יום ראשון, 2 באפריל 2017

ובכל זאת, יציאת מצרים

Wilhelm Kotarbińsk בני ישראל על ים סוף
מבין המשפטים הראשונים שמצווה משה לשים לפני העם, מייד לאחר עשרת הדברות, בולט במיוחד משפט העבד הנרצע. נאמר בו שהעבד המסרב לצאת לחופשי, המנמק את סירובו באהבתו לאדוניו ולאשתו ולילדיו, יש להגישו אל הדלת או אל המזוזה ולרצוע את אוזנו במרצע, ולעשותו עבד לעולם. למקרא המשפט הזה מתעוררת השאלה על מה ולמה חייב האיש לעבור טקס כה משפיל ולשאת את אות ההשפלה לעולם. לטעמי, במקומה של השאלה נמצאת גם התשובה. החוק הזה יש בו אמירה משמעותית. האדם המסרב לצאת לחופשי, ואפילו מתוך נימוק נעלה ובגלל ערך עליון כמו האהבה – מן הדין שיהיה מושפל לנצח. על אחת כמה וכמה אילו היה נימוקו חומרי, היינו אילו סרב לצאת לחופשי מפני שהעבדות מבטיחה לו קורת גג ומזון. מסתבר אפוא שהאמירה שמאחורי החוק הזה היא, שהחירות היא ערך ראשון במעלה, העולה אפילו על ערך האהבה. תפיסה כזאת מלמדת שמערכת החוקים והמשפטים היא בראש וראשונה מערכת של אמונה בערכו של החופש. הדת שניתנת לבני ישראל היא מעל לכל דת של חירות וגאולה, והעבדות היא המצב המנוגד, שממנו יש לצאת כדי לקבל את הדת הזאת. 

תפיסה כזאת מעוררת מאליה את השאלה, מי ישים את החירות כערך עליון, העולה בחשיבותו על כל ערך אחר, אם לא מי שתחילת התהוותו כרוכה בשחרור מעבדות? יתר על כן, הדעת נותנת שאמונה דתית, ובמיוחד אמונה מהפכנית כמו המונותיאיזם המקראי, כמוה ככל אידיאולוגיה שציבור רחב או עם שלם יתלכד סביבה – היא בראש וראשונה אמונה שיש בה מענה למצוקות חמורות. לכן, קשה להניח שתחילת התהוותו של עם וראשית התאחדותו נגרמו סביב אמונה באל בורא. המענה לשאלה תיאורטית אין בו כדי להניע אנשים לשנות את מצבם. במילים אחרות, אני נוטה לקבל את ההנחה שמלכתחילה לא היו בני ישראל מודעים, כעם, למהותו של אל בורא, כי אם לאל פודה. בהתאם לכך  מתגלה האל למשה כאל פודה וכאדון ההיסטוריה והכתוב אף מאשר, גם מפי משה וגם מפי האל עצמו, שהעם אינו מכיר את האל הזה כלל וכלל (ראו: שמות ג  13; השוו שם ו 2). חשיבותה של יציאת מצרים כאירוע מכונן מתבטא גם בעצם העובדה שזהו המאורע המדובר ביותר במקרא כולו והוא מוזכר בלמעלה משבעים מקומות. קשה אפוא להניח שתפיסה עקרונית כל כך ומסורות רבות כל כך נתקשרו סביב אירוע היסטורי שולי וסביב ניצחון שחשיבותו ההיסטורית נמחקה מזיכרון העם, (כגון ניצחון בקרב שהתחולל בצפון הארץ, ובכלל זה בימת החולה, כהנחתו של פרופ' קנוהל).  
ההתוודעות לאל הבורא
הצורך להציג את האל כבורא עולם וכאדון היקום הוא פרי התפתחות מאוחרת יותר. לכל המוקדם, זהו פרי המפגש המאסיבי עם יושבי הארץ הקדומים, ועם המעבר מאורח החיים של רועי צאן לצורת החיים הכרוכה בעבודת האדמה. גם אם קיבלו על עצמם בני ישראל את האמונה באל המוליכם במדבר, מסתבר שנטו לקבל על עצמם גם את האלוהויות של יושבי המקום הקדומים, האלים השולטים בטבע ובמחזור עונות השנה, ובראשם הבעל, שהרי הוא זה שנתפס כאל המוריד גשמים. זוהי הסיבה הבסיסית למלחמתם של הנביאים בעבודת הבעל. עניינם הראשוני היה להוכיח לבני ישראל שמי שמוריד גשמים ומי שמעניק להם את ברכת האדמה הוא אותו אל שהוציאם ממצרים. הופעתו הראשונה של אליהו הנביא, ללא שום הקדמות, היא בהכרזתו לאמור שמעתה והלאה לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דבר ה' (מלכים-א יז 1), וזו הסיבה לתיאור המבחן התחרותי בכרמל בינו ובין נביאי הבעל. ניצחונו של אליהו מתואר בכך, שהאל שנענה לתפילתו, לעומת הבעל שלא נענה לנביאיו כלל, הוא האל שנענה בהורדת הגשם. גם הנביא הושע, מראשוני נביאי הכתב, מציג את עם ישראל כאישה בוגדנית שהלכה אחרי הבעל כי חשבה שהוא זה המספק לה את צרכיה החומריים ולא ידעה שהאל הפודה הוא שנתן לה "הדגן והתירוש והיצהר...". אבל בין השאר, לאחר שהאל יצליח להשיבה אליו תתבטא השיבה גם בכך ש"ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". מהכרזה זו של הנביא אנו למדים, שההתנגדות לבעל אינה סתם פרי תחרות בין אלוהויות כי אם הבדל מהותי באמונה: מן ההכרזה ששם הנביא בפי העם המשול לאישה עולה, שהיחסים בין האל לעמו הם יחסים של אהבה ושל הדדיות, בעוד שמי שרואה באלוהיו "בעל" אף רואה את עצמו כמי שנשלט לחלוטין על ידי האל וכרכושו. הצורך להציג את האל כאדון היקום הוא אפוא פרי מאבק לייחודו של המונותיאיזם הישראלי ולטיהורו מהשפעות העולם הסובב, משמע, פרי התפתחות משנית.
מפעלו של חזקיהו ומזמור סח בתהלים
בשנת 933 לפנה"ס, לאחר מות שלמה, נתפלגה ישראל לשתי ממלכות, ומאז לא שבה להתאחד. הממלכה הצפונית, ישראל,שנקראת גם אפרים על שם השבט הגדול והדומיננטי שבה, וגם שומרון על שם בירתה, חרבה בשנת 721 לפנה"ס בידי האשורים. הממלכה הדרומית החזיקה מעמד עד שנחרבה בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, היא שנת חורבן הבית הראשון. האשורים, שהחריבו את הממלכה הצפונית, נהגו מדיניות של הגלייה בדרכים שונות: היו מלכים שהגלו אוכלוסיות שלמות, והיו שהחליפו וערבבו אוכלוסיות. אבל חלקם הגדול של עשרת השבטים לא התפזרו כנראה בארצות שונות כפי שמקובל להניח: עדויות ארכיאולוגיות מלמדות שבאותה תקופה גדלה מאוד אוכלוסיית יהודה. היא הכפילה את עצמה ואף יותר מזה. הדעת נותנת שהיו אלה פליטי הממלכה הצפונית, שנקלטו ביהודה. באותה תקופה מלך ביהודה חזקיהו, שהשקיע מאמצים רבים ומגוונים לקלוט את שרידי ישראל ולאחדם מחדש. מאמצים אלה מרומזים בדרכים שונות בכתובים, חלקם בספר מלכים ויותר מזה בהיסטוריוגרפיה המאוחרת, היינו בספר דברי הימים. חזקיהו קרא לאנשי אפרים לבוא לירושלים ולחוג את חג הפסח. מן הכתוב עולה שבזה היתה הצלחתו חלקית למדיי, אבל פרטים שונים מצטרפים לתמונה שלמה יותר של מפעלו. בין היתר, אנו מוצאים במזמורי תהלים שנועדו לשמש בפולחן שבבית המקדש  - גם מזמורים צפוניים. יתר על כן, אם בספר מלכים וגם בחלקים שונים של ספר דברי הימים השם "ישראל" נושא קונוטציות שליליות, ניתן לזהות בכתובים אחרים גישה שונה ואף נעימה של פיוס וריצוי. אבל זהו המקום להבהיר שהפילוג לא היה רק תוצאה של משבר חד-פעמי. בדיקה קפדנית מעלה שהפער בין שבטי הצפון ושבטי הדרום היה עמוק והתבטא בתחומים שונים. מסתבר שאמונתם היתה שונה, אף על פי שהיתה מונותיאיסטית בשתיהן. הבדל זה מתבטא בראש וראשונה בתכונותיהם ובאופן תפקודם של הנביאים הקדומים: הנביאים שבצפון קשורים בריפוי חולים, הם מחוללים נסים – ופעמים רבות אף מבלי שיפנו תחילה לאל, אישיותם אפופת מסתורין, הפגישה עמם כרוכה בסכנה והפוגע בהם מסתכן בחייו. הדעת נותנת שמאפיינים כאלה מלמדים גם על אופן תפיסת האל עצמו, שאיש האלוהים הוא נציגו. בדרום, לעומת זאת, הנביאים הקדומים מופיעים כשליחי האל בלבד. הם אינם מרפאים חולים ואינם מחוללים נסים. אבל ההבדלים בין הצפון והדרום מתבטאים גם במסורות הקדומות ובמיוחד בסיפורי האבות: סיפורי אברהם, שהם דרומיים ברובם, נבדלים באמצעי העיצוב הספרותיים, בדרכי הצגת הגיבורים ובמערכת היחסים עם האל, מסיפורי יעקב שהם ברובם צפוניים. כמו כן, בצפון תופסות מסורות יציאת מצרים מקום מרכזי כאירוע מכונן ובעל חשיבות ממדרגה ראשונה, ואילו בממלכה הדרומית חשיבותו של אירוע זה ושל המסורות הכרוכות בו פחותה, והמסורת המקודשת בה היא מסורת בחירת ציון ובית דויד. כל אלה נותנים את אותותיהם בכתובים בדרכים שונות. פערים אלה ודומיהם היו עמוקים מכדי שאפשר יהיה לגשר עליהם במשך 73 שנותיה של הממלכה המאוחדת, היינו שלושים ושלוש שנים שבהן שלט דויד על יהודה וישראל וארבעים שנות שלטונו של שלמה. עצם סיסמת הפילוג שהושמעה מפי ירבעם בן נבט, הושמעה כמה עשרות שנים לפני כן מפי שבע בן בכרי: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאהליו ישראל". מסתבר אפוא שדברים אלה משקפים נאמנה את תחושתם של שבטי הצפון גם בימי מלכות דוד וגם בימי מלכות שלמה. אף יש לציין, שההיסטוריוגרף המקראי אינו יודע לנקוב בשם אחד לשני חלקי הממלכה: השם "ישראל" מציין כמעט בכל המקומות את הממלכה הצפונית בלבד, ובמקומות רבים, מופיעים יחד שני השמות: יהודה וישראל. מלאכת הגישור של חזקיהו היתה מסועפת ומורכבת, ולדעתי תקופת מפעלו היא גם פרק הזמן שבו החלו בכתיבתה או בשכתובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית כאילו היא ההיסטוריה של עם אחד מלכתחילה. אבל הכתובים המקראיים מבליטים בעיקר שני מרכיבים ממפעלו של חזקיהו. האחד הוא עמידתו בגבורה במצור של סנחריב מלך אשור, שממנה יצאה ירושלים כשידה על העליונה, והשני הוא בדק בית המקדש. בדק בית הוא בעצם מעשה סמלי, שמשמעותו רפורמה דתית. במקרא מתואר סדר המאורעות כאילו אדיקותו הדתית של חזקיהו היא שהביאה לניצחונו על האשורים. אבל הדעת נותנת, שטיהור בית המקדש מסמליהן המובהקים של אלוהויות זרות הוא מעשה שנתאפשר רק לאחר שנסתלקו האשורים. 
בטקסטים מקראיים שונים אנו מוצאים תכנים ורעיונות המתאימים לזמנו ולפעליו של חזקיהו. אחד מהם הוא מזמור סח בתהלים. זהו מזמור קשה, ורבים הפרשנים הסבורים כי זהו המזמור הקשה מכל מזמורי תהלים. רבים בו הביטויים והפסוקים הסתומים. אף על פי כן, משתקפת בו סיטואציה שניתן לעמוד על טיבה: זהו מזמור של עלייה חגיגית לרגל לבית המקדש, בשמחה גדולה וברוב עם, והיא קשורה גם לשמחת ישועה וניצחון צבאי כלשהו. נוסף לכך, המזמור מורכב מסוגים שונים של שימושי לשון, ובעיקר משני סוגי סגנון. הניצחון הצבאי משתקף באזכור תפקידו של הארון במלחמה (נוכחותו של הארון מרומזת לא רק במילות הפתיחה כי אם גם בביטויים אחרים כגון "רכב" המתקשר לכרובים ו"עז" המתקשר לארון גם במקומות אחרים, כגון "ארון עוזך" בתהלים קלב 2), באזכור ניצחונות מן העבר, בגילוי כוחו של ה', השולט גם בטבע, ובניצחונות מפוארים שבהם הוכנעו עמים גדולים. הסגנון המורכב מתגלה גם בכך, שמשובצים במזמור קטעים דומים מאוד לשירים אחרים במקרא, וביטויים שהם בוודאי ציטוטים משירי מקרא אחרים, כגון שיר התפילה על מסע הארון, שירת דבורה, פסוקים שביטוייהם דומים לתפילת משה, ותיאורים שדומיהם מופיעים גם בישעיהו מ-נה. גם השמות השונים של ה' מלמדים על שילובן של מסורות שונות במזמור. השם השכיח ביותר הוא אלהים, אבל מופיעים גם הכינויים יה, אדני, שדי, ה' והתארים רכב בערבות, אבי יתומים ודין אלמנות, אלי מלכי בקדש, רכב בשמי שמי קדם, אל ישראל. כמו כן, בתוך 'תיאור התהלוכה' (פסוק 28) נזכרים ארבעה שבטים: בנימין, יהודה, זבולון ונפתלי. שבטים אלה מייצגים שלוש מתוך ארבע האמהות: רחל (בנימין), לאה (יהודה וזבולון) ובלהה (נפתלי). אין לדעת מדוע נפקד מקומם של בני זלפה. אפשר שבזמן חיבורו של מזמור זה כבר איבדו שבטי הצפון הללו, גד ואשר, את נחלתם עם כיבושיה של אשור. אבל מכל הפרטים יחדיו ניכרת כוונה ברורה לתת בטקס החגיגי הזה ייצוג לכל קבוצות השבטים. הרקע ההיסטורי העולה מכל אלה הוא של עלייה לרגל לבית המקדש שטוהר בידי חזקיהו, לאחר הצלחת המרד באשור. המאורעות ההיסטוריים המרומזים בו כוללים גם מאורעות צפוניים מובהקים וגם מאורעות לאומיים הקשורים ביהודה. ההידרשות לארון האלוהים ולהיכלו בירושלים (פסוק 30) ושמות האל ותאריו מלמדים על מגמה ברורה למיזוגן של מסורות השבטים הצפוניות הקדומות עם מסורות ציון, וממילא משתקפת מגמה של איחוד ומיזוג בין חלקי העם, על סמליהם המקודשים ומסורותיהם. לדעתי, יצירה מקראית נוספת המשקפת את מגמת האיחוד בין הצפון והדרום היא סיפור יוסף. לצד הממד האישי שעליו מושתת הסיפור, יש בו גם ממד אלגוריסטי, שבו משקפים היחסים בין יוסף ואחיו את היחסים בין השבטים. בממד הזה המגמה המרכזית היא הלגיטימציה של בית יוסף, היינו של ייחודם ויתרונם של הדומיננטיים מבין שבטי הצפון. אך קיימת בסיפור גם מגמת איזון בין בית יוסף ובין יהודה: בנקודות הצומת המרכזיות של העלילה מתגלה יהודה כמי שמציל את המצב. הוא זה שהציל את יוסף ממות, הוא זה שמשכנע את יעקב לשלוח את בניו יחד עם בנימין למצרים, והוא זה שמאלץ את יוסף להתוודע אל אחיו. לדעתי, מגמת איזון זו משקפת אף הן את מאמצי האיחוד של חזקיהו, וסיפור יוסף, לפחות בעיצובו הסופי, נוצר בימיו של מלך זה.  
האיחוד בין האל הפודה והאל הבורא
אולם גיבושה של האמונה המונותיאיסטית כאמונה לאומית כרוך במידה רבה בגיבושה של תפיסת האל כבורא העולם וכשליט היקום, לצד תפיסתו כאל פודה וכאדון ההיסטוריה. אין ספק שזיהויו של האל כבורא עולם כרוך במאבק כנגד המיתוסים שרווחו במזרח הקדום. כידוע, מיתוסים אלה מושתתים על ההנחה שלבריאת העולם קדם מאבק אלים בין אלוהויות שונות. בדרכים שונות מציגים עמי האזור את התיאומכיה, היינו המלחמה בין האלים, כמאבק בין האלוהות הבוראת ובין אלוהויות שהתנגדו לבריאה. במיתוס הבריאה הבבלי לחם האל הבורא, מרדוך, כנגד אלת המים תאמת ובני בריתה, מפלצות אימתניות, המזוהות כלויתן, נחש בריח, נחש עקלתון, תנין ורהב. במיתוס הכנעני נוצח האל ים על ידי האל בעל, ובאחת, בריאת העולם נתאפשרה הודות לניצחונו של האל הבורא על המים. בדרכים שונות ובמגוון תיאורים נתפסים המים כגרמי הכאוס, הרוע והסכנות. סיפור הבריאה המקראי מכיל רק רמזים קלושים למיתוסים כאלה. אבל בטקסטים מקראיים אחרים צפים ועולים מחדש משקעים מיתולוגיים, המלמדים שמיתוס התיאומכיה אכן היה ידוע ומוכר לבני ישראל, ואף בהם מתואר האל כמי שביסס את מלכותו כתוצאה מניצחונו על המים. במזמור כד, שאף הוא מזמור של עלייה חגיגית לבית המקדש, נאמר: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". גם במזמור החגיגי הכלול עתה בתפילות קבלת השבת, מזמור צג, אנו מוצאים הד להתמרדותם של המים כנגד האל הבורא: "נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, נשאו נהרות דכים...". יתר על כן, בעוד שבמזמורים החגיגיים הללו אזכור הניצחון על המים הוא בעיקר בגדר רמז, טקסטים מקראיים אחרים המשקפים מצב של מצוקה לאומית, מדברים על ניצחון זה במפורש ואף מזכירים את המפלצות המיתולוגיות הקדומות, שהרי מגמת התחינות הלאומיות הללו היא לעורר את כוחו של האל. וכך אנו מוצאים את הקריאה: "עורי לבשי עוז ... הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין. הלוא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" (ישעיהו נא 9-10).  האירוע של קריעת ים סוף מופיע אפוא כאן בשורה אחת עם האירועים המיתולוגיים. הוא הדין לישעיהו כז 1: "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים". כך גם בתהלים עד 14-15; בתהלים פט 10-13 ועוד. האירועים המיתולוגיים לובשים צורה של אירועים היסטוריים, ובלשונם של חוקרים (פנטון) זוהי היסטוריזציה של המיתוס. אבל בעוד שבמיתוסים של המזרח הקדום הניצחון על המים הוא ניצחונו של האל הבורא והוא התנאי לבריאת העולם, במונותיאיזם המקראי הניצחון על המים הוא ניצחונו של האל הפודה, השולט בהיסטוריה. קשה אפוא להניח שעם התולה את תחילת התהוותו בשחרור מעבדות, יתלה את הניצחון המיתולוגי במאורע היסטורי זניח כגון ניצחון בצפון הארץ, בימת החולה, מאורע שאינו מוזכר כלל בין האירועים שפילסו את הדרך להתהוות אמונתו הלאומית.

מספריו האחרונים של שמאי גלנדר:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה