יום שישי, 11 בדצמבר 2015

אהרן וחטא העגל בפירושו של רש"י

פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית
ניקולא פוסן, חטא העגל
לא זמן רב חלף משעה שקיבלו בני ישראל את עשרת הדיברות במעמד הר סיני (שמות יט-כ), ומשעה ששמעו בהן כי ’אנכי ה‘ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים‘ (כ,ב) ועל כן ’לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ‘ (כ, ד), ועד שעשו להם ’עגל מסכה‘ (לב, ד) ’ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים‘ (שם). זהו המעשה בחטא העגל, אשר בגינו ביקש ה‘ להשמיד את העם כולו, אך שב מחרון אפו בעקבות תחינתו של משה (לב, ז-יד). זהו חטא נורא שתוצאותיו קשות: הריגת ’כשלושת אלפי איש‘ בידי בני לוי הנאמנים לה‘’ (לב, כח) וכן מגפה שנגף ה‘ את העם (שם, פסוק לה). 


חטא העגל ימשיך לרחף מעל לראש העם ימים רבים. מספר עליו גם ספר דברים (ט, יא-כט), והוא שב ונזכר במקרא פעמים נוספות, כגון במזמורי תהילים (קו, יט: ’ויעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה‘) ובסיכום תולדות ישראל שבפי נחמיה (ט, יז-יח: ’ואתה אלוה סליחות חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ולא עזבתם אף כי עשו להם עגל מסכה‘...). 
חטא העגל לא היה חטאו של עם ישראל בלבד, שכן בראשו עמד באותה שעה אחיו של משה, אהרן הכהן. לפי סיפור התורה שהה משה על ראש הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה (כד, יח), וכשראה העם כי משה בושש לרדת מן ההר (לב, א) הביא את אהרן לעשות את העגל. אהרן היה איפוא שותף מלא לחטא איום זה, ומשה אכן נוזף בו קשות בשל כך (לב, כא-כה). 
בסיפור חטא העגל עסקו מקורות בתר-מקראיים רבים, מקור מקור ודרכו. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של המאה הראשונה, דרך משל, מתעלם מסיפור זה לגמרי (בספרו ’קדמוניות היהודים‘), מן הסתם כיוון שלא ידע כיצד יוכל להציג בפני קוראו הנוכרי את התנהגותו הפושעת של העם ושל מנהיגו. בדרך דומה הולכים מקצת מן התרגומים הארמיים של התורה, אשר סיפור העגל לגביהם ’נקרא ולא מיתרגם‘: יושבי בית הכנסת לא שמעו את כל פסוקיו בתרגום הארמי, ומי שהעברית לא היתה שגורה על פיו לא עמד על מלוא חומרת הסיפור המקראי. בסיפור העגל עסקו בהרחבה גם חז“ל ולאחריהם או בעקבותיהם פרשני המקרא של ימי הביניים וכן הוגי דעות רבים, כגון ר‘ יהודה הלוי, מחבר ’ספר הכוזרי‘ או הפילוסוף בן המאה העשרים, מרטין בובר (בספרו ’משה‘ [תש“ו]), ורבים רבים אחרים. 
להלן נעסוק באופן שבו פירש את סיפור העגל שבספר שמות פרשן המקרא והתלמוד הידוע, ר‘ שלמה יצחקי, המוכר יותר בשם רש“י (צרפת, המאה האחת-עשרה). קו מרכזי בפרשנותו - ששורשיה בפרשנותם של חז“ל - הוא רצונו לצמצם בחומרת אשמתו של העם ולהקטין ככל האפשר את חטאו של אהרן. ונראה ברור שרש“י עשה כן כדי להגן על כבוד הכהונה וכבוד העם. 
מטרה זו משיג רש“י על ידי שילוב דמויות נוספות אל הסיפור - ובראש וראשונה את השטן, אותה דמות דימונית המקטרגת בשעת סכנה ומכשילה את האדם בכל הזדמנות. תחילה ’בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפילה וערבוביא לומר ודאי מת משה ולכך בא ערבוביא לעולם‘ (לב, א), ולאחר מכן אף הראה לעם ’כמין דמות משה... שנושאים אותו באויר רקיע השמים‘ (שם). כך השתכנע העם כי משה אכן מת ולא ישוב, וכך הוכנה הקרקע לחטא העגל. שותפים נאמנים לשטן היו אותם ’ערב רב שעלו ממצרים‘, שכן ’הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו [את העגל] ואחר הטעו את ישראל אחריו‘ (פסוק ד), והראיה מכך שהם אומרים לעם ’אלה אלהיך ישראל‘ ולא ’אלה אלהינו‘. זאת ועוד: כיוון שאהרן השליך את הזהב אל האש ’באו מכשפי ערב-רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים‘. 
ואחרי שכובד החטא הועבר אל השטן ואל הערב-רב ומכשפיו קובע רש“י כי אהרן עשה כל שביכולתו כדי למנוע את המעשה. תחילה עומד רש“י על העובדה שאהרן מבקש מן העם ’פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי‘ (פסוק ב), בעוד שהתורה ממשיכה ומספרת כי ’ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן‘ (פסוק ג). מכך לומד רש“י כי ’אמר אהרן בלבו ”הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה“, והם [=העם] לא המתינו ופרקו מעל עצמן‘. וממשיך רש“י ומסביר - תוך ציטוט מדרש ויקרא רבה - כי העובדה שאהרן בנה את המזבח לפני העגל בכוחות עצמו ולבדו נעשתה אף היא כדי להרוויח זמן (אמר אהרן ’אם הם בונים את המזבח זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך בא משה‘ [פסוק ה]). זו גם הסיבה שבגינה אומר אהרן כי ’חג לה‘ מחר‘ (שם) - ’ולא היום, שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו‘, ועל הסבר זה קובע רש“י שהוא ’פשוטו‘ של מקרא. 
זאת ויותר מזאת: את המילים ’ויבן מזבח לפניו‘ דורש רש“י, ושוב בעקבות המדרש, כ‘ויבן מזבוּח לפניו‘, היינו: אהרן הבין (לשון בינה ולא בנייה) מן הזבוח, ההרוג, שראה לנגד עיניו כי מוטב שיעשה כרצון העם. מי הוא ’זבוּח‘ זה? לפי המדרש (ורש“י) הכוונה לחוּר, ’בן אחותו‘ של אהרן. את חור מזכירה התורה בסיפור עליית משה להר סיני: ’ואל הזקנים אמר [משה] שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים יגש אלהם‘ (כד, יד), ומשמע שאהרן וחוּר גם יחד מונו כממלאי מקומו של משה עד שובו. אך כיוון שחוּר לא שב ונזכר בסיפור העגל, מסיק המדרש כי הוא הומת לנגד עיניו של אהרן, וזה הבין בראותו את הזבוח הזה מה עליו לעשות כדי להציל את עצמו. וכשמדובר בהצלה ממוות ודאי, מתוך אמונה כי משה עשוי להופיע בכל רגע וכך למנוע את החטא, מצטיירת התנהגותו של אהרן באור פחות שלילי. 
את מרבית המסורות האלה מצא רש“י ברחבי ספרות חז“ל, והוא כינסן יחד כדי להציג תמונה שונה מאוד של החטא. על ידי הוספת שותפים בעלי משקל לחטא, השטן ומכשפי הערב-רב, ועל ידי הסברת מניעיו הכמוסים של אהרן, שניסה בכל יכולתו לעכב את ביצוע המעשה הפושע, מצטייר הסיפור המקראי באור אחר. וכיוון שמאז ימיו של רש“י - וביותר מאז המצאת הדפוס - ליווה פירושו באופן קבוע את הטקסט המקראי, בנתה פרשנותו של רש“י לסיפורנו את הגישה המסורתית כלפי המעשה בכלל וכלפי התנהגותו של אהרן בפרט. את מקום הפשט תפס המדרש ולרש“י תפקיד מרכזי בכך.

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, כי תשא (תשס"א 2001)

תגובה 1:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק