פרופ׳ עדנה אפק
שלח מכתב רשום ובו הודיע שמעתה ואילך אנחנו איננו משפחה.
קרעתי את המכתב לקרעי קרעים ושילחתים בכל קצות העיר ובכל הדרכים המובילות לערים הגדולות, כדי שאוכל למצוא את דרכי חזרה: חרדתי מהרוחות הרעות העלולות לנשוב ולשבש את דרכי.
ירדתי אל החוף ליטול מסמרי-ים.אמרתי: "אנעץ בעזרתם את קרעי המכתב לקרקע ולא יאבדו."
"הבית" זעקתי "איה פיסת הנייר שעליה כתוב בית?"
ידעתי שאם לא אמצאה, הבית וכל אשר בו ייעלמו ולא יימצא לי עוד מקום לישון בו.
ילדי ונכדי באו בריצה.
"חפשו" אמרתי" חפשו את הבית".
הצעיר בנכדי לא ידע עדיין לקרוא, הראיתי לו תמונה של הבית.
והם חיפשו וחיפשו.
לבסוף מצאו קרעים אחדים.
"נלך לישון" אמרה כלתי.
"אי- אפשר "אמרתי. "אי אפשר. זה דם חיינו. הוא שלנו.
אנחנו לא יכולים להרשות לו לעשות לנו זאת.
תמצאו את המלה" זעקתי. "את המלה.
כל ההתחלות נוצרו במילים.
כל ההתחלות.
ממילים נקים את ביתנו מחדש.
המילים תמחקנה את המכתב ששלח.
הן חזקות ממנו ומעורך דינו."
ראיתי את פני בני מאדימים.
"למילים אין כל חשיבות" אמרה בתי כשהיא אוחזת מסמר-ים בין שיניה.
"תיזהרי" אמרתי." תיזהרי. את יכולה להיפצע."
" מצאתי", צעק נכדי הבכור. "מצאתי".
הוא ליטף את המילה בעדינות, באהבה, ברכות, והניח אותה על שולי הדרך.
" תנעץ אותה" קראתי "תנעץ אותה בעזרת מסמר הים כדי שהיא לא תעוף ותיעלם".
"תפסיקי לילל" אמר חתני.
בעלי האחרון אמר: "אולי תפסיקי. את אף פעם לא מפסיקה."
כרעתי לצד האותיות.
ב-י-ת.
נישקתי אותן אחת לאחת.
ורעש...
והאותיות רחשו.
ואות קרבה לאות ואות נגעה באות.
והן קמו וניצבו ובנו את הבית שבו חייתי לפני שהוגליתי ממנו.
עדנה יקרה. אני ניפעם המאופו המיוחד, הנדיר והבלתי שגרתי בהם מיזגת בין סיפור שיש בו ריאליזם צרוף לבין נגיעות של עולמות הפנטזיה והדמיון. הריאליזם לרוב מרחיק עצמו מהפנטזיה והפנטזיה לא מרשה לעצמה לטבול עצמה בריאליזם.. והאופן בו שילבת, ממש מלאכת מחשבת פרוזאית, נגיעות ריאליסטיות ואמירות פנטזיה, הרשים אותי מאוד. וזאת מעבר ובנוסף לכך שהסיפור עצמו, בפן העלילתי, יש כח משיכה משל עצמו . ניכר שזהו סיפור שמגיע מעורקי הדם, ששום מסמר ים, כנראה, לא יוכל להדביקו לאף קרקע. ניפלא!!!!!!
השבמחקזהר יקר, כל כך נרגשת. דמעות בעיניים. וממקבלת המחמאה לנותן המחמאה- אתה נהדר. תודה גדולה
מחק