אשת לוט ותחתוני המשי של מרים

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות, לשון ותרבות

פרופ׳ עדנה אפק

סיפור קצר ומוסר השכל בצידו
כשהייתי ילדה קטנה הגיעו גלי העלייה הגדולה ובין העולים הייתה גם מרים. מרים הייתה התופרת שלנו. אז נהגו לקנות בדים ולהזמין תופרת שתתפור בבית, כדי שזה "יישב טוב על הגוף", "רק עניים קונים בגדים בחנות״, נהגה אמא שלי לומר, "וחוץ מזה, מי יודע מי מדד בגדים בחנות ואיזה מחלות חס וחלילה יכולות להיות לו." לפני מרים, גברת צרפתי הייתה התופרת שלנו אבל היא סירבה לבוא אלינו הביתה ודרשה ברוב חוצפתה שנבוא אליה למדידות, והיא גרה בקומה הרביעית!

אמא שלי ששקלה אז למעלה ממאה קילו, מאד לא אהבה את העלייה בגרם המדרגות לדירתה של גברת צרפתי. וחוץ מזה גברת צרפתי לא ידעה יידיש, ותופרת טובה, אליבא דאמא שלי, יכלה להיות רק מי שדוברת יידיש.

כשהופיעה מרים, אמא שלי הייתה מאושרת. ומרים אפילו ידעה לעשות "אזור" בבגדים שהיא תפרה, וכל המכרות של אמא שלי נורא קינאו. אני מניחה שאמא שלי נזקקה לתופרת משום ששום חנות לא החזיקה בגדים במידה שלה. אבל מרים הייתה אומרת לה שהיא לא שמנה, שרק הגוף שלה ובעיקר העצמות שלה, קצת כבדים. ואמא שלי הייתה מקלסת את מרים ביידיש, שניתנה לי במתנה לימים מתוך שהאזנתי לשיחותיהן.

יום אחד אחרה מרים, ואמא שלי שתמיד הייתה נרגזת וכעסנית, הפרכה לאמרה ששמנים הם טובי לב ושמחים, כמעט אמרה למרים "כמה מלים טובות". אבל מרים התחילה מספרת בהתרגשות משהו ביידיש, ואמא שלי צחקה. "מה, מה היא אמרה?" שאלתי. "זה לא בשבילך," אמרה אמא שלי שהייתה מורה ותמיד ידעה מה נכון ומה לא נכון, לכל אחד.

והנה, דווקא מרים שאף פעם לא חלקה על דעתה של אמא שלי התערבה כאן ואמרה "מיידעלה"... ואז כנראה שאמא שלי עשתה ריפליי מהיר וראתה שבסיפור של מרים אין מלים גסות חוץ מ"תחתונים" ונתנה למרים לספר לי את הסיפור. 

“את רואה מיידעלה", אמרה מרים, "היום היה נורא חם". "מאד, מאד", אמרה אמא שלי, שתמיד תיקנה לכולם שגיאות ושהייתה מעמידה תלמיד ששגה לפני הכיתה וכולם היום מצביעים עליו כשאמא שלי מנצחת, וקוראים לו "מלך השגיאות, מלך השגיאות". "אז אני" המשיכה מרים "לבשתי את השמלה הזאתי", "הזאת, הזאת", אמרה אמא שלי, "ומלמטה לבשתי רק תחתונים ממשי". "בלי קומבניזון", הוסיפה אמא שלי. "אזוי" , אמרה מרים, והרימה את שמלתה למעלה.

אהבתי לראות את רגליה של מרים. הן היו ארוכות ורזות. אני אף פעם לא ידעתי שרגליים של נשים מבוגרות יכולות לצאת מן האגן כשרווח בין שתיהן, שהרי עד הברכיים, נראו רגליה של אמי כגוש אחד רוטט.

"ואז", המשיכה מרים, "הלכתי ברחוב הרצל, בהדר הכרמל, על יד בית הקרומות", "הקרונות, הקרונות", "כשכולם הולכים לעבודה, ופתאום הגומי של התחתונים שלי נפתח, והתחתונים שלי רצו, רצו, רצו, מהר, מהר, מהר, ככה, ככה, למטה, ונפלו על הנעליים שלי". ומרים הצביעה על הנעליים שלה, נעלי עקב מהודרות.

אהבתי את הבגדים ואת הנעליים של מרים. היא תמיד הייתה לבושה יפה ותמיד הייתה מטופחת.

מרים נראתה כמו גברת, ואמא שלי, לידה, נראתה כל כך כמו עוזרת. אהבתי את ריח הבושם שעלה ממרים. את בתי שחיה המגולחים. אמא שלי אף פעם לא גילחה את בתי שחיה וריח של זיעה תמיד עלה ממנה, ובעיקר בחודשי הקיץ. מרים הייתה יפה ונינוחה בעיני. אהבתי להביט בה ולחשוב שפעם, כשאגדל, אולי אראה כמוה.

"אז מה עשית?", שאלתי. "תיכף, תיכף היא תספר לך", אמרה אמא שלי. "אני פשוט הוצאתי את הרגליים מהתחתונים, והלכתי. עשיתי כמו אני לא יודעת של מי התחתונים האלה". "היא פשוט התעלמה מהם", הסבירה אמא שלי, שמאד אהבה להסביר כל דבר.

"מיידעלה" אמרה מרים, "ככה צריך לעשות בחיים. אם משהו רע קורה, פשוט להשאיר אותו שמה וללכת. גם אם את עשית אותו, את זה המשהו הרע, וגם אם זה קרה ככה". "כמה שגיאות", מלמלה אמא שלי, "כך, כך."

באותם ימים למדנו בבית הספר על אשת לוט, ומהסיפור של מרים מיד הבנתי שמה שקרה לאשת לוט זה שכשהם ברחו, התחתונים שלה נפלו, ובמקום שהיא תנוס בחופזה ככל האחרים, היא הסתכלה למטה, ואחר- כך, כשכולם המשיכו לברוח היא הביטה אחורה על התחתונים (והם בטח היו נורא מלוכלכים) ובגלל זה, ורק בגלל זה, היא הפכה לנציב מלח.

וכך קיבלתי בבוקר קיצי חם שיעור מאלף בפילוסופיה ממרים, שלימים נשבר ליבה על התחתונים המלוכלכים של ילדיה שסרחו, ושהיא המשיכה להתבונן בתחתונים אלה זמן רב.

את השיעור הזה של מרים, שעל פיו היא הצליחה לפעול בבוקר קיץ אחד, אני משתדלת ליישם, אך לא תמיד בהצלחה.

 * מתפרסם כאן באדיבות המחברת ו׳שדמות׳ (קכ"ו דצמבר 1993), שם פורסם הסיפור לראשונה.