יום חמישי, 25 במרץ 2021

ובכל זאת, יציאת מצרים

מבין המשפטים הראשונים שמצווה משה לשים לפני העם, מייד לאחר עשרת הדברות, בולט במיוחד משפט העבד הנרצע. נאמר בו שהעבד המסרב לצאת לחופשי, המנמק את סירובו באהבתו לאדוניו ולאשתו ולילדיו, יש להגישו אל הדלת או אל המזוזה ולרצוע את אוזנו במרצע, ולעשותו עבד לעולם. למקרא המשפט הזה מתעוררת השאלה על מה ולמה חייב האיש לעבור טקס כה משפיל ולשאת את אות ההשפלה לעולם. לטעמי, במקומה של השאלה נמצאת גם התשובה. החוק הזה יש בו אמירה משמעותית. האדם המסרב לצאת לחופשי, ואפילו מתוך נימוק נעלה ובגלל ערך עליון כמו האהבה – מן הדין שיהיה מושפל לנצח. על אחת כמה וכמה אילו היה נימוקו חומרי, היינו אילו סרב לצאת לחופשי מפני שהעבדות מבטיחה לו קורת גג ומזון. מסתבר אפוא שהאמירה שמאחורי החוק הזה היא, שהחירות היא ערך ראשון במעלה, העולה אפילו על ערך האהבה. תפיסה כזאת מלמדת שמערכת החוקים והמשפטים היא בראש וראשונה מערכת של אמונה בערכו של החופש. הדת שניתנת לבני ישראל היא מעל לכל דת של חירות וגאולה, והעבדות היא המצב המנוגד, שממנו יש לצאת כדי לקבל את הדת הזאת. 

תפיסה כזאת מעוררת מאליה את השאלה, מי ישים את החירות כערך עליון, העולה בחשיבותו על כל ערך אחר, אם לא מי שתחילת התהוותו כרוכה בשחרור מעבדות? יתר על כן, הדעת נותנת שאמונה דתית, ובמיוחד אמונה מהפכנית כמו המונותיאיזם המקראי, כמוה ככל אידיאולוגיה שציבור רחב או עם שלם יתלכד סביבה – היא בראש וראשונה אמונה שיש בה מענה למצוקות חמורות. לכן, קשה להניח שתחילת התהוותו של עם וראשית התאחדותו נגרמו סביב אמונה באל בורא. המענה לשאלה תיאורטית אין בו כדי להניע אנשים לשנות את מצבם. במילים אחרות, אני נוטה לקבל את ההנחה שמלכתחילה לא היו בני ישראל מודעים, כעם, למהותו של אל בורא, כי אם לאל פודה. בהתאם לכך  מתגלה האל למשה כאל פודה וכאדון ההיסטוריה והכתוב אף מאשר, גם מפי משה וגם מפי האל עצמו, שהעם אינו מכיר את האל הזה כלל וכלל (ראו: שמות ג  13; השוו שם ו 2). חשיבותה של יציאת מצרים כאירוע מכונן מתבטא גם בעצם העובדה שזהו המאורע המדובר ביותר במקרא כולו והוא מוזכר בלמעלה משבעים מקומות. קשה אפוא להניח שתפיסה עקרונית כל כך ומסורות רבות כל כך נתקשרו סביב אירוע היסטורי שולי וסביב ניצחון שחשיבותו ההיסטורית נמחקה מזיכרון העם, (כגון ניצחון בקרב שהתחולל בצפון הארץ, ובכלל זה בימת החולה, כהנחתו של פרופ' קנוהל).  

ההתוודעות לאל הבורא
הצורך להציג את האל כבורא עולם וכאדון היקום הוא פרי התפתחות מאוחרת יותר. לכל המוקדם, זהו פרי המפגש המאסיבי עם יושבי הארץ הקדומים, ועם המעבר מאורח החיים של רועי צאן לצורת החיים הכרוכה בעבודת האדמה. גם אם קיבלו על עצמם בני ישראל את האמונה באל המוליכם במדבר, מסתבר שנטו לקבל על עצמם גם את האלוהויות של יושבי המקום הקדומים, האלים השולטים בטבע ובמחזור עונות השנה, ובראשם הבעל, שהרי הוא זה שנתפס כאל המוריד גשמים. זוהי הסיבה הבסיסית למלחמתם של הנביאים בעבודת הבעל. עניינם הראשוני היה להוכיח לבני ישראל שמי שמוריד גשמים ומי שמעניק להם את ברכת האדמה הוא אותו אל שהוציאם ממצרים. הופעתו הראשונה של אליהו הנביא, ללא שום הקדמות, היא בהכרזתו לאמור שמעתה והלאה לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דבר ה' (מלכים-א יז 1), וזו הסיבה לתיאור המבחן התחרותי בכרמל בינו ובין נביאי הבעל. ניצחונו של אליהו מתואר בכך, שהאל שנענה לתפילתו, לעומת הבעל שלא נענה לנביאיו כלל, הוא האל שנענה בהורדת הגשם. גם הנביא הושע, מראשוני נביאי הכתב, מציג את עם ישראל כאישה בוגדנית שהלכה אחרי הבעל כי חשבה שהוא זה המספק לה את צרכיה החומריים ולא ידעה שהאל הפודה הוא שנתן לה "הדגן והתירוש והיצהר...". אבל בין השאר, לאחר שהאל יצליח להשיבה אליו תתבטא השיבה גם בכך ש"ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". מהכרזה זו של הנביא אנו למדים, שההתנגדות לבעל אינה סתם פרי תחרות בין אלוהויות כי אם הבדל מהותי באמונה: מן ההכרזה ששם הנביא בפי העם המשול לאישה עולה, שהיחסים בין האל לעמו הם יחסים של אהבה ושל הדדיות, בעוד שמי שרואה באלוהיו "בעל" אף רואה את עצמו כמי שנשלט לחלוטין על ידי האל וכרכושו. הצורך להציג את האל כאדון היקום הוא אפוא פרי מאבק לייחודו של המונותיאיזם הישראלי ולטיהורו מהשפעות העולם הסובב, משמע, פרי התפתחות משנית.

מפעלו של חזקיהו ומזמור סח בתהלים
בשנת 933 לפנה"ס, לאחר מות שלמה, נתפלגה ישראל לשתי ממלכות, ומאז לא שבה להתאחד. הממלכה הצפונית, ישראל,שנקראת גם אפרים על שם השבט הגדול והדומיננטי שבה, וגם שומרון על שם בירתה, חרבה בשנת 721 לפנה"ס בידי האשורים. הממלכה הדרומית החזיקה מעמד עד שנחרבה בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, היא שנת חורבן הבית הראשון. האשורים, שהחריבו את הממלכה הצפונית, נהגו מדיניות של הגלייה בדרכים שונות: היו מלכים שהגלו אוכלוסיות שלמות, והיו שהחליפו וערבבו אוכלוסיות. אבל חלקם הגדול של עשרת השבטים לא התפזרו כנראה בארצות שונות כפי שמקובל להניח: עדויות ארכיאולוגיות מלמדות שבאותה תקופה גדלה מאוד אוכלוסיית יהודה. היא הכפילה את עצמה ואף יותר מזה. הדעת נותנת שהיו אלה פליטי הממלכה הצפונית, שנקלטו ביהודה. באותה תקופה מלך ביהודה חזקיהו, שהשקיע מאמצים רבים ומגוונים לקלוט את שרידי ישראל ולאחדם מחדש. מאמצים אלה מרומזים בדרכים שונות בכתובים, חלקם בספר מלכים ויותר מזה בהיסטוריוגרפיה המאוחרת, היינו בספר דברי הימים. חזקיהו קרא לאנשי אפרים לבוא לירושלים ולחוג את חג הפסח. מן הכתוב עולה שבזה היתה הצלחתו חלקית למדיי, אבל פרטים שונים מצטרפים לתמונה שלמה יותר של מפעלו. בין היתר, אנו מוצאים במזמורי תהלים שנועדו לשמש בפולחן שבבית המקדש  - גם מזמורים צפוניים. יתר על כן, אם בספר מלכים וגם בחלקים שונים של ספר דברי הימים השם "ישראל" נושא קונוטציות שליליות, ניתן לזהות בכתובים אחרים גישה שונה ואף נעימה של פיוס וריצוי. אבל זהו המקום להבהיר שהפילוג לא היה רק תוצאה של משבר חד-פעמי. בדיקה קפדנית מעלה שהפער בין שבטי הצפון ושבטי הדרום היה עמוק והתבטא בתחומים שונים. מסתבר שאמונתם היתה שונה, אף על פי שהיתה מונותיאיסטית בשתיהן. הבדל זה מתבטא בראש וראשונה בתכונותיהם ובאופן תפקודם של הנביאים הקדומים: הנביאים שבצפון קשורים בריפוי חולים, הם מחוללים נסים – ופעמים רבות אף מבלי שיפנו תחילה לאל, אישיותם אפופת מסתורין, הפגישה עמם כרוכה בסכנה והפוגע בהם מסתכן בחייו. הדעת נותנת שמאפיינים כאלה מלמדים גם על אופן תפיסת האל עצמו, שאיש האלוהים הוא נציגו. בדרום, לעומת זאת, הנביאים הקדומים מופיעים כשליחי האל בלבד. הם אינם מרפאים חולים ואינם מחוללים נסים. אבל ההבדלים בין הצפון והדרום מתבטאים גם במסורות הקדומות ובמיוחד בסיפורי האבות: סיפורי אברהם, שהם דרומיים ברובם, נבדלים באמצעי העיצוב הספרותיים, בדרכי הצגת הגיבורים ובמערכת היחסים עם האל, מסיפורי יעקב שהם ברובם צפוניים. כמו כן, בצפון תופסות מסורות יציאת מצרים מקום מרכזי כאירוע מכונן ובעל חשיבות ממדרגה ראשונה, ואילו בממלכה הדרומית חשיבותו של אירוע זה ושל המסורות הכרוכות בו פחותה, והמסורת המקודשת בה היא מסורת בחירת ציון ובית דויד. כל אלה נותנים את אותותיהם בכתובים בדרכים שונות. פערים אלה ודומיהם היו עמוקים מכדי שאפשר יהיה לגשר עליהם במשך 73 שנותיה של הממלכה המאוחדת, היינו שלושים ושלוש שנים שבהן שלט דויד על יהודה וישראל וארבעים שנות שלטונו של שלמה. עצם סיסמת הפילוג שהושמעה מפי ירבעם בן נבט, הושמעה כמה עשרות שנים לפני כן מפי שבע בן בכרי: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאהליו ישראל". מסתבר אפוא שדברים אלה משקפים נאמנה את תחושתם של שבטי הצפון גם בימי מלכות דוד וגם בימי מלכות שלמה. אף יש לציין, שההיסטוריוגרף המקראי אינו יודע לנקוב בשם אחד לשני חלקי הממלכה: השם "ישראל" מציין כמעט בכל המקומות את הממלכה הצפונית בלבד, ובמקומות רבים, מופיעים יחד שני השמות: יהודה וישראל. מלאכת הגישור של חזקיהו היתה מסועפת ומורכבת, ולדעתי תקופת מפעלו היא גם פרק הזמן שבו החלו בכתיבתה או בשכתובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית כאילו היא ההיסטוריה של עם אחד מלכתחילה. אבל הכתובים המקראיים מבליטים בעיקר שני מרכיבים ממפעלו של חזקיהו. האחד הוא עמידתו בגבורה במצור של סנחריב מלך אשור, שממנה יצאה ירושלים כשידה על העליונה, והשני הוא בדק בית המקדש. בדק בית הוא בעצם מעשה סמלי, שמשמעותו רפורמה דתית. במקרא מתואר סדר המאורעות כאילו אדיקותו הדתית של חזקיהו היא שהביאה לניצחונו על האשורים. אבל הדעת נותנת, שטיהור בית המקדש מסמליהן המובהקים של אלוהויות זרות הוא מעשה שנתאפשר רק לאחר שנסתלקו האשורים. 
בטקסטים מקראיים שונים אנו מוצאים תכנים ורעיונות המתאימים לזמנו ולפעליו של חזקיהו. אחד מהם הוא מזמור סח בתהלים. זהו מזמור קשה, ורבים הפרשנים הסבורים כי זהו המזמור הקשה מכל מזמורי תהלים. רבים בו הביטויים והפסוקים הסתומים. אף על פי כן, משתקפת בו סיטואציה שניתן לעמוד על טיבה: זהו מזמור של עלייה חגיגית לרגל לבית המקדש, בשמחה גדולה וברוב עם, והיא קשורה גם לשמחת ישועה וניצחון צבאי כלשהו. נוסף לכך, המזמור מורכב מסוגים שונים של שימושי לשון, ובעיקר משני סוגי סגנון. הניצחון הצבאי משתקף באזכור תפקידו של הארון במלחמה (נוכחותו של הארון מרומזת לא רק במילות הפתיחה כי אם גם בביטויים אחרים כגון "רכב" המתקשר לכרובים ו"עז" המתקשר לארון גם במקומות אחרים, כגון "ארון עוזך" בתהלים קלב 2), באזכור ניצחונות מן העבר, בגילוי כוחו של ה', השולט גם בטבע, ובניצחונות מפוארים שבהם הוכנעו עמים גדולים. הסגנון המורכב מתגלה גם בכך, שמשובצים במזמור קטעים דומים מאוד לשירים אחרים במקרא, וביטויים שהם בוודאי ציטוטים משירי מקרא אחרים, כגון שיר התפילה על מסע הארון, שירת דבורה, פסוקים שביטוייהם דומים לתפילת משה, ותיאורים שדומיהם מופיעים גם בישעיהו מ-נה. גם השמות השונים של ה' מלמדים על שילובן של מסורות שונות במזמור. השם השכיח ביותר הוא אלהים, אבל מופיעים גם הכינויים יה, אדני, שדי, ה' והתארים רכב בערבות, אבי יתומים ודין אלמנות, אלי מלכי בקדש, רכב בשמי שמי קדם, אל ישראל. כמו כן, בתוך 'תיאור התהלוכה' (פסוק 28) נזכרים ארבעה שבטים: בנימין, יהודה, זבולון ונפתלי. שבטים אלה מייצגים שלוש מתוך ארבע האמהות: רחל (בנימין), לאה (יהודה וזבולון) ובלהה (נפתלי). אין לדעת מדוע נפקד מקומם של בני זלפה. אפשר שבזמן חיבורו של מזמור זה כבר איבדו שבטי הצפון הללו, גד ואשר, את נחלתם עם כיבושיה של אשור. אבל מכל הפרטים יחדיו ניכרת כוונה ברורה לתת בטקס החגיגי הזה ייצוג לכל קבוצות השבטים. הרקע ההיסטורי העולה מכל אלה הוא של עלייה לרגל לבית המקדש שטוהר בידי חזקיהו, לאחר הצלחת המרד באשור. המאורעות ההיסטוריים המרומזים בו כוללים גם מאורעות צפוניים מובהקים וגם מאורעות לאומיים הקשורים ביהודה. ההידרשות לארון האלוהים ולהיכלו בירושלים (פסוק 30) ושמות האל ותאריו מלמדים על מגמה ברורה למיזוגן של מסורות השבטים הצפוניות הקדומות עם מסורות ציון, וממילא משתקפת מגמה של איחוד ומיזוג בין חלקי העם, על סמליהם המקודשים ומסורותיהם. לדעתי, יצירה מקראית נוספת המשקפת את מגמת האיחוד בין הצפון והדרום היא סיפור יוסף. לצד הממד האישי שעליו מושתת הסיפור, יש בו גם ממד אלגוריסטי, שבו משקפים היחסים בין יוסף ואחיו את היחסים בין השבטים. בממד הזה המגמה המרכזית היא הלגיטימציה של בית יוסף, היינו של ייחודם ויתרונם של הדומיננטיים מבין שבטי הצפון. אך קיימת בסיפור גם מגמת איזון בין בית יוסף ובין יהודה: בנקודות הצומת המרכזיות של העלילה מתגלה יהודה כמי שמציל את המצב. הוא זה שהציל את יוסף ממות, הוא זה שמשכנע את יעקב לשלוח את בניו יחד עם בנימין למצרים, והוא זה שמאלץ את יוסף להתוודע אל אחיו. לדעתי, מגמת איזון זו משקפת אף הן את מאמצי האיחוד של חזקיהו, וסיפור יוסף, לפחות בעיצובו הסופי, נוצר בימיו של מלך זה.  

האיחוד בין האל הפודה והאל הבורא
אולם גיבושה של האמונה המונותיאיסטית כאמונה לאומית כרוך במידה רבה בגיבושה של תפיסת האל כבורא העולם וכשליט היקום, לצד תפיסתו כאל פודה וכאדון ההיסטוריה. אין ספק שזיהויו של האל כבורא עולם כרוך במאבק כנגד המיתוסים שרווחו במזרח הקדום. כידוע, מיתוסים אלה מושתתים על ההנחה שלבריאת העולם קדם מאבק אלים בין אלוהויות שונות. בדרכים שונות מציגים עמי האזור את התיאומכיה, היינו המלחמה בין האלים, כמאבק בין האלוהות הבוראת ובין אלוהויות שהתנגדו לבריאה. במיתוס הבריאה הבבלי לחם האל הבורא, מרדוך, כנגד אלת המים תאמת ובני בריתה, מפלצות אימתניות, המזוהות כלויתן, נחש בריח, נחש עקלתון, תנין ורהב. במיתוס הכנעני נוצח האל ים על ידי האל בעל, ובאחת, בריאת העולם נתאפשרה הודות לניצחונו של האל הבורא על המים. בדרכים שונות ובמגוון תיאורים נתפסים המים כגרמי הכאוס, הרוע והסכנות. סיפור הבריאה המקראי מכיל רק רמזים קלושים למיתוסים כאלה. אבל בטקסטים מקראיים אחרים צפים ועולים מחדש משקעים מיתולוגיים, המלמדים שמיתוס התיאומכיה אכן היה ידוע ומוכר לבני ישראל, ואף בהם מתואר האל כמי שביסס את מלכותו כתוצאה מניצחונו על המים. במזמור כד, שאף הוא מזמור של עלייה חגיגית לבית המקדש, נאמר: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". גם במזמור החגיגי הכלול עתה בתפילות קבלת השבת, מזמור צג, אנו מוצאים הד להתמרדותם של המים כנגד האל הבורא: "נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, נשאו נהרות דכים...". יתר על כן, בעוד שבמזמורים החגיגיים הללו אזכור הניצחון על המים הוא בעיקר בגדר רמז, טקסטים מקראיים אחרים המשקפים מצב של מצוקה לאומית, מדברים על ניצחון זה במפורש ואף מזכירים את המפלצות המיתולוגיות הקדומות, שהרי מגמת התחינות הלאומיות הללו היא לעורר את כוחו של האל. וכך אנו מוצאים את הקריאה: "עורי לבשי עוז ... הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין. הלוא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" (ישעיהו נא 9-10).  האירוע של קריעת ים סוף מופיע אפוא כאן בשורה אחת עם האירועים המיתולוגיים. הוא הדין לישעיהו כז 1: "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים". כך גם בתהלים עד 14-15; בתהלים פט 10-13 ועוד. האירועים המיתולוגיים לובשים צורה של אירועים היסטוריים, ובלשונם של חוקרים (פנטון) זוהי היסטוריזציה של המיתוס. אבל בעוד שבמיתוסים של המזרח הקדום הניצחון על המים הוא ניצחונו של האל הבורא והוא התנאי לבריאת העולם, במונותיאיזם המקראי הניצחון על המים הוא ניצחונו של האל הפודה, השולט בהיסטוריה. קשה אפוא להניח שעם התולה את תחילת התהוותו בשחרור מעבדות, יתלה את הניצחון המיתולוגי במאורע היסטורי זניח כגון ניצחון בצפון הארץ, בימת החולה, מאורע שאינו מוזכר כלל בין האירועים שפילסו את הדרך להתהוות אמונתו הלאומית.

מספריו של שמאי גלנדר:


6 תגובות:

  1. במקרה של חזקיהו מלך יהודה, קיים גם חומר חוץ מקראי שהשאיר אחריו סנחריב מלך אשור. ממנו ניתן ללמוד את אשר הותיר אחרי בביקורו בכנען, הרס מוחלט של ממלכת יהודה וחלק מערי פלשת. (מתוך ספרו של מרדכי כוגן - אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס) ירושלים הושמה במצור וחזקיהו נכנע לפני סנחריב. הוא מעביר לאשור: את חיל המחץ, החיל הנבחר שלו (צבא זר אשר נועד להגן על השלטון בירושלים, בתקופתו של דוד המלך הוא נקרא 'הכרתי והפלתי') 30 כיכר זהב ו-800 כיכר כסף, אבן כחל נבחרת, גושי אודם גדולים, מיטות שן, כיסאות משען משובצי שן, עורות פילים, שנהבים, הבנים, אשכרוע, בגדי צבעונים, בגדי פשתן, צמר תכלת וארגמן, כלי נחושת וברזל, ברונזה, בדיל, ברזל, מרכבות, מגינים, רמחים, שריונות, פגיונות ברזל בחגור, קשתות וחיצים,חניתות - כלי נשק ללא מספר, יחד עם בנותיו, פילגשיו, שרים ושרות. - בהמשך הוסיף קטעים מתוך מאמר שנמצא אצלי בכתיבה.
    סנחריב מלך אשור השאיר אחריו מנסרה ובה פירוט מלחמותיו, נתמקד באשר נכתב על חזקיהו היהודי, סנחריב לכד בארץ יהודה 46 ערים כולל ערי הבנות שלהם. ולשם השוואה בספר מלכים - "בְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת--וַיִּתְפְּשֵׂם" (מלכים ב, יח,יג) . ספר דברי הימים בא לאחר מכן לתקן את העיוות שבספר מלכים, ולרכך את הכתוב ביחס לחזקיהו "אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר; וַיָּבֹא בִיהוּדָה, וַיִּחַן עַל-הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת, וַיֹּאמֶר, לְבִקְעָם אֵלָיו" (דברי הימים ב, לב,א)
    בהמשך ישנו תיאור אשר איננו מופיע במקרא, סנחריב נותן את הערים שבזז מיהודה כמתנה למלכי הפלשתים, מלך אשדוד, מלך עקרון ומלך עזה. ובמילותיו שלו 'קרעתי מארצו' ו'הקטנתי את ארצו'. ולמה סיפור חשוב זה איננו נמצא בתנ"ך, היות ולא ניתן להציג את חזקיהו כמלך חלש, "כי יהוה הושיע אותו מיד סנחריב מלך אשור" (דברי הימים ב לב,כב). ומה עושים סופרי המקרא, מטילים את סיפור המעשה על אחז מלך יהודה אביו של חזקיהו, שעשה הרע בעיני האלוהים. "וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ, בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-בֵּית-שֶׁמֶשׁ וְאֶת-אַיָּלוֹן וְאֶת-הַגְּדֵרוֹת וְאֶת-שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת-תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ, וְאֶת-גִּמְזוֹ וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ; וַיֵּשְׁבוּ, שָׁם" (דברי הימים ב, כח,יח) מובן מאליו שאירוע מסוג זה לא יכול היה להתרחש. אחז מלך יהודה שילם מיסים לתגלת פלאסר השלישי מלך אשור, אי לכך הוא היה מוגן על ידו. מלכי הפלישתים הומלכו על ידי מלכי אשור, או קיבלו הכשר למלכותם, מכאן שהם לא יכלו לתקוף את יהודה, למעט אם מרדו במלך אשור.
    תהליך דומה התרחש בפלשת השכנה, סנחריב כובש ערי בנות של אשקלון, בית דגון, יפו, בני ברק ואזור, ולוקח מהן שלל לא ברור יתכן גם אנשים. הוא כובש את עקרון והורג בה את הפקידים והשרים, כובש את אלתקה ותמנה ולוקח מהן שלל. סביר שבפלשת נערכה גם כן הגליה גדולה והרג תושבים.

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  3. 5

    אם לדעת חז"ל, מתו הזקנים באש תבערה, אין זאת אלא "אוֹתָן הַבַּחוּרִים שֶׁהָיוּ קְרוּיִן זְקֵנִים" ולא זקני ישראל. שהלוא אנו רואים אותם מככבים ביחד עם משה. "וַיֹּאמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁם עִמָּךְ׃"


    ומי הללו "אוֹתָן הַבַּחוּרִים שֶׁהָיוּ קְרוּיִן זְקֵנִים"? אותם צרי אלפים ומאה שדחקו את רגלי זקני העם בעצת יתרו הנבערה. ותמורת "אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא׃" כגון: "לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃… לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיה֑וּד" קיבלנו: "אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו֙… כֹּל נָשִׂיא בָהֶֽם׃… אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃" כגון: "לְמַטֵּה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּה׃… לְמַטֵּה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁעַ בִּן־נֽוּן׃"


    "וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשּׁים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵׁם׃"


    אין זו טעות. ואין זה אומר שזקני ישראל עברו הפרייה מלאכותית. אלא מדובר ב-"חֲמִשּׁים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵׁם׃" מיתוך: "צרי אלפים. הֵם הָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׂרִים לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף:" ואין לשאול להיכן נעלמו 350 צרי אלפים? ובהכרח, ש-"אוֹתָן הַבַּחוּרִים שֶׁהָיוּ קְרוּיִן זְקֵנִים", באש תבערה מתו אותם נערים המנוערים מדעת. ויתרם: כמו הגולם שהתקומם על יצרו, התקוממו על משה בעדת קורח, "וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וַתֹּאכַל אֵ֣ת הַחֲמִשּׁים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃" ועל יותרת צרי האלפים ומאה נצטווה משה כעבור 40 שנה: "וַיֹּאמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁי הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשּׁמֶשׁ" כמובן, את אותם ראשי העם. ובמקום לבצע את מאמר האל ללא שהיות, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃" הוא עשה את אלהים כאילו היה דיסלקט שאינו יודע להתבטא בצורה תיקנית. ומה שעשה אחד מראשי העם עם כזבי, אין צורך להרחיב.


    זוהי התוצאה כשממרים את פי ה', ומלמדים את המשפטים להדיוטות, ל-"אוֹתָן הַבַּחוּרִים שֶׁהָיוּ קְרוּיִן זְקֵנִים"

    השבמחק
  4. 6
    אחד אי הדיוקים של משה, שכאילו עם העלות הענן בפעם הראשונה מעל משכן העדות, התרחש הפריימריז של צרי האלפים ומאה בעצת יתרו הנבערה. ותיכף למסע הבחירות, "וַנִּסַּע מֵחֹרֵ֗ב". אך לא כן הוא. שהלוא "וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּי יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶׁה׃ וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃" עדיין מככבים נשיאי העדה "אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂי פַרְעֹ֖ה" ובהכרח, שמסע הבחירות התרחש תוך כדי המסע. ומכאן הכל מתחיל להתחרבש.


    אם בין מסע דגל מחנה יהודה לבין דגל מחנה ראובן: "וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְע֤וּ בְנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּן׃" ואומר: "וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מַחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ֙ כֵּן יִסָּעוּ אִ֥ישׁ עַל־יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם׃" ולפני מסע דגל מחנה אפרים "וְנָסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן עַד־בֹּאָֽם׃"

    אז איך לעזאזל "וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהוָ֔ה דֶּרֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּרֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃ וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (׆) וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" (׆) ובהכרח, שתוך כדי המסע בעוד הקהתים נושאי הארון ממשיכים לילך דרך שלושת ימים, ובאותו פרק עשה משה חניית ביניים לצורך מסע הבחירות. כי לא הארון אמור "לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃". אלא "וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃"ללא כל קשר לארון. שהלוא רק אחרי מסע דגל מחנה יהודה, אהרן ובניו דואגים לפרק את המשכן ולכסות את כלי הקדש. ובכל המסעות הארון והמשכן נמצאים בתווך.

    השבמחק
  5. 1

    "מבין המשפטים הראשונים שמצווה משה לשים לפני העם, מייד לאחר עשרת הדברות, בולט במיוחד משפט העבד הנרצע"?


    אפשר בבקשה לקבל העתק מהחומש של כבודו?


    אצלי בחומש נאמר: "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶֽם׃"! ואפילו חז"ל ידעו לדייק מכאן: "לִפְנֵיהֶֽם׃, ולא לפני הדיוטות! לִפְנֵיהֶֽם׃ - קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר קודם מתן תורה כדכתיב: וְאֶל־מֹשֶׁה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃" וכי מה לדעתך יעשו הזקנים אחרי ההשתחוואה? האם לדעתך הם ישחקו שש-בש? וכל זה היה אחר מתן תורה. כי קודם למעמד הנבחר: "וַיֹּאמֶר אֵלָ֤יו יְהוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּם׃" לא הזקנים ובני אהרן. ותיכף לירידתו: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃"


    אם משה נצטווה מפורשות גבי הזקנים שעלו עימו להר: "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶֽם׃"! ולא למסור את אותם משפטים לפני ההדיוטות! אז איך כבודו הסיק שכאילו נצטווה חלילה משה, למסור את אותן משפטים בפני העם?


    וביותר תמוהה דרשתם: "לִפְנֵיהֶֽם׃ - ולא לפני עכו"ם"! וכי איזה גוי משועמם מלבד יתרו, יעז להגיע "בַּמִּדְבָּר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁב אָדָ֖ם שָׁם"׃? ועכ"ז מבטיח לו משה חגיגית: "וַיֹּאמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּי ׀ עַל־כֵּן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּר וְהָיִ֥יתָ לָּנוּ לְעֵינָֽיִם׃" מבטיח לו מינויי פוליטי להיות דיין ושופט?


    קצת סדר עם הגנב בעל חמש הפרצופים, יתרו או חובב או רעואל. כי לא ברור מה עשה משה למחרת רדתו מן ההר? האם בעיצומו של יום כיפור אהרן נפנף על האש "וַיִּקַּח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל ׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים׃" ולמחרתו, נתפש משה על חם שופט לבדו את העם מן בוקר עד ערב, לא כפי שנצטווה למסור את המשפטים לזקני ישראל? ולאחריו נערך הפריימריז של 38600 צרי אלפים ומאה דחקו את רגלי זקני העם? או כי למחרת רדתו מן ההר, "וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָ֖ה לַעֲשֹׂת אֹתָֽם׃" החל להכריז על השקלים לצרכי המשכן?


    עד שרש"י יצליח לתרץ את הסתירות בדבריו, שמעתי מאחרי הפרגוד שכאילו: "יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁבֶת בָּהָ֥ר הַזֶּה׃ פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם… וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּי שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃… הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃… וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּן אֹתָ֛ם רָאשִׁים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃… וַנִּסַּע מֵחֹרֵ֗ב"


    אין לך שקר גס מזה, שכאילו משה נצטווה ליסע מחורב. בהיות וכל המסעות עד קדש ברנע היו רק עם "וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃" ואומר: "וַיְהִ֞י בַּשּׁנָ֧ה הַשּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּן הָעֵדֻֽת׃ וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּר פָּארָֽן׃"


    השבמחק
  6. 2
    אין לך שקר גס מזה, שכאילו משה נצטווה ליסע מחורב. בהיות וכל המסעות עד קדש ברנע היו רק עם "וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃" ואומר: "וַיְהִ֞י בַּשּׁנָ֧ה הַשּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּן הָעֵדֻֽת׃ וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּר פָּארָֽן׃"


    עוד שקר גס מפי הנביא המהולל, שהשמיט את גיבור הסיפור. את הגנב בעל חמש הפרצופים, שבגינו נערך הפריימריז של 38,600 צרי אלפים ומאה. כי אם בשנת הארבעים "וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּר סִינָֽי׃ כִּי־אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נֽוּן׃" אז איך הוא מצליח להוציא את דיבת העם רעה, שכאילו: "וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּי שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃… הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁים… וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּאמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃"? לעזאזל! מדובר בדור חדש! אא"כ משה ערך סיאנס, והוא משוחח עם אבותיהם נוחתם עדן.

    אם "בַּשּׁנָ֧ה הַשּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּן הָעֵדֻֽת׃ וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּר סִינָ֑י" ותיכף למסע הבחירות "וַנִּסַּע מֵחֹרֵ֗ב", אזי בהכרח שהגנב בעל חמש הפרצופים הגיח למדבר אשת משה ובניו, בי"ט לחודש השני. שלתדהמת מרים בראותה כי פאולוס הקדש בעצם נשויי עם שני ילדים + כלב, עד כי לא ידעה להחליט האים גיסתה מדיינית מזרע אברהם? או כושית מזרע חם הארור?

    השבמחק