התנא רבי חנינא הלומד והמלמד כי האמור הוא  ש"הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים", שיראת השם היא בחירה של האדם,  שאם הכל צפוי, יראת שמים היא רשות נתונה. לכן הוא לא דורש. אי אפשר לדרוש לבחור. הוא שואל. הוא מביע משאלה כי הבחירה האוטונומית תהיה ביראת השם. אי אפשר לפרש אחרת, שכן הפסוק דורש דרישות מפורשות, "... לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ..." בכל המצוות שנתפרשו ונאמרו ונדרשו, ואין בכלל "כִּ֣י אִם", כי יש הכל, וכִּ֣י אִם הוא אפוא לא מינוח המתייחס למספר המצוות אלא לטיבן, לערכן. סוד זה מתפרש בתיבות הנועלות את הפסוק העושות את כל ההבדל, "בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ". זה לא בידי שמים. בכָל־לְבָבְךָ֖ הופך מצוות אנשים מלומדה למצוות אנשים נבחרת, וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ הופך מצווה שמקיימים אותה מיראת העונש או מתקוות הגמול, מפחד מפני אדם ומפני רשויות, למצווה שמקיימים אותה לשמה, מיראת הרוממות הנובעת מתוכך. זהו "כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה'". כל משקלן הסגולי של כל המצוות משתלשלות מבחירת 'כִּ֣י אִם' האחת הזאת.
אמנם, חכמים נחלקים לשתי אסכולות ביחסם לסוגיית מצוות לשמן או שלא לשמן. רב יהודה משמו של רב אומר בפסקנות "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סוטה כ"ב, ב'). אפשר לראות בכך אסכולה פדגוגית המציעה להרגיל אדם לקיום מצווה לבל תישכח עד שיגיע להכרה. לבל תירמס עד שיברר תועלתה לכלל. לבל לא תהיה פרקטיקה של המון העם אלא של יחידי סגולה. זאת גם אסכולה מעשית ריאליסטית החוששת שאם קנה המידה יהיה קיום מצווה לשמה, ירבו המעמידים פנים בשמה, יתעטפו במלבושי יראים ולא יעשו אלא בעורמת טובתם האישית, ונמצא ה' מתחלל בידי מי שמתחזה כמקדשו, ואוי לו לעולם שעושים בו חליפות שקר מבדי אמת.
מול האסכולה הפדגוגית ניצבת האסכולה הפילוסופית, אם מותר לכנותה כך. מסכם אותה בין היתר רבי בנאה, מאחרוני התנאים, "כל העוסק בתורה לשמה - תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, …וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה" (תענית ז',א'). רבי בנאה מוציא את התיבה 'יערוף' מפשוטה מפני שבעיניו מצוות שמקיימים אותן מפחד האדם, אפילו מפחד האלוהים, מאינטרסים, יוצרות אקלים של זילות בערכים, של ציניות, של עריפת ראשיהן של המידות הטובות והפיכתן לגוויות שנתחללו מחיותן. "שלא יהא אדם קורא, ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, שנאמר (תהלים קי"א,י') רֵ֮אשִׁ֤ית חָכְמָ֨ה יִרְאַ֬ת ה' שֵׂ֣כֶל ט֖וֹב לְכָל־עֹשֵׂיהֶ֑ם. 'לעושים' לא נאמר אלא 'לעושיהם' - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא". אין כל ערובה כי הלומד הלכות כיבוד אב, יקיים כיבוד אב אם לא בחר ביראת ה'. אין ראיה שהבקי בכל הגדרים של מצוות בין אדם לחברו יחיה את המידה של "ואהבת לרעך כמוך" המסורה ללב, והרי " כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ו'). לשמה מסור ללב. שלא לשמה יכול לעקמו. יראת ה' מסורה ללב. יראת שכר ועונש, יראת אדם, יראת ענווי ארץ מפני בריוני ארץ, סותמת את הלב מיראת ה'.
אכן, משה מאחד את שתי האסכולות. הוא נפרד מעם העומד למשול בארצו. הוא קורא להם לקיים את החוקים ואת המשפטים ולאכוף את הדין ולרדוף את הצדק מפני שמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להסיע את עגלתה הרתומה לסוסים שאין עליהם רסן, אף על פי שאין סוס הרוצה ברסן לשמו. העגלה הזאת תתגלגל לתהום. אבל בה בשעה הוא מזהיר את המדינה, כי אם תסתפק ברסן, גם רסן לא יהיה לה. אם לא תחתור לחנך לטובה מפני שהיא טובה, לצדק מפני שהוא צדק, לאמת מפני שהיא אמת, אם תירא מפני הכוחות המאיימים עליה מבפנים יותר משתירא את האמת הגנוזה באוצרו של הקדוש ברוך הוא, או אז תתגלגל לתהום סמויה עמוקה מן הגלויה. "כִּ֤י פַ֣חַד אֵ֭לַי אֵ֣יד אֵ֑ל וּ֝מִשְּׂאֵת֗וֹ לֹ֣א אוּכָֽל", אומר ספר איוב, פרק ל”א, פסוק כ"ג. זה האידיאל האפשרי הרצוי. אעשה טוב כי אני ירא את זעם ה' שציווה עלי לקיים מצוותיו כי אני ירא את קנאתו לאמת ולטוב, את העונש שישית עלי, אבל "...וּ֝מִשְּׂאֵת֗וֹ לֹ֣א אוּכָֽל", יותר משאני ירא את עונשו אני ירא את הוד רוממותו, את הנישא ממני, את המרומם. מי ייתן ויהיה זה הפחד האחד והיחיד, ה"כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה'" שישמור עלי כל ימי לעשות הישר והטוב לשמה, ואם חלשה דעתי מהגיע עד למדרגה זאת, ישמור עלי הלא לשמה, לפחות הוא, מתוך תקווה שמתוך 'שלא לשמה' יבוא גם ה'לשמה', ועשיית הטוב מכל מקום סופה שותלת שורשיו, אפילו אינם יודעים, בקרקע הצמיחה של האמת.


ערב שבת עקב התשע"ה

אין תגובות:

פרסום תגובה